יהדות צפון תימן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחוז צעדה בצפון-מערב תימן

יהדות צפון תימן היא קהילה יהודית אשר התקיימה במחוז צעדה ובסביבתו. קהילה זו מהווה חטיבה נפרדת בתוך יהדות תימן.

הקהילה

המונח יהדות צפון תימן מתייחס ליהודי הקהילות שחיו במחוז צעדה, בערים הצפוניות של תימן: צעדה, ברט וחידאן, ובלמעלה ממאה יישובים קטנים. זהו המחוז הצפוני ביותר של תימן כיום, וגם המחוז הצפוני ביותר בו גרו יהודים לאורך הדורות.

בערים הגדולות היו ריכוז גדול של יהודים, בצַעְדַּהּ (מעל 1,000 נפש), בחַיְדַאן (מעל 1,000 נפש) בבַּרַט (מעל 1,000 נפש).[1] באַלְעַ'יל (מתחת ל-1,000 נפש),[1] במַאדַּאן (כ-100 נפש) ברֲגּוּזַהּ (כ-150 נפש) ובאַלְהֲגַ'ר (מעל 150 נפש).

בשאר היישובים היו פזורים היהודים ביישובים רבים, כעשרים נפשות בכל יישוב בממוצע, ולפעמים רק משפחה אחת ביישוב. הפזורה - יחסית למספר היהודים - הייתה רבה מאוד, ולעובדה זו היו השלכות לגבי קיום חיים יהודיים ומצב החינוך, כולל האפשרות להקמת בתי ספר ביישובים אלו.

ייחודיות הקהילה משאר קהילות תימן

ככל שמתרחקים מצנעא לצפון הרחוק ולאזורים הכפריים, נעשה לבוש היהודים דומה ללבוש הערבים, אולם סימן ה"סימנים" פיאות סימן ההיכר שבין יהודי לגוי שמרו באדיקות.

היחס עם השכנים

ככלל, המוסלמים בצפון תימן כיבדו את היהודי, אך היו מעטים מאוד, שהשתייכו בדרך כלל לכת ה"סַאדַּהּ", שהם האדונים המתייחסים או לעלי, שהוא חתנו של מְחַמַּדּ נביא האסלאם, או לישמעאל בן אברהם שנולד לו מאשתו הגר. בשל מעמדם המיוחד של אלה היו מרשים לעצמם להשתמש בביטויי גנאי כלפי היהודי. היהודי בעיניהם הוא מַלְעוּן (=ארור, מקולל), נַגִ'ס (=טמא), חִ'נְזִיר (=חזיר), חְמַאר (=חמור), כַּלְבּ (=כלב), יֲהוּדִי (יהודי משמע נחות), ד'ימי (=בן חסות). מנגד היו ביניהם גם "חסידי אומות העולם", שמחו בתוקף נגד העלבה או הטרדת יהודים חפים מפשע, במיוחד כאשר היה מדובר ברב, או באדם זקן.

מנהגים ואמונות

ליהודי צפון תימן מנגינות ייחודיות לתפילה, שבדרך כלל הייתה "בלדי", לצד מנהגי היהדות ומצוות הדת, רווחה בקרב יהודי צפון תימן בדומה לשאר יהודי תימן האמונה בסגולות ובקמיעות שונים, בשדים וברוחות.

שפה

הערבית שבפיהם הייתה אחידה יחסית בין כל קהילות תימן אולם התקיימו בה הבדלי הגייה בתוך הקהילות היהודיות בצפון תימן, אשר ברובם הקבילו להבדלים הקיימים בהגיית ערבית מדוברת בין הערים הגדולות לעיירות הקטנות ולכפרים אצל הערבים. הנקודות המרכזיות הן החלפת הפתח בהברה האחרונה של מילה בצליל מעין צירי כמו למשל: המילה "חִלְבַּהּ" (מטבל תימני נפוץ), נהגית בצנעא ובשאר הערים הגדולות, כ-"חִלְבֵּהּ" (בצירי), ואילו בכפרי צפון תימן ובעיירה צעדה היא נהגית "חִלְבַּהּ" (בפתח). יש לציין שהגייתה המקורית של מילה זו היא חֻלְבַּה (حُلْبَة).[דרוש מקור] דוגמה נוספת "חִנַא" (צמח לצביעת הזקן והידיים) נהגית בצנעא ובשאר הערים הגדולות כ-"חִנֵא", ואילו בכפרי צפון תימן ובצעדה הו נהגה כ-"חִנַא".

מאכלים

מלבד המאכלים המצויים אצל יהודי תימן צלוף, מִתַ'נַא וקלוב, לחוח מדורה זלאביה כובאנה בסַמֲנַה[2] היה נפוץ הגַ'מְרי - לחם עבה מבצק הנאפה ישירות על גחלים בתוך כלי מיוחד העשוי מאבני בזלת (ייחודי ליהודי אזור צעדה).[3]

מקור המאכלים ג'חנון והמלאווח מאכלים מבצק דמוי בצק עלים בסַמְנַה על סאג' הטאבון, מקורם ביהודי צפון תימן, ולא היו מוכרים ברוב מחוזות תימן.

ראו גם

קישורים חיצוניים

לקריאה נוספת

  • אהרן בן דוד, בית האבן, הוצאת אהבת תימן, ישראל התשס"ח (2008).
  • אהרן בן דוד, החינוך היהודי בצפון תימן ושורשיו ביהדות, הוצאת לקט, ישראל (אין ציון השנה).
  • הרב עובדיה יעבץ, "יהודי צעדה וסביבותיה" הוצאת אהבת תימן, ישראל התשע"ב (2012).

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 האטלס ההיסטורי תולדות עם ישראל, עורך ראשי: אלי בר-נביא עמ' 257.
  2. ^ ראו יוסף קאפח, הליכות תימן עמ' 206-216.
  3. ^ ראו פרופ' אבשלום מזרחי, המטבח התימני חוויג', אהבה ופולקלור עמ' 79.


Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0