העלייה מלבנון
במקרא מצויות עדויות על מתיישבים בני ישראל, שישבו באזור סוריה ולבנון כבר בתקופת ימי הבית הראשון, ובתקופת בית שני.[1] בתחילת המאה ה-19 גדלה קהילת היהודים, בעקבות הגירה נרחבת של יהודים מהמדינות סוריה, יוון, טורקיה ועיראק. במיוחד גדלה הקהילה היהודית בביירות, אולם גם בצידון ובטריפולי ובבחמדון היו קהילות יהודיות.[2][3] בעוד שמספר היהודים בקהילות היהודיות השונות בלבנון מתמעט, וחשיבותן של הקהילות יורדת בהתמדה, חלקם אף חדל להתקיים כמו בעל-בק, רמיש, מוכתארה, דיר אל- קמר, חצביה וצור.[2] עלה מספרם של היהודים אשר ישבו בביירות. בראשם עמד יוסף פרחי ואף היה להם בית כנסת ״מגן אברהם״.[3] לדברי רחל ינאית בן צבי, עת ביקרה בלבנון בשנת 1943, היו היחסים בין היהודים לערבים יחסים טובים, אף על פי שהיו גילויי אנטישמיות, שמקורם היה באוניברסיטה האמריקאית בביירות.[3]
עליית יהודי לבנון מתחילת המאה ה-19 ועד הכרזת המדינה
מאמצע המאה ה-19 ועד מלחמת העולם הראשונה עלו לארץ מלבנון רבנים ונכבדים מהקהילות היהודיות בעיקר בשל סיבות דתיות - הכמיהה והרצון להתיישב בארץ ישראל - ארץ הקודש, כמובטח בתורה. כשהגיעו לארץ, התיישבו בירושלים, הקימו תלמודי תורה, ישיבות ומוסדות ציבור ולקחו חלק פעיל בחיים הרוחניים. בנוסף, ביולי 1860, התחוללה בדמשק מלחמה עדתית- דתית, בין הנוצרים לדרוזים שישבו בלבנון, והטבח בנוצרים הביא להגירה נוצרית מחוץ ללבנון. בזרם ההגירה הזה, ניתן היה למצוא גם יהודים, שחששו מהתפתחות אלימות בין-דתית כלפיהם, וכן בשל מצבם הכלכלי הגרוע, שגרם להם להגר לארץ ישראל.[4]
בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל גל עלייה נוסף של יהודים לארץ ישראל, בשל הפרעות שהתחוללו בסוריה ובלבנון. באותן שנים, הייתה בארץ שמירה קפדנית מאוד של שוטרי המנדט הבריטי, שלא אפשרו לאף אחד להיכנס לארץ, ולכן התרחשה העלייה בעיקר בלילות ובדרכים בלתי-לגליות. המהגרים היו נכנסים לארץ בעיקר דרך לבנון, משום שביירות נמצאת במרחק לא גדול מגבול ישראל ושימשה למעבר של עולים רבים. אלה נעזרו במבריחים ערבים, וכאשר הגיעו לארץ ישראל היו המבריחים הערבים מפנים אותם לכפר גלעדי, שעזר להם בקליטה: אנשי כפר גלעדי היו מחביאים אותם מפני המשטר הבריטי, מספקים להם מקום לינה מזון ושתייה, ומשם היו מעבירים אותם למקום מבטחים בארץ. בנוסף הייתה "משטרה", שהייתה מורכבת מפרשים יוצאי העדות השונות: ערבים, יהודים, צ'רקסים ודרוזים. הם חנו במטולה, אשר שימשה כאחת מתחנות הגבול בארץ ישראל, והיו מתצפתים על הגבול בין ארץ ישראל ללבנון. בדרך זו היו עוזרים להעביר את העולים שהגיעו לגבול, לפני ששוטרי המנדט הבריטי היו תופסים אותם.[5]
בעקבות התגברות היחס האנטישמי כלפי היהודים, מצד האוכלוסייה הערבית סביבם, והרעת המצב הכלכלי בסוריה ובלבנון החל גל הגירה נוסף. שיפור המצב הכלכלי בארץ ישראל הפך אותה ליעד נוח, ולכן בחרו מהגרים רבים לעלות לארץ. בשנים 1932–1936 הצליחו להגיע מסוריה ולבנון 2,868 יהודים.[6] בשנים הראשונות למלחמת העולם השנייה, הגיעו לביירות בסירות פליטי חרב מיוון ובולגריה, הואיל וביירות הייתה עיר נמל. אליהו אלמליח, שהיה מנהל ״תלמוד תורה״ בביירות, קיבל אותם, טיפל בהם והעביר אותם לארץ ישראל. לדברי רחל ינאית בן צבי, היהודים בלבנון חשו בשואה אולם לא רצו להאמין.[3] בשנים 1937–1941, הצטמצמה העלייה ורק 854 יהודים עלו לארץ. הגורם לצמצום זה היה פרוץ מאורעות תרפ"ט, שהפחיתו את האטרקטיביות של הארץ כפתרון למצוקה הכלכלית. עליית היהודים לארץ ישראל הייתה מועטה עד לכיבוש סוריה ולבנון בידי הכוחות הבריטים, שהתחולל בחודש יוני 1941. לאחר הכיבוש, חודש הקשר בין סוריה ולבנון לארץ ישראל ושוב החלו גלי עלייה לארץ ישראל. בין השנים 1942- 1947 עלו לארץ 5,286 יהודים.[6]
עליית יהודי לבנון מהכרזת המדינה ועד היום
העלייה הבלתי חוקית בשנות ה-40 הותירה בסוריה בשנת 1947 כ-15,000 יהודים אשר נמלטו ללבנון ולטורקיה. בשנת 1948 היגרו מסוריה ללבנון כ-5,000 יהודים.
בעקבות הכרזת העצמאות של מדינת ישראל והקמת מדינה יהודית, היגר מספר רב של ערבים מישראל למדינות ערב ביניהם לסוריה, אשר קראו לנקמה והחלו להתנפל על התושבים היהודים שחיו שם. האווירה הייתה אנטי- יהודית, מאות יהודים נעצרו ופעילותם הכלכלית הוגבלה. פעילות אנטי-יהודית זו, גרמה להגירת יהודים רבים מארצות ערב השונות לביירות שבלבנון, ואוכלוסיית היהודים בלבנון גדלה. בפברואר 1948 דרש הקונגרס היהודי העולמי מארגון האומות המאוחדות להקים ועדת חקירה, לבירור היחס האלים כלפי היהודים במדינות ערב. בדצמבר 1948 הוקמה "הליגה הבינלאומית להצלת יהודי ערב" שהפעילה לחץ על ממשלת ישראל ועל גופים בינלאומיים, להיחלץ לעזרתם של יהודי סוריה ולבנון.
בשנת 1950, היה מספרם של יהודי לבנון כ־10,000 איש ומחציתם היו יוצאי הערים חלב ודמשק אשר בסוריה.[7]
בשנים 1948–1950 נאסרה התנועה בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון, בעקבות התנהלות מלחמת העצמאות, זה הקשה מאוד על המעבר בין המדינות. בנובמבר 1948 השתרר שקט יחסי בגבול ישראל לבנון, ובסוכנות החלו להיערך לחידוש העלייה. בשנים 1949–1950 עלה מספר העולים. אליהו כהן מונה כאחראי לארגון עלייתם של יהודי סוריה ולבנון. הוא חידש את הקשר עם המבריחים הערבים שנהגו להבריח יהודים לארץ. אליהו כהן יצר קשר גם עם שולה קישיק-כהן, אשר פעלה וסייעה רבות לעליית יהודים מלבנון. העלייה התבצעה לרוב דרך הים, בסירות שמספר הנוסעים בהן נע בין אנשים בודדים ל-30 איש. הסירות עגנו על החוף שבין גשר הזיו לנהריה, שם נקלטו על ידי הישראלים. הקשר עם הצד הלבנוני התקיים באמצעות שליחים, אשר העבירו ידיעות ממטולה ללבנון וסוריה. בנוסף היה סוג עלייה אחר אשר הונע על ידי יוזמות פרטיות של מבריחים ערבים שקיבלו תשלום על הברחת יהודים. הם היו מארגנים קבוצות קטנות ופרטיות ומבריחים אותן דרך הגבול, שם הם התקבלו על ידי הישראלים. אלא, שדרך העלייה הזו הופסקה לקראת סוף שנות ה-40, בעקבות חיזוק השמירה הלבנונית בגבול מספר היהודים אשר הצליחו לעלות באופן חוקי לארץ בשנים אלה היה קטן ביותר.[8]
מאז נחלש זרם העלייה מלבנון, רוב היהודים עלו לארץ ישראל ולכן אוכלוסיית היהודים בלבנון הצטמצמה מאוד. בשנות ה-50 של המאה ה-20 המוקדמות התמעטו הפגיעות והפעולות כנגד היהודים בלבנון, שחיו ברובם באזור ביירות. עם זאת, לאחר פרוץ מלחמת האזרחים הראשונה בלבנון בשנת 1958 ועד 1967 עזבו את לבנון רוב יהודיה ועברו לחיות בעיקר בישראל, בארצות אירופה ובארצות הברית[4].
במלחמת ששת הימים התעורר חשש נוסף למצבם של היהודים בלבנון בעקבות האלימות כלפיהם, ולכן הגרו המוני יהודים לארץ. בשנת 1967 נותרו בלבנון כ-6,000 יהודים. בשנת 1968 כ-3000 יהודים. בשנת 1975 נותרו בלבנון כ-1,800 יהודים. במהלך הקרבות בין המוסלמים והנוצרים, שכונת ואדי אבו ג'מיל, שהייתה קרובה לאזור החיץ בין האזורים שבשליטת המוסלמים לאזורים שבשליטת הנוצרים, נפגע קשה ורבים מהיהודים נטשו אותה[9]. באפריל 1976 דווח כי נותרו רק 400 יהודים בלבנון[10].
קישורים חיצוניים
- יהודי לבנון שנת 2014, מתכוננים לקראת הקמת בית הכנסת היחידי בלבנון
- שולה קישיק כהן, מרגלת מלבנון אשר עזרה ליהודים לעלות לארץ
- ספר: אביעזר גולן, דני פנקס, שם צופן:הפנינה, תל אביב : זמורה, ביתן, מודן, תש״מ
- סיפור החטופים ממדינות ערב
הערות שוליים
- ^ סוריה ולבנון, באתר יד ושם, מרכז המידע אודות השואה, יד ושם ביה"ס המרכזי להוראת השואה
- ^ 2.0 2.1 נתן שור, יהודי הלבנון בתקופה העות׳מנית (עמ' 127-126,133,136,138), באתר יד יצחק בן צבי, חוברת פעמים מס׳ 24
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 עירית אברמסקי-בליי, יהודי סוריה ולבנון תחת שלטון וישי (עמ' 157-131), באתר רבעון לחקר קהילות ישראל במזרח, חוברת 28, תשמ״ו
- ^ 4.0 4.1 דבי גולדמן, אילנה טוקטלי (ע), יהודי סוריה ולבנון, ירושלים: מרכז ההסברה - שירות הפרסומים, תשמ"א 1981, דע את עמך. (בעברית)
- ^ דרורה הייק, אפי מלצר (ע), כפר הגלעדי- שער עלייה -העפלה היבשתית מגבול הצפון 1919–1946, רעות : אפי מלצר - מחקר והוצאה לאור, 2015
- ^ 6.0 6.1 חיים סעדון ויואל רפל, במחתרת מארצות האיסלאם: פרשיות העפלה והגנה, ירושלים: מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, תשנ"ז, קשת - ממורשת ישראל במזרח. (בעברית)
- ^ ירון הראל, שמעון אוחיון, גלי הגירת היהודים מסוריה ללבנון, "עורי צפון הפיחי גני", מכאן ומשאם: כתב העת למורשת יהדות דמשק חוברת 21, 2015, עמ' 13-10
- ^ הגדת לבנך- מורשת יהדות ערב ואיראן- קהילת יהודי לבנון(הקישור אינו פעיל)
- ^ יהודים נקלעו לאש־צולבת בקרבות בבירת לבנון, מעריב, 9 בנובמבר 1975
- ^ בכל לבנון נותרו 400 יהודים בלבד, דבר, 12 באפריל 1976
