אופיום להמונים
אופיום להמונים (בגרמנית: Opium des Volkes) הוא מטבע לשון השאוב מהציטטה המפורסמת של קרל מרקס: "הדת [...] היא האופיום של ההמונים".
מופעים של הביטוי
השימוש בדימוי האופיום בהשאלה בהקשרים שונים נמצא במספר כתבים קודמים לחיבורו של מרקס. בין היתר, ב-"Juliette" של המרקיז דה סאד (1797), ב-"Blüthenstaub" של נובאליס (1798). בגרסה המוכרת יותר מופיע ביטוי זה בתחילת שנות הארבעים של המאה התשע-עשרה, בכתביהם של שלושה סוציאליסטים גרמנים ממוצא יהודי.
הראשון שבהם הוא המשורר והסופר הגרמני היינריך היינה. ביצירתו הידועה "על לודוויג ברנה" (1840), מחווה היינה את דעתו על סוד קסמה של הכנסייה הקתולית בעיני ההמונים המיואשים ועל אופייה של הנחמה שהיא מציעה עבורם. היינה מסביר כי בריחתו של "ההמון הגדול" מ"עריצות הקיסרים" אל חיקה של "הדת הנצרנית", נובעת משתי סיבות מרכזיות: הרצון "להמרות את פי המענים של המטריאליזם השולט" והצורך האנושי הבסיסי "להיפטר בבת-אחת מסבל החיים".
שלוש שנים מאוחר יותר, בשנת 1843, פרסם ההוגה הסוציאליסט משה הס, מאמר בשם: "החירות האחת והיחידה!", בו הוא מגדיר את הדת כמפלט רגשי אשר מאידך גם גורם לאדם שלא לשפר את מצבו. מסקנתו של הס לגבי הדת תמצא מהר מאוד את ביטויה המפורסם, במאמר שפרסם כמה חודשים לאחר מכן, שותפו וידידו של הס באותה העת - קרל מרקס, אשר השתמש במטבע הלשון כפולמוס נגד הדת. דבריו לקוחים מחיבור שפרסם בשנת 1844 בכתב עת אשר היה בבעלותו בפריז.[1] את החיבור כתב מרקס כהקדמה לחיבור בשם "לביקורת פילוסופיית המשפט של הגל" (בגרמנית: Zur Kritik der Hegelschen Rechtsphilosophie), שנכתב ב-1843 אך ראה אור רק לאחר מותו.
מופעים מאוחרים של הביטוי
השימוש במטבע הלשון נפוץ במאה ה-20 ככלי להעברת ביקורת על מגמות ותהליכים חברתיים, השקפות עולם ועוד נושאים רבים ושונים. במקרים רבים, הפאראפרזות עוסקות בנושאים הקשורים לפילוסופיה המרקסיסטית ולמלחמת המעמדות. להלן מספר דוגמאות ראויות לציון:
- ציטטה נודעת של סר וולטר ג'יימס, פרמייר אוסטרליה המערבית בתחילת המאה ה-20, היא: "הניצחון הוא האופיום של מעמד הביניים".[2]
- בשנת 1944, הסופר הבריטי אוולין וו פרסם ביקורת לספר "Faith, Reason and Civilization" של הארולד לאסקי, בשבועון הקתולי הלונדוני "The Tablet", תחת הכותרת: "מרקסיזם, האופיום של ההמונים".[3]
- מחברת הרומנים האוסטרלית כריסטינה סטיד (Christina Stead) כתבה בספרה משנת 1946, "Letty Fox: Her Luck": "ראדיקליזם הוא האופיום של מעמד הביניים".[4]
- בספרו האירוטי "Memoirs of Hecate County", שנכתב בשנת 1946 אך נאסר לפרסום בארצות הברית עד 1959 בשל אופיו המיני המפורש, כתב אדמונד וילסון: "מרקסיזם הוא האופיום של האינטלקטואלים".
- בשנת 1955 פרסם הפילוסוף הצרפתי רמון ארון ספר בשם "L'Opium des intellectuels" ("האופיום של האינטלקטואלים").
- הסופר והפילוסוף הצ'כי מילן קונדרה כתב בספרו משנת 1967, "הבדיחה": "האופטימיזם הוא האופיום של ההמונים".
- בסרט האמריקאי "!O Lucky Man", משנת 1973, מופיעה כתובת גרפיטי ובה כתוב: "המהפכה היא האופיום של האינטלקטואלים".[5]
- הסופר הניגרי צ'ינואה אצ'בה כתב בספרו משנת 1987, "קני הנמלים של הסוואנה" (Anthills of the Savannah): "צדקה [...] היא האופיום של בעלי זכויות היתר".[6]
ראו גם
קישורים חיצוניים
- קרל מרקס, Deutsch-Französische Jahrbücher ,A Contribution to the Critique of Hegel's Philosophy of Right, פברואר, 1844.
הערות שוליים
- ^ בכתב עת זה פרסם מרקס באותה שנה גם את חיבורו "לשאלת היהודים"
- ^ בשפת המקור: "Getting on is the opium of the middle classes"
- ^ בשפת המקור: "Marxism, the Opiate of the People"
- ^ בשפת המקור: "Radicalism is the opium of the middle class"
- ^ בשפת המקור: "REVOLUTION IS THE OPIUM OF THE INTELLECTUALS"
- ^ בשפת המקור: "Charity (...) is the opium of the privileged"
