חוק האוזר
חוק האוזר (באנגלית: Hauser's law) הוא טענה המוסקת מתצפית מדעית, לפיה בארצות הברית, מתום מלחמת העולם השנייה, היחס בין תקבולי הממשלה מהמס לתוצר הלאומי הגולמי שווה תמיד בקירוב ל-19.5%. שינויים קיצוניים במס ההכנסה השולי לא שינו מהותית את היחס.
תקבולי מס לאורך ההיסטוריה
לאורך ההיסטוריה בארצות הברית מהשנה הפיסקלית 1946 ועד סוף השנה הפיסקלית 2007 היו בממוצע תקבולי הממשלה 17.9% מתוך התל"ג והם נעו בטווח שבין 14.4% ל-20.9%.
ההיסטוריה של חוק האוזר
המשפט נהגה לראשונה ב-1993 על ידי וילאם קורט האוזר, חוקר כלכלה מסן פרנסיסקו. במקור הוא כתב: "לא משנה מה היה שיעור המס באמריקה אחרי מלחמת העולם השנייה, תמיד התקבולים היוו בקירוב 19.5% מהתוצר הלאומי הגולמי".
האוזר התייחס במאמרו לרעיונו של ארתור לאפר, עקומת לאפר. שני הרעיונות מאוד דומים זה לזה, אך בעוד עקומת לאפר היא ייצוג תאורטי – חוק האוזר הוא משפט אמפירי.
ב-20 במאי 2008, כתב דויד רנסון בוול-סטריט ז'ורנל מאמר בו הוא הראה שלמרות ששיעור המס מ-1950 עד 2007, נע במרווחים גדולים מאוד - מ-28% עד ל-91%, התקבולים עדיין היו בקירוב 19.5% מהתל"ג. הכתב גם הוסיף: "כלכלת המיסוי תגסוס עד שכלכלנים יוכלו להסביר את חוק האוזר. אם ברצונינו להתקדם אין ברירה אלא להתמודד עם הנתונים האלה, להתייחס לעובדות, ולשלב אותן כך שיהיו נקודת הפתיחה של הידע המקובל."
אולם תקבולי המס ב-2009 היו 15% מהתוצר הלאומי הגולמי. תקבולים אלו היו הנמוכים ביותר ביחס לתל"ג בחמישים השנה האחרונות, והיו נמוכים מההערכה שחוק האוזר הציע. הקרן למורשת הצהירה שהמשבר האחרון פגע בתקבולים קשות, והוריד אותם משמעותית מתחת לממוצע ההיסטורי.
פרשנות וביקורת
דניאל מיטשל, כותב טורים באתר forbes.com, טען שחוק האוזר תקף בארצות הברית רק מאחר שהמס שנלקח בארצות הברית לא כולל מס מכירות אלא רק מס לפי המערכת הפדרלית בניגוד למדינות מערביות אחרות. בנוסף הוא טוען שארצות הברית ירשה מערכת מיסוי פרוגרסיבית יותר. לכן, הוא מסכם החוק משקף תופעה מקומית הנובעת מתנאים פוליטיים ספציפיים ולא אמת גלובלית ואבסולוטית – שהרי אם תשתנה המדיניות ויחוקקו בארצות הברית מס ערך מוסף כלל זה לא ישמר.
מייק קימל, כלכלן שכתב לאתר Angry Bear הצהיר שחוק האוזר מטעה כשהוא מטאטא הבדלים גדולים מתחת לשטיח. הוא כתב שתקבולי המיסים גדלו בשנים שלאחר הגדלת שיעור המס, וקטנו בשנים שלאחר קיצוצים במס. קימל הגדיר את התקופות 1951–1953, 1967-1968, ו-1991 עד 2001, כתקופות של העלאות במיסים, ואת התקופות 1953–1967, 1968-1991 ו-2001–2010, כתקופות של קיצוצי מס. לאחר מכן הוא טוען שהעלאה בשיעור המס מעלה את תקבולי הממשלה מהמס, ושקיצוצים אינם מביאים להעלאה בתקבולי הממשלה מהמס.
זובין ז'לווה, כתב באתר Portfolio.com, ביקר את עורך הוול סטריט ז'ורנל, על כך שלא התחשב מספיק בהפרדה בין ביטוח לאומי, ובין מס רגיל (מס הכנסה ומס חברות לדוגמה). מאחר שכספי הביטוח הלאומי עוברים ישר אל קרנות הנאמנות של הביטוח הלאומי, הפידיון שמיועד ללכת לפנסיה למעשה קטן ב50 שנה האחרונות. ז'לווה מסביר זאת על ידי ירידה של התקבולים ממס החברות, שפעם היה יותר מ-5% מהתוצר הלאומי הגולמי, כשהיום הוא פחות מ-2%. ז'לווה משתמש בטיעונים אלו כדי לבקר את הפרשנות שדויד רנסון נתן לחוק. רנסון משתמש בחוק כדי לטעון שהעלאת המס על העשירים אינה אפקטיבית להגדלת תקבולי הממשלה.
הכתב יונתן צ'אייט כתב ב"רפובליקה החדשה", ש"התנודות די קיצוניות" על התנודות ביחס שבין תקבולי המס לתוצר הלאומי לאורך השנים. הוא טען שממשלת קלינטון ובוש קיבלו פדיונות גדולים. אך בשל קיצוצי המס של בוש התקבולים ירדו משמעותית. לכן הוא מכנה את המס השטוח "מזימה".
ראו גם
