בית דין מהפכני

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בית הדין מהפכני המוכר גם בשם הטריבונל המהפכני או בית הדין העממי (בצרפתית: Tribunal révolutionnaire) היה בית משפט שהוקם על ידי הוועידה הלאומית במהלך המהפכה הצרפתית כדי לשפוט עבריינים פוליטיים. באוקטובר 1793 הוא הפך לאחד הכלים המשמעותיים ביותר שקידמו את מה שזכה לכינוי שלטון הטרור, והוציא להורג אלפי בני אדם.[1][2][3]

רפורמות משפטיות מוקדמות

בתחילת 1791, חופש ההגנה הפך לסטנדרט בצרפת, כאשר כל אזרח היה רשאי להגן על אזרח אחר. מלכתחילה היו השלטונות מודאגים מהרעיון. דראס טוען שזו הייתה "התאבדות קולקטיבית" של עורכי הדין באספה.[4] בתיקים פליליים, הרחבת זכות ההגנה נתנה עדיפות למילה המדוברת.[5] בדצמבר 1791 הצביעו הצירים בעצמם על הסמכות לבחור את השופטים, המושבעים והמאשימים.[6] ב-15 בפברואר 1792 הוקם בית הדין הקרימינלי עם מקסימיליאן רובספייר כתובע. ב-10 באפריל החליט רובספייר לוותר על משרתו והפך לאזרח מן השורה.

תחילת הדרך

בית דין מהפכני זמני הוקם ב-17 באוגוסט 1792 בתגובה להפיכת 10 באוגוסט 1792, כדי להבטיח שיהיה הליך משפטי הולם לטיפול בחשודים שהואשמו בפשעים פוליטיים ובבגידה, במקום הרג שרירותי על ידי ועדות מקומיות. בית הדין הזמני בוטל בנובמבר 1792 עם תחילת משפטו של לואי ה-16, ובמהלך תקופה זו גזר עונש מוות על עשרים ושמונה אנשים. לרוב היו אלה פושעים רגילים ולא אסירים פוליטיים.[7]


בתחילת מרץ החלה המלחמה בוואנדה ומלחמת הפירנאים (אנ'), ובמקביל, אוכלוסיית ארצות השפלה האוסטריות התקוממה נגד הפלישה הצרפתית. בערב ה-9 במרץ, התאסף קהל מחוץ לוועידה, צעק איומים וקרא להדחת כל הצירים ה"בוגדים" שלא הצביעו בעד הוצאתו להורג של המלך. ב-11 במרץ נאם שארל פרנסואה דומורייה (אנ') בפני האספה בבריסל והתנצל על מעשיהם של הנציבים והחיילים הצרפתים, וב-12 במרץ הוא מתח ביקורת על התערבותם של פקידי משרד המלחמה שהעסיקו יעקובינים רבים. הוא היה מאוכזב מהרדיקליזציה של המהפכה והפוליטיקה שלה ושם קץ למאמצי הסיפוח.

בית הדין המהפכני הוקם מחדש במלואו באוקטובר בזמן משבר ברפובליקה הצרפתית הראשונה. מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הראשונה התנהלה בצורה גרועה. דומורייה הלא מרוצה רצה להחזיר את המונרכיה החוקתית ולהנהיג מחדש את החוקה הצרפתית של 1791 (אנ'). הממשלה הזמנית הגיבה בנקיטת מספר צעדים כדי להגן על שלמות הרפובליקה. אפילו בנסיבות המורכבות האלה, הוועידה לא ששה בתחילה להחזיר את בית הדין המהפכני. ב-10 במרץ, בתגובה לאי סדר חמור ברחובות פריז, הציע ז'ורז' דנטון, בתמיכתו של רובספייר, את החייאתו של בית הדין, אך רוב הצירים לא תמכו בצעד. לאחר דיון ארוך, לקראת חצות, הצליח דנטון לשכנע את הרוב להצביע בעד רק על ידי העלאת החשש למעשי טבח נוספים, כפי שהתרחשו בספטמבר הקודם. אם הוועידה לא תסכים להקים את בית הדין, הוא טען, העם ייאלץ לעשות צדק בעצמו. "הבה נהיה נוראים", אמר דנטון, "כדי שהאנשים לא יצטרכו להיות כאלה". על בסיס זה הסכימה הוועידה כי יש להקים בפריז את בית הדין הפלילי המיוחד, שקיבל את שמו הרשמי של בית הדין המהפכני בצו מ-29 באוקטובר 1793.[1]

ב-12 במרץ 1793 הוקם בית דין מהפכני זמני. שלושה ימים לאחר מכן מינתה הוועידה את אנטואן קוונטין פוקייר-טינוויל (אנ') כמאשים ציבורי (אנ') ואת ז'אן-בטיסט פלוריו-לסקוט (אנ') כעוזרו. רובספייר הפך לאחד מחברי ועדת ההגנה הכללית כדי לתאם את המאמץ המלחמתי. דנטון, שארל פרנסואה דלקרואה, בורנונוויל וכמה צירים אחרים נשלחו לבלגיה כדי לחקור ולעצור את דומורייה. צעדים אחרים שננקטו בתגובה למשבר באותה תקופה כללו הקמה רשמית של ועדת משמר מהפכני בכל שכונה והקמת הוועד לשלום הציבור ב-6 באפריל 1793.

סמכויות

בית הדין היה אמור לדון במקרים של עבירות אנטי-מהפכניות לכאורה מרחבי צרפת. הוא הורכב מחבר מושבעים של שנים-עשר חברים. זה היה חידוש במשפט הצרפתי, שהושאל מהחוק האנגלי (אם כי חבר המושבעים נבחר בקפידה מתוך רשימה של פעילים אמינים מבחינה פוליטית). היו בו חמישה שופטים, תובע ציבורי ושני סגני תובע, ולא הייתה אפשרות לערער על פסקי הדין. ז'אק-ברנרד-מארי מונטנה (אנ') הפך לנשיא בית הדין עד שהוחלף בתפקידו ב-23 באוגוסט 1793 על ידי מרסיאל הרמן (אנ'). פוקייר-טינוויל שימש כתובע ציבורי. רשימות האסירים שהובאו בפני בית הדין הוכנו על ידי ועדה עממית ונחתמו, לאחר תיקון, על ידי הוועדה לביטחון כללי (אנ') והוועד לשלום הציבור במשותף.[1]

ב-5 בספטמבר 1793 פיצלה הוועידה את בית הדין המהפכני לארבעה בתי משפט במקביל, כדי להגדיל במידה ניכרת את מספר התיקים שבהם הוא מטפל. היא גם החליטה שכל המושבעים בבית הדין ימונו ישירות על ידי הוועד לשלום הציבור או הוועדה לביטחון כללי.

פעילות בית הדין

אחד המקרים הראשונים שהובאו לבית הדין הוביל לזיכוי המפורסם ביותר. ב-13 באפריל 1793 הגישו נציגים ז'ירונדינים האשמה נגד ז'אן-פול מארה. הדבר היה כרוך בוויתור על החסינות ממנה נהנו עד אז חברי הוועידה (מארה עצמו היה חבר). לא רק שהתיק נגדו קרס, אלא שיומיים לאחר הגשת התביעה, חברי הקומונה של פריז הגיבו בהגשת תביעה לבית הדין נגד 22 ז'ירונדינים מובילים. תביעה זו נדחתה, אך העיקרון שחברי הוועידה יכולים להישפט על ידי בית הדין היה עיקרון חשוב, ובסופו של דבר הוביל למשפט והוצאה להורג של המנהיגים הז'ירונדינים באוקטובר 1793.[8][9][10]

במהלך החודשים שבהם מונטנה כיהן כנשיא הטריבונל, טיפל בית הדין ב-178 נאשמים. 53% מהם שוחררו לאחר בדיקה ראשונית על ידי שופט, ללא משפט מלא, בעוד ש-17% נוספים נשפטו וזוכו על ידי חבר מושבעים. 5% הורשעו ונידונו למאסר או גירוש, ו-25% נידונו למוות.[11] מאז הקמתו ועד ספטמבר 1793, דן בית הדין ב-260 מקרים וגזר 66 עונשי מוות. כתוצאה מכך, הוא ספג ביקורת מחלק מהיעקובינים. חוק החשודים (אנ') (17 בספטמבר 1793) הגדיל מאוד את מספר האסירים שנכלאו והיו עשויים לעמוד לדין. בין אוקטובר לסוף 1793 גזר בית הדין 177 גזרי דין מוות.[7]

ב-16 באפריל 1794 אישרה הוועידה דו"ח של סן-ז'וסט שהציע לבטל את בתי הדין המהפכניים הקיימים במחוזות ולדרוש שכל החשודים יישלחו לבית הדין הראשי בפריז, עקב דיווחים על שחיתות בבתי הדין המחוזיים. ב-21 במאי 1794 הוחלט שמערכת המשפט תהיה ריכוזית, כאשר כמעט כל בתי הדין בפרובינציות ייסגרו וכל המשפטים יתקיימו בפריז. בתי הדין המחוזיים שהורשו להמשיך בעבודתם היו בורדו ונים בדרום, כמו גם אראס וקמברה בצפון.[12]

בעקבות ניסיונות ההתנקשות בחברי הוועידה ז'אן-מארי קולו ד'הרבואה (אנ') ב-23 במאי ובמקסימיליאן רובספייר ב-25 במאי 1794, ב-10 ביוני נחקק חוק הטרור הגדול (אנ') שהגביל את משך המשפטים בבית הדין המהפכני לשלושה ימים, וגם מנע מבית הדין לזמן עדים או לאפשר לסניגורים להשפיע. המושבעים היו אמורים להרשיע או לזכות לחלוטין על סמך ההאשמה ועל בסיס הגנתו של הנאשם עצמו. יתר על כן, החוקים החדשים הגבילו את בית הדין לשני פסקי דין אפשריים בלבד - זיכוי או מוות. לבסוף, החוק ביטל את כל החקיקה הקודמת באותו נושא. מבלי להגיד זאת במפורש, החוק הסיר את חסינותם של חברי הוועידה שעד אז הייתה להם הגנה ממעצר ללא משפט ודרש מהוועידה עצמה להצביע בעד שליחת כל אחד מחבריה למשפט. שלושה ימים לאחר העברת החוק, הגיליוטינה הועברה מפריז, בגלל הגברת קצת ההוצאות להורג.

ביקורת

סמכויותיו של בית הדין המהפכני הוענקו לו על ידי הוועידה, ומשכך הייתה עליו ביקורת מוגבלת למדי. מלוכנים, מהגרים ופדרליסטים התנגדו בבירור לבית הדין ולפעולותיו, אך מכיוון שביקורת ציבורית התומכת במונרכיה בפריז או בעיתונות נחשבה לבגידה, היא כמעט ולא הייתה קיימת. במקביל, היו דרישות תקופתיות מצד הנזעמים[13] והאברטיסטים שבית הדין יאיץ את קצב עבודתו.

סמל בית הדין המהפכני עם הכיתוב 'תובע ציבורי'

בין הראשונים שדיברו בפומבי נגד הטריבונל היה קאמי דמולן ביומנו קצר הימים, "Le Vieux Cordelier (אנ')".[14] כתוצאה מהביקורת שלו הוא גורש ממועדון היעקובינים, ומאוחר יותר הוא נעצר, נשפט והוצא להורג יחד עם דנטון.[15]

ערב הוצאתו להורג הביע דנטון את צערו על כך שתמך בבית הדין. "רק לפני שנה הייתי האמצעי להקמת בית הדין המהפכני. מי ייתן ואלוקים והאדם יסלחו לי על מה שעשיתי אז".[16]

אחרי תרמידור

לאחר הריאקציה התרמידורית ביולי 1794, היו אנשים שציפו שבית הדין המהפכני יבוטל, אך זה לא קרה. בחמשת הימים שלאחר הריאקציה, הוועידה שחררה 478 אסירים פוליטיים, אך 8,000 עדיין נותרו כלואים, למרות הדרישות העממיות לחנינה כללית.

ב-1 באוגוסט 1794 בוטל חוק הטרור הגדול, כך שנטל ההוכחה נגד חשודים היה שוב על כתפי התביעה. זמן קצר לאחר מכן הוחלפו כל השופטים בבית הדין המהפכני, וועדות הפיקוח המקומיות צומצמו, כך שמעתה ואילך היו רק שנים-עשר שופטים בפריז ואחד בכל מחוז מחוץ לבירה. עם זאת, חוק החשודים נותר בתוקף.

בית הדין המהפכני שימש את הוועידה התרמידוריאנית כמכשיר להשמדת המנהיגים הפוליטיים שלקחו חלק פעיל במה שנקרא שלטון הטרור. ב-16 בדצמבר 1794 נידון ז'אן-בטיסט קרייר (אנ') למוות והוצא להורג.[17] ב-6 במאי 1795 הורשעו הנשיא לשעבר של בית הדין המהפכני, מרסיאל הרמן, התובע הראשי לשעבר פוקייר-טינוויל וארבעה עשר מושבעים לשעבר של בית הדין המהפכני, ולמחרת הם הוצאו להורג בגיליוטינה. לאחר שרוב האנשים הקשורים לממשלה הרדיקלית הקודמת חוסלו, בית הדין המהפכני הופסק סופית ב-31 במאי 1795.

בעוד שהוועידה עצמה הוציאה להורג את רוב האנשים הקשורים לבית הדין המהפכני בפריז, לא בוצע תהליך רשמי דומה בפרובינציות. ב-1795 פרץ הטרור הלבן הראשון (אנ') בחלקים של המדינה, במיוחד בדרום מזרח, כאשר אספסוף אנטי-יעקוביני תקף ורצח אנשים שהיו קשורים לבתי דין מהפכניים באזורם.

מספרים ונתונים

מתחילת 1793 ועד הריאקציה התרמידורית, כ-17,000 איש נשפטו ונערפו על ידי בית דין מהפכני כלשהו בצרפת (בפריז או בפרובינציות), בנוסף לכ-25,000 אחרים שהוצאו להורג ללא משפט בטבח ספטמבר, כעונש במלחמה בוואנדה ובמקומות אחרים. בית הדין המהפכני של פריז היה אחראי ל-16% מכלל עונשי המוות. מבין כל הנאשמים על ידי בית הדין, כמחציתם זוכו (המספר ירד לרבע לאחר חקיקת חוק הטרור הגדול).

רשימת נשיאי בתי המשפט

  1. ז'אק-ברנרד-מארי מונטנה (אנ'), 13 במרץ 1793 - 23 באוגוסט 1793
  2. מרסיאל הרמן (אנ'), 28 באוגוסט 1793 - 7 באפריל 1794
  3. רנה-פרנסואה דיומא (אנ'), 8 באפריל 1794 - 27 ביולי 1794
  4. קלוד-עמנואל דובסן, 28 ביולי 1794 - 31 במאי 1795

רשימת התובעים הציבוריים

  1. לואי-ז'וזף פור (אנ'), 13 במרץ 1793 (הבחירות נדחו)
  2. אנטואן קוונטין פוקייר-טינוויל (אנ'), 13 במרץ 1793 - 1 באוגוסט 1794
  3. מישל-ז'וזף לבלואה, אוגוסט 1794 - ינואר 1795
  4. אנטואן ג'ודיס, ינואר 1795 - 31 במאי 1795

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1911 Encyclopædia Britannica/Revolutionary Tribunal, The - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)
  2. ↑ Rouillac, ARCHIVES DE CHÂTEAUX, AUTOGRAPHES DOCUMENTS HISTORIQUES - Mardi 08 mars 2016 à Tours, www.rouillac.com (בצרפתית)
  3. ↑ Antoine Boulant, Le tribunal révolutionnaire. Punir les ennemis du peuple, Perrin, 2018, מסת"ב 978-2-262-07019-9. (בצרפתית)
  4. ↑ Nicolas Derasse, Words and Liberty: Hopes for Legal Defence During the French Revolution, Quaderni storici 47, 2012, עמ' 745–770
  5. ↑ Hervé Leuwers, Defence in writing. The end of the printed legal brief (France, 1788-1792) ?, 2016-10-31
  6. ↑ Etienne Cabet, 1790-1792, Au Bureau du Populaire, 1845. (בצרפתית)
  7. ^ 7.0 7.1 Encyclopædia Universalis, TRIBUNAL RÉVOLUTIONNAIRE, Encyclopædia Universalis (ב־)
  8. ↑ Michael L. Kennedy, The Jacobin Clubs in the French Revolution, 1793-1795, Berghahn Books, 2000, מסת"ב 978-1-57181-186-8. (באנגלית)
  9. ↑ Lisa Rosner, John Theibault, A Short History of Europe, 1600-1815: Search for a Reasonable World, Routledge, 2015-03-26, מסת"ב 978-1-317-47792-1. (באנגלית)
  10. ↑ David P. Jordan, Revolutionary Career of Maximilien Robespierre, Simon and Schuster, 2013-10-16, מסת"ב 978-1-4767-2571-0. (באנגלית)
  11. ↑ Philip Dawson, Provincial Magistrates and Revolutionary Politics in France, 1789-1795, Harvard University Press, 1972, מסת"ב 978-0-674-71960-6. (באנגלית)
  12. ↑ Brett Bowden, Michael T. Davis, Terror: From Tyrannicide to Terrorism, Univ. of Queensland Press, 2008, מסת"ב 978-0-7022-3599-3. (באנגלית)
  13. ↑ Manifesto of the Enrages by Jacques Roux 1793, www.marxists.org
  14. ↑ Camille Desmoulins publishes the first issue of Le Vieux Cordelier. He favors the ideas of Danton, urging peace negotiations with foreign powers and an end to the official Terror., revolution.chnm.org, ‏1793-12-05
  15. ↑ Camille Desmoulins | French Revolutionary Journalist | Britannica, www.britannica.com (באנגלית)
  16. ↑ Adolphe Thiers, The History of the French Revolution, Cambridge University Press, 2011-11-10, מסת"ב 978-1-108-03526-2. (באנגלית)
  17. ↑ 1911 Encyclopædia Britannica/Carrier, Jean Baptiste - Wikisource, the free online library, en.wikisource.org (באנגלית)
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

בית דין מהפכני41674739Q248122

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=בית_דין_מהפכני&oldid=3428572"