הסימפוניה התשיעית של שוברט
הסימפוניה מס' 9 בדו מז'ור, 944 ברשימת יצירותיו של פרנץ שוברט, הידועה בשם "הגדולה", היא הסימפוניה האחרונה ששוברט השלים. במקור ניתן לה הכינוי "דו מז'ור הגדולה" כדי להבדילה מן הסימפוניה האחרת שלו בדו מז'ור, השישית, "דו מז'ור הקטנה",([1],[2]), אבל כיום נהוג להשתמש בכינוי ביחס לאורכה של הסימפוניה ולהדר המלכות שלה. ביצוע טיפוסי נמשך בסביבות 60 דקות.
חיבור וקבלה ראשונית
במשך זמן רב סברו, שהסימפוניה נוצרה בשנת חייו האחרונה של שוברט, 1828. בחודשי חייו האחרונים החל שוברט לכתוב טיוטה לסימפוניה - אבל זו הייתה היצירה בדו מז'ור, הנחשבת כיום לסימפוניה העשירית, שהכנתה לביצוע נעשתה בידי בריאן ניובולד. למעשה, כיום ידוע, ש"הגדולה" חוברה ברובה כסקיצה בקיץ 1825: שזו, לאמיתו של דבר, הייתה היצירה ששוברט הזכיר במכתב ממרץ 1824, שבו כתב כי בכוונתו לכתוב "סימפוניה כבירה". באביב או קיץ 1826 הושלמה כתיבת הפרטיטורה ובאוקטובר שלח אותה שוברט, שלא הייתה לו שום אפשרות לשלם תמורת ביצועה, אל האגודה הפילהרמונית של וינה עם הקדשה. הם נענו למשלוח בתשלום קטן, ארגנו את העתקת תפקידי התזמורת ובמהלך המחצית השנייה של 1827 (התאריך המדויק ושם המנצח אינם ידועים) הסדירו ביצוע נסיוני לסימפוניה - אך החליטו שהיא ארוכה וקשה מדי לביצוע פומבי.
ב-1838, 10 שנים אחרי מות שוברט, ביקר רוברט שומאן בווינה ומצא את כתב היד המאובק של הסימפוניה. הוא לקח אותו איתו ללייפציג, שם זכתה לביצוע פומבי ראשון בניצוח פליקס מנדלסון ותזמורת הגוונדהאוז של לייפציג, ב-21 במרץ 1839. ב"כתב העת החדש למוזיקה" Neue Zeitschrift für Musik חגג שומאן את האירוע במאמר נלהב שבו הילל, בהתבטאות שנועדה להיזכר, את הסימפוניה על "אורכה השמיימי". שומאן, עם שמיעת הביצוע הראשון של הסימפוניה, קבע, כי זו לדעתו היצירה האינסטרומנטלית הגדולה ביותר מאז מות בטהובן.
הגדרה מספרית
חילוקי דעות מסוימים קיימים עדיין בנוגע לקביעת מספרה של הסימפוניה הזו. חוקרים דוברי גרמנית מגדירים אותה לעיתים כסימפוניה מס' 7, בגרסאות מסוימות של קטלוג דויטש (הקטלוג התקני של יצירות שוברט, בעריכת אוטו אריך דויטש) היא מופיעה כמס' 8 וחוקרים דוברי אנגלית רושמים אותה לעיתים קרובות כמס' 9. תזמורות רבות בארצות הברית מוותרות מכל וכל על המספור מאז אמצע שנות ה-80 של המאה ה-20 ובתוכניות מודפסות מכתירות אותה בשם הסימפוניה "הגדולה" בדו מז'ור.
מבנה
בהתאם לצורת הסימפוניה התקנית, יש ארבעה פרקים:
- אנדנטה - אלגרו מה נון טרופו
- אנדנטה קון מוטו
- סקרצו, אלגרו ויואצ'ה
- פינאלה, אלגרו ויואצ'ה
הסימפוניה הגדולה בדו מז'ור של שוברט, הנחשבת במקרים רבים ליצירתו הטובה ביותר, היא גם אחת מיצירותיו החדשניות ביותר. ביצירה יש עדיין פיתוח תמאטי בסגנון בטהובן, אבל שוברט שם דגש רב פי כמה על מלודיה, כפי שאפשר היה לצפות ממלחין, שחיבר כשש-מאות לידר. למעשה, הסגנון החדש הזה הניע את שומאן לטפח את השאיפות הסימפוניות שלו עצמו.
אף כי בטהובן השתמש בטרומבונים בסימפוניות שלו (החמישית, השישית והתשיעית משתמשות כולן בטרומבונים), שוברט היה הראשון למזג באופן מלא את הטרומבון בסימפוניה. בטהובן השתמש תמיד בטרומבונים כאפקט, ומשום כך בצמצום רב, או, במקרה של הסימפוניה התשיעית, גם כדי להכפיל את תפקידי האלט, הטנור והבס של המקהלה, כפי שהיה מקובל במוזיקת קודש ובאופרות באותה תקופה. לעומת זאת, הן בסימפוניה הבלתי-גמורה והן בתשיעית של שוברט, הטרומבונים הופכים לחלק בלתי-נפרד מהתזמורת ומנגנים לכל אורך היצירה, ואף מקבלים תפקידים מלודיים חשובים.
קישורים חיצוניים
- מגזין אופוס, אריק ורדי, ניתוח הסימפוניה הגדולה של שוברט (אורכב 14.06.2019 בארכיון Wayback Machine)
