המנהיג העליון של סין
המונח האנגלי Paramount Leader (בעברית: המנהיג העליון, בסינית מסורתית:最高領導人, בסינית מפושטת:最高领导人 ; בפין-יין : Zuìgāo Lǐngdǎorén - דזווֵיגאו לינגדאוזֶ'ן) בפוליטיקה הסינית המודרנית, מתייחס למנהיג הפוליטי הבולט ביותר ברפובליקה העממית של סין. בדרך כלל, מדובר על המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין. המנהיג העליון של סין נחשב, בזמן 'כהונתו', לאחד האנשים החזקים ביותר בעולם, בהתחשב בכך שרבים רואים את סין כמעצמת על בהתהוות. המונח "המנהיג העליון" איננו שם של משרה רשמית, אלא תואר לא-רשמי, שמשמעותו הוא המנהיג הבולט ביותר של סין בתקופה מסוימת. ישנה חפיפה רבה בין המונחים "המנהיג העליון" ו"ליבת ההנהגה", אך אלו עדיין שני מונחים שונים.
השימוש במונח פחת לאחר סיום תקופת מנהיגותו של דנג שיאופינג ב-1989. כיום, המנהיג הבולט ביותר של סין משמש בדרך כלל גם כנשיא, ולכן מכונה בפשטות "נשיא סין". זאת אף על פי שמשרת הנשיא בסין טקסית בעיקרה, ועיקר כוחו של המנהיג נובע מהיותו המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין. למשל, נשיא סין הנוכחי, שי ג'ינגפינג, נכנס לתפקיד הנשיא במרץ 2013, אבל התמנה לתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין כבר בנובמבר 2012, ולכן, שי הוא "המנהיג העליון" מאז נובמבר 2012.
היסטוריה
החל מ-1949, מאו דזה דונג היה המנהיג הבלתי מעורער של סין הקומוניסטית. בשלב מסוים מאו היה יושב ראש (המזכיר הכללי של) המפלגה הקומוניסטית של סין, יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית ונשיא סין. בכך היה למנהיג המפלגה, ראש המדינה וראש הצבא.
לאחר מהפכת התרבות, נוצר קונצנזוס רחב לכך שעל מנת למנוע אירועים דומים בעתיד, יש צורך באיזונים ובלמים, שימנעו מצב של 'שלטון של אדם אחד' כמו שהיה בימי מאו. בתחילת שנות השמונים, הנהגת סין חוותה מעין "הפרדת רשויות", שבמסגרתה משרות המזכיר הכללי של המפלגה, הנשיא וראש הממשלה הוחזקו על ידי אנשים שונים. לדוגמה, בשנת 1985, המזכיר הכללי של המפלגה היה הו יאו בנג, הנשיא היה לי שיניין וראש הממשלה היה זאו זיאנג. למרות זאת, דנג שיאופינג עדיין נחשב למנהיג בפועל של המדינה במהלך תקופה זו. הו וזאו ירדו מכוחם בשנות ה-80 המאוחרות, אך דנג שמר על כוחו הפוליטי. "הפרדת הרשויות" הזו הייתה בולטת במיוחד במהלך כהונתו של חו ג'ינטאו.
המונח "המנהיג העליון" שימש כדי לתאר את יורשיו של דנג בתור מנהיגי המדינה, ג'יאנג דזה-מין וחו ג'ינטאו, שאמנם החזיקו ביותר תפקיד הנהגה, אבל באופן כללי לא הגיעו לרמת כוחו של דנג. לאחר תקופת מנהיגותו של דנג, ניתן דגש רב יותר על "הנהגה משותפת", כשהמנהיג העליון הוא 'ראשון בין שווים', ומפעיל את כוחו בהתאם לקונצנזוס בוועדה המתמדת של הפוליטביורו[1].
החל מ-1993, ג'יאנג החזיק באופן רשמי בתפקיד המזכיר הכללי של המפלגה (ראש המפלגה), יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית (המפקד העליון של הצבא) ונשיא סין (ראש המדינה). ג'יאנג עזב את תפקידו כמזכיר הכללי של המפלגה ב-2002 ואת תפקידו כנשיא ב-2003, אך המשיך להחזיק בתפקיד יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית. לכוח צבאי תמיד היה חלק חשוב בהפעלת כוח פוליטי בסין הקומוניסטית, ובכך שהמשיך לעמוד בראש הצבא, שמר לעצמו ג'יאנג מידה מה של כוח רשמי.
כאשר שי ג'ינפינג התמנה למזכיר הכללי של המפלגה וליושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית (ובכך, למנהיג העליון), הוקמו שני גופים חדשים, "הוועדה המרכזית לביטחון לאומי" ו"קבוצת ההנהגה המרכזית של הרפורמות המקיפות העמוקות", לכאורה, בגלל הרמה הגבוהה ביותר של ריכוז כוח פוליטי אצל "המנהיג העליון" מאז תקופת מנהיגותו של דנג[2]. המשימות של שני הגופים שהוקמו הן, בהתאמה, הכוונת המדיניות הכללית בנושא ביטחון לאומי, וקביעת סדר היום של הרפורמות הכלכליות. המזכיר הכללי של המפלגה עומד בראש שני הגופים.
רשימת המנהיגים
מכיוון ש"המנהיג העליון" זו לא משרה רשמית, רשימה זו היא למעשה רשימה של האנשים אשר היו, במהלך התקופה שמצוינת בסוגריים ליד שמם, המנהיגים הפוליטיים החזקים ביותר בסין. להלן:
מאו דזה דונג (1 באוקטובר 1949 עד 9 בספטמבר 1976, במשך כמעט 27 שנים)
חואה גוופנג (9 בספטמבר 1976 עד 22 בדצמבר 1978, במשך שנתיים ושלושה חודשים)
דנג שיאופינג (22 בדצמבר 1978 עד 9 בנובמבר 1989, במשך 10 שנים ו-11 חודשים)
ג'יאנג דזה-מין (9 בנובמבר 1989 עד 15 בנובמבר 2002, במשך 13 שנים)
חו ג'ינטאו (15 בנובמבר 2002 עד 15 בנובמבר 2012, במשך 10 שנים)
שי ג'ינפינג (15 בנובמבר 2012 - מכהן)
כל המנהיגים כיהנו באחד או יותר מארבעת התפקידים הבאים: יושב ראש הוועדה הצבאית המרכזית, נשיא סין, המזכיר הכללי של המפלגה הקומוניסטית של סין או ראש ממשלת סין.
לעיתים מכונים האנשים ברשימה זו "שליטי סין".
הערות שוליים
