באו דאי, קיסר וייטנאם
| לידה |
22 באוקטובר 1913 הואה, הודו-סין הצרפתית  | ||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
30 ביולי 1997 (בגיל 83) פריז, צרפת  | ||||||||
| שם מלא | נגויאן פוש-ונה-תואי | ||||||||
| מדינה |
וייטנאם  | ||||||||
| מקום קבורה | בית הקברות דה פאסי, צרפת | ||||||||
| דת | נצרות קתולית | ||||||||
| בת זוג | נאם פונג, קיסרית וייטנאם | ||||||||
| שושלת נְוִין | |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| |||||||||
| חתימה |
 | ||||||||
באו דאי (22 באוקטובר 1913- 30 ביולי 1997) (וייטנאמית: Bảo Đại; משמעות: "שומר הגדולה"), נולד נוין פוש-ונה-תואי (וייטנאמית: Nguyễn Phúc Vĩnh Thụy) היה המונרך האחרון בהיסטוריה לשרת בתור קיסר וייטנאם משושלת הקיסרות האחרונה של המדינה, נוין[1]. בין השנים 1926–1945 הוא שימש כקיסר אנאם (החלקה המנהלית של מרכז וייטנאם של ימינו בתוך הודו-סין הצרפתית). היפנים הדיחו את הממשל וישי צרפת במרץ 1945 ואז קבעו שליטה על וייטנאם דרך ממשלת בובות בראשות באו דאי. בשלב זה הוא שינה את שמה של אנאם למדינתו "קיסרות וייטנאם". הוא הורה על סיום שלטון הכס הקיסרי באוגוסט 1945 כשיפן נכנעה. משנת 1949 עד 1955, היה באו דאי ראש מדינת וייטנאם (דרום וייטנאם). באו דאי ספג ביקורת על כך שהוא קשור קשר הדוק מדי עם צרפת ובילה חלק ניכר מזמנו מחוץ לווייטנאם. ראש הממשלה נו דין דים הפיל אותו מכוחו בסופו של דבר בהצבעת משאל עם בשנת 1955. מאז הפלתו חי באו דאי בגלות.
תולדות חייו בשלטון
שנותיו הראשונות
באו דאי נולד ב-22 באוקטובר 1913 וקיבל את שמו של הנסיך נוין פוש-ונה-תואי (阮福永 瑞) בארמון דואן-טראנג-ווין, חלק ממתחם העיר האסורה הסגולה בהואה, בירת וייטנאם. לימים ניתן לו השם נגון וואן תי. אביו היה הקיסר קאי דין, אמו הייתה אשתו השנייה של הקיסר, טו קונג, ששמה שונה ל-'דואן הוי' עם נישואיה בשנת 1913. היא החזיקה בתארים שונים לאורך השנים שהצביעו על דרגתה במעמד העליון, עד שבסופו של דבר הפכה לקיסרית האלמנה בשנת 1933.
וייטנאם נשלטה מהו על ידי שושלת נוין מאז 1802. ממשלת צרפת, שהשתלטה על האזור באזור בסוף המאה ה-19, חילקה את וייטנאם לשלושה אזורים: חסותיהם של אנאם וטונקין ובנוסף המושבה קוצ'ינצ'ינה. לשושלת נוין ניתן שלטון נומינלי של אנאם. בגיל תשע נשלח הנסיך נוין פוש-ונה-תואי לצרפת כדי להתחנך במכון לחקר המדינה בפריז. ב-8 בינואר 1926, הוא הפך לקיסר לאחר מות אביו ולקח את השם באו דאי ("שומר הגדולה").למרות לקיחת השם ומות אביו הוא עדיין לא עלה על כס המלוכה וחזר לצרפת להמשיך את לימודיו[2].
נישואין
ב-20 במרץ 1934, בגיל 20, בעיר הקיסרית בהואה, התחתן באו דאי עם מארי-תרזה נוין הו-טן-לאן (נפטרה ב-15 בספטמבר 1963, שבריגאנק, צרפת), פשוטי משפחה ממשפחה רומאית-קתולית עשירה. לאחר מכן ניתן לה השם נאם פונג נאמן (כיוון דרום). לזוג נולדו חמישה ילדים: נסיך הכתר באו לונג (4 בינואר 1936 - 28 ביולי 2007), הנסיכה פונג מאי (נולדה ב-1 באוגוסט 1937), הנסיכה פונג לין (נולדה ב-3 בנובמבר 1938), הנסיכה פונג דאנג (נולדה ב-5 בפברואר 1942), והנסיך באו טאג (9 בדצמבר 1943 - 15 במרץ 2017). נאם פונג קיבלה את תואר הקיסרית בשנת 1945.
עצמאות וירידה מהכס
ערך מורחב: הקיסרות הוייטנאמית
בשנת 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, בד בבד עם פלישת גרמניה הנאצית לצרפת, יפן הקיסרית השתלטה על הודו-סין הצרפתית. אמנם לא הוציאו את הממשל הקולוניאלי הצרפתי, אך שלטונות הכיבוש כיוונו את המדיניות מאחורי הקלעים במקבילה של צרפת של וישי.
היפנים הבטיחו לא להתערב בשלטון הקיסרי בהואה, אך בשנת 1945, לאחר שהדיחו את הצרפתים, הכריחו היפנים את באו דאי להצהיר על עצמאות וייטנאמית כחברה ב"מרחב השגשוג המשותף של מזרח אסיה רבתי". המדינה הפכה אז לקיסרות הוייטנאמית. ליפנים היה קלף מיקוח, הנסיך סינג דה, שהמתין לעלות לשלטון למקרה שידרש "חיסולו" של הקיסר באו דאי.
יפן נכנעה לבעלות הברית באוגוסט 1945 והוייט מין בהנהגתו של הו צ'י מין כוון להשתלט על וייטנאם הקיסרית. בשל עמדתו הפוליטית הפופולרית נגד הצרפתים והרעב משנת 1945, הצליח הו לשכנע את באו דאו להתנער מהכס ב-25 באוגוסט 1945, והעביר את השלטון להו, אירוע שהגדיל מאוד את הלגיטימיות של הו בעיני העם הווייטנאמי באו דאי מונה ל"יועץ העליון" של הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם בהאנוי. באו הכריז על עצמאות צפון וייטנאם ב-2 בספטמבר 1945, אך הודח על ידי הצרפתים בנובמבר 1946[3]. לאחר מלחמת הודו-סין הראשונה לעצמאות וייטנאם הו לקח את הכוח לידיו.
שיבה לכוח ומלחמת העצמאות בוייטנאם
.svg)
עם ירידתה של וייטנאם לעימות מזוין - פלגים יריבים התעמתו זה בזה וגם עם הצרפתים הנותרים - עזב באו את וייטנאם לאחר כמעט שנה כיועץ העליון של ממשלת הו צ'י מין, המתגורר בהונג קונג ובסין. הצרפתים שכנעו אותו לחזור בשנת 1949 לכהן כ"ראש מדינה" (quốc trưởng), לא כ"קיסר" (Hoàng Đế). עם זאת הוא חזר במהרה לצרפת, והפגין התעניינות מועטה בענייני ארצו כאשר האינטרסים האישיים שלו לא היו מעורבים ישירות.
הניצחון הקומוניסטי בסין בשנת 1949 החזירה לתחייה של הונו וכוחו של הוייט מין. ארצות הברית הרחיבה את ההכרה הדיפלומטית לממשלתו של באו על דרום וייטנאם במרץ 1950, זמן קצר לאחר שהמדינות הקומוניסטיות הכירו בממשלתו של הו בצפון. פרוץ מלחמת קוריאה ביוני הביאה לסיוע צבאי אמריקני ולתמיכה פעילה במאמץ המלחמתי הצרפתי בהודו-סין. אולם המלחמה בין הכוחות הקולוניאליים הצרפתים לוויט מין נמשכה והסתיימה בשנת 1954 זמן קצר לאחר ניצחון מרכזי של הוייט מין. עסקת השלום ב-1954 בין הצרפתים לוויט מין, המכונה הסכמי ז'נבה, כללה חלוקה של המדינה הוייטנאמית לאזורים בין צפון ודרום.
באו עבר לפריז, אך נשאר "ראש המדינה" של דרום וייטנאם, ומינה את נו דין דיים כראש ממשלה.
ההפלה השנייה מהכוח
בשנת 1955 קרא נו דין דיים למשאל עם להסרת באו דאי ולהקים רפובליקה עם דיים כנשיא. הקמפיין שהוביל לקראת משאל העם נקבע בהתקפות אישיות נגד הקיסר לשעבר, אשר לתומכיו לא היו שום אמצעים להפריך אותם מאז נאסר קמפיין למען באו דאי.
בכל מקרה, משאל העם באוקטובר 23 נתגלה כמרומה ושקרי, והתוצאות הרשמיות הראו תוצאה בלתי מתקבלת על הדעת של 98.9% לטובת רפובליקה, בעוד שהיו גם עדויות למילוי קלפי בקלפי: מספר הקולות לרפובליקה בסייגון עלה על מספר הבוחרים הרשום בסך 155,025, בעוד שמספר הקולות הכללי עלה על סך המצביעים הרשומים ב־449,084, ומספר ההצבעות לרפובליקה עלה על סך המצביעים הרשומים ב-386,067[4].
גלות
בשנת 1957, במהלך ביקורו באזור אלזס, הוא פגש את כריסטיאן בלוך-קרסנאק, ממנה הוליד את ילדו האחרון, פטריק אדוארד בלוך, שעדיין חי באלזס בצרפת. בשנת 1972 פרסם באו דאי הצהרה פומבית מהגלות, ופנה לעם הווייטנאמי על פיוס לאומי (מלחמת וייטנאם עדיין אירעה), ובו נאמר "הגיע הזמן לשים סוף למלחמת האחים ולהתאושש סוף סוף בשלום ובסדר". לעיתים שמר באו דאי מגורים בדרום צרפת, ובמונקו, שם הפליג לעיתים קרובות ביאכטה הפרטית שלו, מהגדולות בנמל מונטה קרלו.
על פי הדיווחים, עדיין השפיע רבות בקרב דמויות פוליטיות מקומיות בוייטנאם. הממשלה הקומוניסטית של צפון וייטנאם שלחה נציגים לצרפת בתקווה שבאו דאי יהפוך לחבר בממשלת קואליציה שעשויה לאחד את וייטנאם, בתקווה למשוך את תומכיו באזורים שבהם הוא עדיין השפיע. כתוצאה מפגישות אלה צוטט באו בפומבי נגד נוכחותם של חיילים אמריקנים בשטחה של דרום וייטנאם, והוא מתח ביקורת על משטרו של הנשיא נג'ן וואן טאיו בדרום וייטנאם. הוא קרא לכל הסיעות הפוליטיות ליצור ממשלה חופשית, נייטרלית ושוחרת שלום שתפתור את המצב המתוח שהתחיל להיווצר במדינה.
בשנת 1982 ביקרו באו דאי, אשתו מוניק, ובני משפחה מהאימפריה לשעבר של וייטנאם בארצות הברית. סדר יומו היה לפקח ולברך על טקסי הדת הבודהיסטים בקהילות הווייטנאמיות-אמריקאיות בקליפורניה.
לאורך חייו של באו בווייטנאם ובצרפת, הוא נשאר לא פופולרי בקרב האוכלוסייה הווייטנאמית הכללית מכיוון שהוא נחשב לבובה פוליטית עבור המשטר הקולוניאליסטי הצרפתי, בגלל היעדר כל סוג של כוח פוליטי, ושיתוף הפעולה שלו עם הצרפתים ועבור פרו-אידיאלים צרפתיים. הקיסר לשעבר הבהיר, עם זאת, כי שלטונו היה קרב תמידי לאיזון בין שמירת המלוכה לבין שלמות האומה לעומת הבשלות לשלטונות צרפת. בסופו של דבר השלטון התרחק מדמותו למחנות אידאולוגיים ומול השפעותיו המוערכות של דיים על סיעות בתוך האימפריה[5].
מוות
באו דאי נפטר בבית חולים צבאי בפריז, צרפת, ב-30 ביולי 1997. הוא נקבר בבית הקברות דה פאסי. לאחר מותו, בנו הבכור, יורש העצר באו לונג, ירש את תפקיד ראש שושלת נוין. נסיך הכתר באו לונג נפטר ב-28 ביולי 2007 ואחיו הצעיר באו טאנג ירש אחריו את ראשות שושלת נוין עד היום.
מטבע באו דאי
המטבע האחרון שהופק אי פעם בעולם אשר נושא את שמו של באו דאי בתווים סיניים. ישנם שלושה סוגים של מטבע זה. חתיכה יצוקה גדולה עם כיתוב של 10 וונים בחלק האחורי, חתיכה יצוקה בינונית ללא כתובת הפוכה, וחתיכה קטנה. כולם הונפקו בשנת 1933.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Monarchies and decolonisation in Asia, Manchester University Press, 2020-06-05, מסת"ב 978-1-5261-4270-2
- ^ The encyclopedia of the Vietnam War : a political, social, and military history, 2nd ed, Santa Barbara, Calif.: ABC-CLIO, 2011, מסת"ב 978-1-85109-960-3
- ^ David G. Marr, Vietnam, University of California Press, 2013-04-15, עמ' 19–56, מסת"ב 978-0-520-27415-0
- ^ Matt Qvortrup, Direct democracy, Manchester University Press, 2015-11-01, מסת"ב 978-1-5261-0278-2
- ^ Fineman, Daniel, 1962-, A special relationship : the United States and military government in Thailand, 1947-1958, Honolulu: University of Hawaii Press, 1997, מסת"ב 0-585-37289-6
