חקיקה פדרלית
חקיקה פדרלית היא מכלול החוקים שנוצרו על ידי הממשל הפדרלי של מדינה. ממשל פדרלי נוצר כאשר קבוצה של יחידות פוליטיות, כגון מדינות או פרובינציות, מתאחדות בפדרציה, תוך שהן מעבירות את ריבונותן האישית וחלק ניכר מסמכויותיהן לממשל המרכזי, אך שומרות או ממשיכות להחזיק בסמכויות מוגבלות אחרות. כתוצאה מכך, קיימות שתי רמות ממשל או יותר בתוך שטח גאוגרפי מוגדר. מכלול החוקים של הממשל המרכזי המשותף הוא החקיקה הפדרלית.
דוגמאות לממשלות פדרליות כוללות את אלו של אוסטרליה, ברזיל, קנדה, גרמניה, מלזיה, פקיסטן, הודו, רוסיה, ברית המועצות לשעבר וארצות הברית.
ארצות הברית
חוקת ארצות הברית קובעת באמצעות סעיף העליונות כי החוקה הפדרלית וחוקי המדינה הפדרליים גוברים על חוקי המדינות. סמכויות אלו כוללות את היכולת לנהל יחסים בין-לאומיים, מסחר בין-מדינתי, את המטבע ואת ההגנה הלאומית. לאחר מלחמת האזרחים האמריקנית, התיקון ה-14 לחוקת ארצות הברית החיל את מגילת הזכויות של החוקה על ממשלות המדינות. חקיקה שחוקק הקונגרס, צו נשיאותי של נשיא ארצות הברית, או החלטה של בתי משפט פדרליים בהתאם לחוקה, נחשבים לחקיקה פדרלית. באמצעות מערכת האיזונים והבלמים, בית המשפט העליון הוא זה שמקבל את ההחלטות הסופיות בנוגע לחוקים פדרליים במקרים ספציפיים המובאים בפניו. פסק דין מק'קולק נגד מרילנד משנת 1819, שניתן על ידי בית המשפט העליון, מנע ממחוקקי המדינות להטיל מיסים על מוסדות פדרליים. פסק דין זה ביסס את מעמד העליונות של החוקים הפדרליים על פני חוקי המדינות הסותרים, והיווה רגע מכונן עבור פדרליזם בארצות הברית. החוקים הפדרליים נקבעים ומסודרים בקוד ארצות הברית.
תאוריית כוח המשיכה
הפרופסור סקוט דודסון מציע תאוריה הטוענת כי לחקיקה הפדרלית האמריקנית יש השפעה ניתנת למדידה על חוקי המדינות, ומשווה השפעה זו לכוח משיכה שבעודו אינו "בלתי נמנע", הוא משפיע על גורמי המדינה ליצור חקיקה התואמת או לפחות קרובה לחקיקה הפדרלית. דודסון מצדיק את קיומו של "משיכה" זו בטענה כי מחוקקי המדינות ובתי המשפט לעיתים רחוקות מממשים את סמכותם החוקתית לסטות מהחוק הפדרלי, למרות היכולת לעשות זאת. הוא ציין, בין היתר, פסיקות של בית המשפט העליון ומעשים חקיקתיים, כגון כללי ההליך האזרחי הפדרליים, כאחראים להובלת "עידן חדש של אחידות פרוצדורלית פדרלית" בשנת 1938.[1]
ראיות ממקרים מוצעים
דודסון מצביע על פסק הדין של בית המשפט העליון משנת 1957 בפרשת קונלי נגד גיבסון כהקשר נוסף לטיעונו. תיק זה הוגש כתובענה ייצוגית על ידי קבוצת עובדי רכבת אפרו-אמריקאים לבית משפט מחוזי פדרלי בטקסס, בטענה כי "סוכן המיקוח הקולקטיבי שלהם יחויב לייצג אותם בצורה הוגנת" בהתאם לחוק עבודת הרכבות. התביעה נדחתה בתחילה בטענה כי התלונה לא עמדה בתקדים הפדרלי הקודם, שדרש כי תלונה "תציין עילה שבה ניתן להעניק סעד".[2] בית המשפט העליון קבע מאוחר יותר כי החלטה זו הייתה שגויה, בהתבסס על פרשנותם הסובייקטיבית של כללי ההליך הפדרליים. בית המשפט העדיף את כלל 8 תוך התעלמות מכלל 12, ובכך קבע סטנדרטים ליברליים יחסית להליכי טיעון, שאומצו לאחר מכן על ידי מחוקקי מדינות רבים.[3]
הערות שוליים
- ↑ Dodson, Scott (2016). "THE GRAVITATIONAL FORCE OF FEDERAL LAW". University of Pennsylvania Law Review. 164 (3): 703–753. ISSN 0041-9907.
- ↑ "Conley v. Gibson, 355 U.S. 41 (1957)". Justia Law (באנגלית). נבדק ב-2021-03-19.
- ↑ Dodson, Scott (2016). "THE GRAVITATIONAL FORCE OF FEDERAL LAW". University of Pennsylvania Law Review. 164 (3): 703–753. ISSN 0041-9907.
חקיקה פדרלית40887450Q1006612