הבחירות הכלליות באיטליה (1948)
| |||||||||||
| הבחירות הכלליות באיטליה (1948) | |||||||||||
| 18 באפריל 1948 | |||||||||||
| שיעור ההצבעה | 12,740,042 (בית הנבחרים האיטלקי) 10,899,640 (הסנאט האיטלקי) | ||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
| ||||||||||
| מועמד | אלצ'ידה דה גספרי | פלמירו טוליאטי ופייטרו נני | |||||||||
| מפלגה | המפלגה הדמוקרטית-נוצרית (איטליה) | החזית העממית דמוקרטית (איטליה) | |||||||||
| מדינת מוצא | טרנטו בולזאנו | רומא | |||||||||
| מספר הקולות | 12,740,042 (בית הנבחרים) 10,899,640 (סנאט) |
8,136,637 (בית הנבחרים) 6,969,122 (סנאט) | |||||||||
| מספר המושבים | 305 (בית הנבחרים) 131 (סנאט) |
183 (בית הנבחרים) 72 (סנאט) | |||||||||
| אחוזים | 48.5% (בית הנבחרים) 48.1% (סנאט) |
31.0% (בית הנבחרים) 30.8 (סנאט) | |||||||||
 תוצאות הבחירות לפי מחוזות הצבעה | |||||||||||
| הזוכה: אלצ'ידה דה גספרי (המפלגה הדמוקרטית-נוצרית (איטליה)) | |||||||||||
ביום ראשון, 18 באפריל 1948 נערכו באיטליה בחירות על מנת לבחור את הרכב הפרלמנט הראשון של הרפובליקה האיטלקית[1][2]. הבחירות אופיינו בהתערבות זרה, כאשר הדמוקרטים-נוצרים זכו בתמיכה כספית ותעמולתית מטעם ארצות הברית ובריטניה, בעוד ברית המועצות התערבה בבחירות דרך שליטתה מקרוב על המפלגה הקומוניסטית האיטלקית, שהובילה קואליציה משלה - החזית העממית דמוקרטית.
לאחר ההשתלטות הקומוניסטית על צ'כוסלובקיה בפברואר 1948, ארצות הברית החלה לחשוש מפני כניסה של מדינות נוספות לאזור ההשפעה הסובייטי, כאשר ניצחון של הקואליציה השמאלית בהובלת הקומוניסטים היה מסמן התחממות ביחסי איטליה-ברית המועצות. הדבר ניכר מפרסום של מגזין טיים מאותה שנה, שתיאר את האפשרות של ניצחון שמאלי כ"קטסטרופה"[3].
הבחירות הסתיימו בניצחון ימני, כאשר הקואליצייה בהובלת הנוצרים דמוקרטים זכתה ב-48 אחוז מהקולות, לעומת 31 אחוזים לחזית העממית דמוקרטית, שהורכבה מהמפלגה הקומוניסטית והמפלגה הסוציאליסטית[4]. לאחר הבחירות, הנוצרים דמוקרטים הקימו ממשלה ללא הקומוניסטים, אשר גורשו מהקואליציה במהלך משבר מאי 1947 (אנ') ונשארו באופוזיציה.
מערכת הבחירות
מערכת בחירות זו לוותה בקיצוניות, אלימות מילולית, וחוסר וודאות יותר מכל מערכת בחירות אחרת בתולדות איטליה הדמוקרטית[5]. הבחירות אופיינו במאבק אידאולוגי מובהק בין שני חזונות שונים לעתידה של איטליה. דה גספרי והמפלגה הדמוקרטית־נוצרית בראשותו שאפו לחברה איטלקית קתולית, שמרנית, וקפיטליסטית, המקורבת לבריטניה וארצות הברית. משמאל, המפלגה הקומוניסטית האיטלקית ובני בריתה הסוציאליסטים שאפו לאיטליה חילונית, מהפכנית וסוציאליסטית, שהשפעתה המרכזית היא ברית המועצות.
הקמפיין הדמוקרטי-נוצרי הזהיר מפני הידרדרות למצב דומה להפיכה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה. הם טענו כי במדינות הקומוניסטיות, "הורים שולחים ילדים לבתי כלא", וכן כי "הילדים הם בבעלותה של המדינה"[6][7]. סלוגן נוסף בו הדמוקרטים-נוצרים השתמשו היה "בחשאיות שבקלפי אלוהים רואה אותך, וסטלין לא."[8] לעומתם, החזית העממית-דמוקרטית התמקדה בשיפור תנאי החיים של האיטלקים. הם נמנמעו ממתן מענה לשאלות הנוגעות ליחסי חוץ, כגון אי הצטרפות איטליה לאומות המאוחדות בעקבות וטו סובייטי, השליטה היוגוסלבית במחוז טריאסטה, והאובדן של סיוע כלכלי אמריקאי.
החזית הייתה קואליציה משותפת בין המפלגה הקומוניסטית לסוציאליסטית, שהונהגה בידי המפלגה הקומוניסטית. מפלגה זו הדירה את בני בריתה הסוציאליסטים לשולי הרשימה, כאשר המפלגה הקומוניסטית קיבלה בסוף הבחירות שני שלישים ממושבי הפרלמנט בהם זכתה החזית, מה שגרם לפגיעה משמעותית בכוחה הפוליטי והפרלמנטרי של המפלגה הסוציאליסטית[9]. הסוציאליסטים אף סבלו מפיצול בתוך המפלגה, כאשר קבוצה סוציאל-דמוקרטית בראשות ג'וזפה סרגאט רצה תחת רשימה נפרדת, בשם "אחדות סוציאליסטית".
המפלגה הקומוניסטית התקשתה בריסון חבריה המיליטנטיים ביותר, שביצעו פעולות נקם אלימות. האזורים בהם בוצעו פעולות אלה, כגון ה-"משולש האדום" באמיליה, וכן אזורים בליגוריה מסביב לג'נובה וסאבוניה, סבלו מאלימות עוד בזמן מלחמת העולם השנייה, במהלך גילויי ברוטליות מצד משטרו הפשיסטי של מוסוליני, וכן מצד ההתנגדות האיטלקית.
התערבות בינלאומית
הבחירות הושפעו במידה רבה מהמלחמה הקרה בין בריטניה וארצות הברית לברית המועצות. לאחר תבוסתו בבחירות, טוליאטי, מנהיג המפלגה הקומוניסטית טען כי "הבחירות לא היו חופשיות... התערבות זרה ברוטאלית נעשתה, דרך האיום להרעיב את המדינה ולבטל את הסיוע, אם היא תבחר בחזית הדמוקרטית... דרך האיום להשתמש בפצצה גרעינית נגד ערים ומחוזות שבחרו בקומוניסטים"[10]. חוק הביטחון הלאומי משנת 1947, אשר איפשר לארצות הברית לבצע פעולות ריגול במדינות זרות, אושר חצי שנה לפני בחירות אלה, בידי הנשיא טרומן. על כן, רדיו קול אמריקה, בבעלות ממשלת ארצות הברית, החל לשדר באיטליה תעמולה אנטי קומוניסטית ב-24 במרץ 1948.
כמו כן, ה CIA הודה בעצמו כי נתן סיוע בהיקף מיליון דולר (השווים כיום ל-11 מיליון דולר) למפלגות אשר הוגדרו כ "מפלגות מרכז"[11]. לפי וידויי סוכנים לשעבר, ה-CIA גם זייף מכתבים על מנת לפגוע במוניטין המנהיגים הקומוניסטיים[12]. סוכן ה־CIA מארק וויאט טען כי האמריקאים העבירו לפוליטיקאים האנטי קומוניסטים בהם הם תמכו "שקי כסף", אשר כיסו את הוצאותיהם הפוליטיות, וכן את הוצאות הקמפיין, הפליירים והפוסטרים שלהם[13]. בסך הכל, הרשויות האמריקאיות שלחו כעשרה מיליון מכתבים, שידרו מספר רב של שידורי רדיו בתדר גבוה, ומימנו ספרים ומאמרים שהזהירו את האיטלקים מפני תוצאותיו של ניצחון קומוניסטי. המימון הכולל של הקמפיינים הללו מסתכם בכ-10 מיליון עד 20 מיליון דולר (בין 110 מיליון ל-220 מיליון דולר ב 2020). בנוסף למימון הישיר, ה-CIA השתמש במקורות מימון עקיפים יותר כדי לממן את ההתערבות בבחירות. מיליוני דולרים נלקחו ממנהלת השיתוף הכלכלי, המזוהה עם תוכנית מרשל[14], וכן 10 מיליון דולרים של הון נאצי שנבזז שומשו לצורכי תעמולת בחירות אנטי-קומוניסטית[15].
הממשלה האירית, אשר הושפעה מהדומיננטיות של הקתולים במדינה, התערבה גם היא בבחירות. שני מיליון דולר נשלחו מהממשלה האירית לשגרירות אירלנד בוותיקן, שבתורה העבירה את הכסף לפוליטיקאים קתולים[16].
לפי טענות ה-CIA, ברית המועצות מימנה את המפלגה הקומוניסטית האיטלקית[17]. סיוע כזה אכן היה קיים, למרות תואר בידי הקרמלין כמזדמן וצנוע[18]. פוליטיקאי המפלגה הקומוניסטית פייטרו סקייה נפגש עם סטלין על מנת לדון בסיוע פיננסי[19]. סוכן ה-CIA לשעבר מארק וויאט טוען כי כספי הסיוע הסובייטים יצאו ישירות מהשגרירות ברית המועצות ברומא, במודעות מלאה של שירותי הביטחון האיטלקיים; להערכתו, סכומים אלו, שגדלו ככל שהבחירות התקרבו, הגיעו לכשמונה מיליון עד עשרה מיליון דולר, כאשר חלקם מגיע לאיגודים מקצועיים ולא למפלגה[12].
קישורים חיצוניים
- קטעי עיתונות היסטוריים על הבחירות, באתר עיתונות יהודית היסטורית מבית הספרייה הלאומית
- י. ע., בחירות־חוץ באיטליה, דבר, 11 באפריל 1948
הערות שוליים
- ^ Dieter Nohlen, Philip Stöver, Elections in Europe: A Data Handbook, Nomos, 2010, מסת"ב 978-3-8329-5609-7. (באנגלית)
- ^ השתתפות רבה בבחירות באיטליה, דבר, 19 באפריל 1948
- ^ "ITALY: Fateful Day". Time (באנגלית אמריקאית). 1948-03-22. ISSN 0040-781X. נבדק ב-2021-10-08.
- ^ 48% - לימין באיטליה 32% - לקומוניסטים, הארץ, 21 באפריל 1948
- ^ Robert Ventresca, From Fascism to Democracy: Culture and Politics in the Italian Election of 1948, University of Toronto Press, 2004-01-01, עמ' 4, מסת"ב 978-0-8020-8768-3. (באנגלית)
- ^ "ITALY: Show of Force". Time (באנגלית אמריקאית). 1948-04-12. ISSN 0040-781X. נבדק ב-2021-10-22.
- ^ "THE NATIONS: How to Hang On". Time (באנגלית אמריקאית). 1948-04-19. ISSN 0040-781X. נבדק ב-2021-10-22.
- ^ "Fertility vote galvanises Vatican" (באנגלית בריטית). 2005-06-13. נבדק ב-2021-10-22.
- ^ מספר המושבים לכל סיעה פוליטית במהלך הפרלמנט הראשון, באתר בית הנבחרים האיטלקי (באיטלקית)
- ^ Italian elections, 18 באפריל - 24 באפריל, 1948, Facts on File, עמ' 125G
- ^ CIA – The Pike Report., 1977, עמ' 204-205
- ^ 12.0 12.1 CNN Cold War - Interview: F. Mark Wyatt, web.archive.org, 2001-08-31
- ^ Weiner, Tim (2006-07-06). "F. Mark Wyatt, 86, C.I.A. Officer, Is Dead". The New York Times (באנגלית אמריקאית). ISSN 0362-4331. נבדק ב-2021-10-23.
- ^ Sarah-Jane Corke, US Covert Operations and Cold War Strategy: Truman, Secret Warfare and the CIA, 1945-53, Routledge, 2007-09-12, עמ' 49-58, מסת"ב 978-1-134-10413-0. (באנגלית)
- ^ Operation Paper: The United States and Drugs in Thailand and Burma, The Asia-Pacific Journal: Japan Focus
- ^ Stephen Collins, Irish State secretly intervened in Italian 1948 general election, The Irish Times (באנגלית)
- ^ Confronting America: The Cold War Between the United States and the Communists in France and Italy, Univ of North Carolina Press, 2011, מסת"ב 978-0-8078-3473-2. (באנגלית)
- ^ Robert Ventresca, From Fascism to Democracy: Culture and Politics in the Italian Election of 1948, University of Toronto Press, 2004-01-01, עמ' 269, מסת"ב 978-0-8020-8768-3. (באנגלית)
- ^ Pons, Silvio, Stalin, Togliatti, and the Origins of the Cold War in Europe, Journal of Cold War Studies 3, מספר 2, 2001, עמ' 3-27
