ז'אן-מרטן שארקו
| לאום |
 צרפת |
|---|---|
| התמחות | נוירולוגיה, פסיכיאטריה |
| מחלקות ובתי חולים | סלפטרייר |
ז'אן-מרטן שארקו (בצרפתית: Jean-Martin Charcot; 29 בנובמבר 1825 – 16 באוגוסט 1893) היה רופא, נוירולוג ופסיכיאטר צרפתי, שזכה לפרסום עולמי כחוקר ומורה בתחומי הנוירולוגיה והפסיכולוגיה. שארקו ידוע במיוחד בתור אחת הדמויות שתרמו לביסוס חקר ההיסטריה באירופה במאה ה-19.
חייו
שארקו נולד בפריז. בראשית דרכו פרסם מאמרים על אמנות ואחר כך פנה ללימודי רפואה. בשנת 1872 נתמנה לפרופסור לאנטומיה פתולוגית באוניברסיטת פריז וב-1882 ייסד בבית החולים סלפטרייר (Salpêtrière) בפריז את המחלקה הנוירולוגית שהייתה הראשונה מסוגה באירופה. במחלקה זו הגיע לשיא תהילתו. נהרו אליה חולים מכל רחבי אירופה והרצאותיו משכו רופאים רבים. שארקו פרסם תסמונות רבות הנקראות על שמו, בעיקר בשטח הנוירולוגיה.
הוא היה הראשון שתיאר את התסמינים של טרשת נפוצה - רעד, דיבור מקוטע והליכה בלתי יציבה.
הוא הראשון שתיאר את מפרק שארקו (Charcot joint) - הרס של מפרק בגלל פגיעה בעצבי התחושה בעיקר בחולי עגבת.
הוא הראשון שתיאר את מחלת ה-ALS) Amyotrophic Lateral Sclerosis) - מחלה קשה וחשוכת מרפא של ניוון שרירים כתוצאה מפגיעה בעצבים המוטוריים בחוט השדרה.
שארקו יחד עם חבריו פייר מארי והווארד הנרי טות, תיאר מחלה גנטית המכונה שארקו-מארי-טות (Charcot-Marie-Tooth Disease), שבה יש פגיעה בעצבים של השרירים הפרונאליים האחראים לפעולת כף הרגל. מחלה זו ידועה גם בשם Peroneal Muscle Atrophy.
שארקו עסק הרבה בהיפנוזה ובפסיכיאטריה. אחד מתלמידיו היה זיגמונד פרויד, שתרגם את מאמריו לגרמנית. שארקו סבר שההיסטריה היא מחלה נוירולוגית תורשתית. הוא נהג להיעזר בהיפנוזה כדי לגרום למצב היסטרי, והיה מדגים זאת בהרצאותיו. רבים ובתוכם פרויד חלקו על דעותיו בנושא זה.
אכסל מונתה, שהעלה את זכרונותיו בספרו האוטוביוגרפי מגילת סן מיקלה, היה ממתנגדיו הבולטים של שארקו. מונתה נהג ללכת להרצאותיו של שארקו בעת ששהה בפריז עד שסולק משם לאחר שהביע את דעותיו בפומבי נגד שיטות ההיפנוזה של שארקו.
בנו של שארקו, הרופא, המדען וחוקר הקטבים ז'אן-באטיסט שארקו, עמד בראש משלחות צרפתיות לאנטארקטיקה ברבע הראשון של המאה ה-20.
ראו גם
לקריאה נוספת
- פרופ' אליעזר ויצטום וד"ר יעקב מרגולין, פרקים בהתפתחות הפסיכיאטריה, זכרון יעקב: איתי בחור - הוצאה לאור, 2017.
קישורים חיצוניים
