גבול ירדן–ערב הסעודית
 | |||
| מפת ירדן ומדרומה ערב הסעודית | |||
| |||
| אורך כולל | 731 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 1965 | ||
| מעברי גבול |
אל-דרה אל-מדורה אל-עמרי | ||
| מספר מעברי גבול | 3 | ||
| כיוון | מזרח - מערב | ||
| תחום | משולש הגבולות עיראק-סעודיה-ירדן - חוף מפרץ אילת | ||
הגבול הסעודי–ירדני הוא הגבול הבין-לאומי הנמתח בין הממלכה הערבית הסעודית והממלכה הירדנית ההאשמית. הגבול משתרע על פני כ-731 ק"מ, והוא ברובו רמה מדברית. החלק הדרומי המזוגזג מכונה באופן עממי "השיהוק של וינסטון", זאת בשל אגדות המספרות על ארוחה רוויית אלכוהול שהתקיימה בשנת 1921, ובה התרברב שר המושבות הבריטי, וינסטון צ'רצ'יל, על כך שקבע את הגבול כ"קו בחול" בעודו שתוי.
היסטוריה של הגבול
חצי האי ערב בשלהי מלחמת העולם הראשונה
חצי האי ערב מתחלק באופן מסורתי לארבעה חבלי ארץ עיקריים: חבל נג'ד, שנמצא במרכזו, ובו באופן היסטורי כמעט ולא היו ישובי קבע עירוניים; חבל חג'אז שבמערבו, ובו הערים האסלאמיות המקודשות מכה ומדינה, ששימשו פלטפורמה להתיישבות קבע ולתנועת סחר ענפה; אזור עסיר ההררי בדרומו על גבול תימן, והאזור החולי של אל-חסא במזרחו, מושבו של המיעוט השיעי, בו התגלו בסוף שנות השלושים מרבצי נפט עצומים.
השריפים ההאשמים, המתייחסים אל משפחת הנביא מחמד, ביססו את שלטונם באזור החג'אז שבמערב חצי האי ערב כבר במאה העשירית לספירה ושלטו ביד רמה בחבל הארץ החשוב הזה הן מבחינה פוליטית והן מבחינה כלכלית. גם עם הכיבוש העתמ'אני לא נפסק שלטונם, ולצד המושל העת'מאני שלט גם אמיר מקומי האשמי, הגם שהרבו להתעמת זה עם זה. בשלהי ימי מלחמת העולם הראשונה היה חצי האי ערב מחולק באופן גס בין האמירות ההאשמית בחבל החג'אז בהנהגת השריף חסין, לבין האמירות הסעודית בנג'ד בהנהגת עבד אל-עזיז אבן סעוד, בנוסף לשתי אמירויות קטנות בחבלים האחרים.
בריטניה ואבן סעוד
בתקופת מלחמת העולם הראשונה ביקשה בריטניה להבטיח את נאמנות הערבים אליהם במלחמתם נגד שלטון האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון. במסגרת ההתכתבות בין המושל הבריטי הנרי מקמהון לבין השריף חסין שליט החג'אז הבטיחו הבריטים כי יתמכו בהקמת ממלכה ערבית גדולה בראשותו של חסין, אם רק יסייע להם במלחמה. חסין ראה בעיני רוחו את עצמו עומד בראש ח'ליפות המשתרעת על פני חצי האי ערב ואף צפונה ומזרחה לכיוון סוריה ועיראק, "מעדן ועד חלב". בהתכתבויותיו עם גורמים בכירים בבריטניה אף הציע אפשרות שהאמירויות השונות שבחצי האי ערב ישמרו על אוטונומיה פנימית בראשות האמירים שלהם, בעוד הוא יהיה "מלך הערבים", שיוביל את קבלת ההחלטות ברמה המדינית, אך ח'ליפותו לא זכתה להכרה ערבית או בריטית.
במקביל חתמו הבריטים כבר בשנת 1915 על הסכם עם עבד אלעזיז אבן סעוד, במסגרתו הכירו בו כשליט אמירות נג'ד שהקים בחצי האי ערב, והבטיחו לו הגנה מפני האימפריה העת'מאנית. לאחר סיום המלחמה יצא אבן סעוד למסע כיבושים נרחב בחצי האי, כך שבשנת 1924 כבש מידי ההאשמים את אזור טאיף, וכעבור כמה חודשים כבש גם את אזור החג'אז כולו, על ערי הקודש האסלאמיות שבו, ושם קץ לשלטון ההאשמי במקום.
באותה שנה כינסו הבריטים ועידה משולשת בכוית, בה הציעו חילופי שטחים בין ממלכתו של אבן סעוד לאמיר עבר הירדן, עבדאללה בן חסין ההאשמי במטרה לקבוע את הגבולות בין הממלכות. עם זאת, שני הצדדים לא היו מרוצים מן ההצעה הבריטית שהוצגה בה, והבריטים מצדם דחו את הצעתו של אבן סעוד לכלול בממלכתו אזורים צפוניים כמו ואדי סרחאן ומדבר נפוד, שכן אלה היו פוגעים ברצף הטריטוריאלי שלהם באזור.
גם לאחר כיבוש החג'אז שאף אבן סעוד לספח לממלכתו אזורים נוספים, בהם מחוזות עקבה ומעאן שבדרום ירדן המודרנית, מתוך תפיסה שמחוזות אלה שייכים לו בשל ניצחונותיו על ההאשמים. כוחות האח'ואן הנאמנים לאבן סעוד תקפו כמה פעמים כפרים עבר-ירדניים הנמצאים במרחק עשרות בודדות של קילומטרים מדרום לעמאן, התקפות שאיימו על עצם קיומה של אמירות עבר הירדן, ואשר היו מאפשרות לסעודים להגיע בנקל לארץ ישראל ואף לתעלת סואץ. מסיבות אלה החליט הקבינט הבריטי בשנת 1925 להדוף בעצמה רבה את ההתקפות ולספח את מעאן ואת עקבה לשטחי עבר הירדן באופן רשמי.
נחישותו של אבן סעוד הביאה את הבריטים להבין כי יש לבוא עמו במשא ומתן במטרה להגיע להסכמים שיקבעו את הגבולות באזור דרך קבע. במהלך המשא ומתן אחזו הסעודים בעמדה כי יש לאפשר לגבולות להיות גמישים ואין להקים בהם מחסומים, בין היתר בשל העובדה שמדובר באזור בו עוברים שבטים נוודים התלויים במקורות מים משני עברי הגבול. הבריטים לעומת זאת טענו שהגבול מסמל את קצה גבול השיפוט והכוח של המדינה הריבונית. בסופו של דבר הוחלט להתחשב גם בנסיבות אתניות והגבול נקבע באופן סמלי בין השבטים הנוודים הצפוניים-הסורים והדרומיים-הערבים.
סיכומו של דבר, הגבול הראשוני בין ירדן וסעודיה נקבע לא על ידי תקדימים מנהליים-היסטוריים, אלא כתוצאה ישירה של יכולתו של חיל האוויר המלכותי להגן על הגבולות הללו מפני כוחותיו של אבן סעוד. בשנת 1925 נחתם הסכם הדא שהסדיר את היחסים והגבולות בין נג'ד ועבר הירדן וקבע, למשל, כי אזור מדבר כאף שבצפון חצי האי יישאר בידי הסעודים.
בנובמבר 1926 הגיע הקונסול הבריטי בג'דה, ס"ר ג'ורדן, לעיר חמרא נמלה שבאזור מדינה, במטרה לשאת ולתת בנוגע להסכם חדש עם אבן סעוד, שיכלול הכרה סעודית בשליטה הבריטית בעיראק, ישראל ועבר הירדן, וכן בסיפוח עקבה ומעאן לאמירות עבר הירדן. אבן סעוד דחה את ההסכם וטען שגם אם יכיר דה-פקטו בשני הסעיפים הללו, הרי שהוא אינו מסוגל להכיר בכך באופן רשמי על מנת שלא להיתפס כמי שבגד בעצמאות הערבית או כמי שמסר אדמות מוסלמיות לנוצרים. כמה חודשים לאחר מכן, בחודש פברואר 1927, חזרו הבריטים עם הסכם מרוכך שהכיר בשלטונו של אבן סעוד בכל רחבי חבלי חג'אז ונג'ד, ובנוסף הוסרו ממנו הסעיפים הבעייתיים. עם זאת, ההסכם כלל סעיף ובו מחויב אבן סעוד לשמור על הסטטוס קוו במחוזות השונים עד להסדר קבע. ניסוח זה התקבל על ידי אבן סעוד וכך נקבע ב"הסכם ג'דה" שנחתם בחודש מאי 1927, שהיווה הבסיס לגבול בין המדינות עד ימינו.
הגבול המודרני
בשנת 1965 נחתם הסכם בילטראלי בין הממלכות, ובו תיקוני גבול במספר מקומות. בין היתר אפשר ההסכם את התרחבותה של ירדן דרומה עד לנקודה הנמצאת כ-17 ק"מ מנמל עקבה, תוך הגדלת קו החוף הירדני והוספת 6,000 קמ"ר של אזור המדבר הדרומי לשטחה, זאת בתמורה ל-7,000 קמ"ר מן האזור המדברי שנמסרו לידי ממלכת ערב הסעודית. ההסכם אפשר לירדן להאריך את קו החוף היחיד שלה על ים סוף, העומד גם כיום, לאחר ההסכם, על 26 ק"מ בלבד.
כיום הגבול הוא אזור שאינו מאוכלס כמעט, והנכסים האסטרטגיים העיקריים באזור כוללים את אזור חציית צינור הנפט הבין-ערבי (TAP), דרך הגישה אל מפרץ עקבה, וכן מספר בארות מים הפזורות ברחבי המדבר.
קיימים שלושה מעברי גבול רשמיים בין המדינות:
• אל-דרה, כ-30 ק"מ מדרום לעקבה ו-10 ק"מ מצפון לעיירה חקל הסעודית;
• אל-מדורה, כ-130 ק"מ מדרום מזרח למעאן וכ-110 ק"מ מצפון לתבוכ;
• אל-עמרי, כ-155 ק"מ ממזרח לעמאן ו-40 ק"מ ממערב לעיירה הסעודית אל-קוריאת.
שלושת המעברים פעילים עשרים וארבע שעות ביממה, ופתוחים לאורך כל השנה. הם ממלאים חלק חשוב בתנועת הסחר הענפה שקיימת כיום בין ירדן לסעודיה, כאשר מאזן הסחר בין המדינות הגיע בסוף שנת 2016 לכדי יותר מ-3.8 מיליארד דולר.
לקריאה נוספת
- American State Department. “International Boundary Study: Jordan – Saudi Arabian Boundary”, No. 60 (Dec. 1965).
- Gil-Har, Yitzhak. “Delimitation Boundaries: Trans-Jordan and Saudi Arabia” in: Middle Eastern Studies, Vol. 28, No. 2 (April 1992), 374-384.
- Rudd, Jeffery A. “Origins of the Transjordan Frontier Force” in: Middle Eastern Studies, Vol. 26, No. 2 (Apr., 1990), 161-184.
- Silverfarb, Daniel. “The Treaty of Jiddah of May 1927” in: Middle Eastern Studies, Vol. 18, No. 3 (Jul., 1982), 276-285.
- Simoes, Alexander. The Observatory of Economic Complexity, https://atlas.media.mit.edu/en/ (אורכב 27.04.2019 בארכיון Wayback Machine).
- Teitelbaum, Joshua. “Sharif Husayn ibn Ali and the Hashemite Vision of the Post-Ottoman Order: From Chieftaincy to Suzerainty” in: Middle Eastern Studies, Vol. 34, No. 1 (Jan., 1998), 103-122.
- אגף הסדרת התיירות בירדן, http://ar.visitjordan.com.
- מנהלת הביטחון הכללי הירדנית, https://www.psd.gov.jo.
- נבו, יוסף. ירדן: החיפוש אחר זהות (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2005).
- רבי, עוזי. סעודיה: ממלכת נפט במבוכי הדת והפוליטיקה (תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2007).
