יוטה (BB-31)
 | |
| יוטה בשנת 1912 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי | צי ארצות הברית |
| דגל הצי |
.svg){kind=small} |
| סדרה | סדרת פלורידה |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 9 במרץ 1909 |
| הושקה | 23 בדצמבר 1909 |
| תקופת הפעילות | 31 באוגוסט 1911 – 5 בספטמבר 1944 (33 שנים) |
| אחריתה | הוטבעה במהלך המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | סטנדרטי: 21,825 טון, מקסימלי: 23,033 טון |
| אורך | 159 מטר |
| רוחב | 26.9 מטר |
| שוקע | 9.2 מטר |
| מהירות | 21 קשרים |
| גודל הצוות | 1001 |
| טווח שיוט | 10,697 ק"מ |
| הנעה | 4 טורבינות קיטור המופעלות על ידי 12 דוודים בהספק של 28,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 4 מדחפים |
| שריון |
גוף האונייה – 9–11 אינץ' (229–279 מ"מ) סיפון – 1.5 אינץ' (38 מ"מ) ברבטות – 4–10 אינץ' (102–254 מ"מ) צריחי התותחים – 12 אינץ' (305 מ"מ) מגדל הניווט – 11.5 אינץ' (292 מ"מ) |
| חימוש |
10 תותחי 12 אינץ' (305 מ"מ)/45 קליבר 16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/51 קליבר 4 תותחי 6 פאונד 57 מ"מ (2.24 אינץ') 2 תותחי 1 פאונד 37 מ"מ (1.46 אינץ') 2 צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מ"מ) |
אוניית המערכה יוטה (BB-31/AG-16) הייתה האונייה השנייה בסדרת פלורידה של אוניות מערכה דרדנוט. הספינה הראשונה של צי ארצות הברית על שם מדינת יוטה, הייתה לה אונייה אחות אחת, פלורידה. יוטה נבנתה על ידי New York Shipbuilding Corporation, הונחה במרץ 1909 והושקה בדצמבר אותה שנה. היא הושלמה באוגוסט 1911, והייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי 12 אינץ' (305 מילימטרים) בחמישה צריחי תותחים תאומים.
יוטה ופלורידה היו הספינות הראשונות שהגיעו במהלך כיבוש וראקרוס על ידי ארצות הברית ב-1914 במהלך המהפכה המקסיקנית. שתי אוניות המערכה שלחו לחוף פלוגת נחיתה שהחלה את כיבוש העיר. לאחר הכניסה האמריקנית למלחמת העולם הראשונה, יוטה הוצבה בברהבן בבאנטרי ביי, אירלנד, שם הגנה על שיירות מפני אוניות שטח גרמניות. לאורך שנות ה-20, האונייה ערכה הפלגות אימונים ותמרוני צי רבים, ונשאה מכובדים בסיורים באמריקה הדרומית פעמיים, ב-1924 וב-1928.
בשנת 1931, יוטה פורזה מנשקה והוסבה לספינת מטרה וסומנה מחדש כ-AG-16, בהתאם לתנאי הסכם הצי של לונדון שנחתם בשנה הקודמת. היא גם צוידה במספר רב של תותחי נ"מ מסוגים שונים להכשרת תותחנים לצי. היא שימשה בשני התפקידים הללו למשך שארית העשור, ובסוף 1941 עגנה בפרל הארבור. היא הייתה בנמל בבוקר 7 בדצמבר, ובדקות הראשונות של המתקפה היפנית על פרל הארבור, נפגעה משתי טורפדות, שגרמו להצפות חמורות. יוטה התהפכה במהירות ושקעה; 58 אנשי צוות נהרגו, אך הרוב המכריע של הצוות שלה הצליח להימלט. שרידי האונייה נותרו בנמל, ובשנת 1972 הוקמה ליד הספינה אנדרטה.
תכנון
האורך הכולל של יוטה היה 521 רגל 6 אינץ' (158.95 מטר), רוחבה היה 88 רגל 3 אינץ' (26.90 מטר) והיה לה שוקע של 28 רגל 6 אינץ' (8.69 מטר). הדחק האונייה היה 21,825 טון ארוך (22,175 טון) בתפוסה סטנדרטית ועד 23,033 טון ארוך (23,403 טון) במעמס מלא. האונייה הונעה על ידי טורבינות קיטור של פארסונס בעלות ארבעה גלי הנע שדורגו ב 28,000 כוחות סוס (20,880 קילוואט) ושנים עשר דוודי Babcock & Wilcox המופעלים על ידי פחם, המייצרים מהירות מרבית של 20.75 קשרים (38.43 קמ"ש). לאונייה היה טווח שיוט של 5,776 מיילים ימיים (6,650 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש). היה לה צוות של 1,001 קצינים ומלחים.
הספינה הייתה חמושה בסוללה ראשית של עשרה תותחי 12 אינץ'/45 Mark 5 בחמישה צריחי תותחים תאומים על קו האמצע, שניים מהם הוצבו בזוג ירי-על קדימה. שלושת הצריחים האחרים הוצבו מאחורי המבנה. הסוללה המשנית כללה 16 תותחי 5 אינץ' (127 מ"מ)/51 קליבר מותקנים בקזמטים לאורך דופן גוף הספינה. כפי שהיה סטנדרטי עבור אוניות ראשה של התקופה, היא נשאה זוג צינורות טורפדו בקוטר 21 אינץ' (533 מילימטרים), שקועים בגוף שלה בצד הרוחב. חגורת השריון הראשית הייתה בעובי 11 אינץ' (279 מ"מ), בעוד הסיפון המשוריין היה בעובי 1.5 אינץ' (38 מ"מ). בצריחי התותחים היו מגני תותחים בעובי 12 אינץ' (305 מ"מ) ומגדל הניווט היה מוגן עם דפנות בעובי 11.5 אינץ' (292 מ"מ).
היסטוריית שירות
בנייה – 1922
יוטה הונחה בתאגיד לבניית ספינות של ניו יורק ב-15 במרץ 1909. היא הושקה ב-23 בדצמבר 1909 ונכמסה לשירות בצי ארצות הברית ב-31 באוגוסט 1911. לאחר מכן היא ערכה שייט ניסויים עם עצירות בהמפטון רודס, האי סנטה רוזה, פנסקולה, גלווסטון, קינגסטון, ג'מייקה, ומפרץ גואנטנמו, קובה. לאחר מכן היא שובצה בצי האטלנטי במרץ 1912, ולאחר מכן השתתפה בתרגילי ירי. היא עברה שיפוץ במעגן הצי של ניו יורק החל מ-16 באפריל. יוטה עזבה את ניו יורק ב-1 ביוני והמשיכה לאנאפוליס דרך המפטון רודס, והגיעה לשם ב-6 ביוני. משם, היא לקחה צוות של צוערים ימיים מהאקדמיה הימית לשייט הכשרה בחופי ניו אינגלנד, שנמשך עד 25 באוגוסט.
במשך השנתיים הבאות, יוטה עקבה אחרי שגרה דומה של תרגילי אימון והפלגות ביניים באוקיינוס האטלנטי. במהלך התקופה 8 – 30 בנובמבר 1913, יוטה ביצעה שייט עם רצון טוב למימי אירופה, שכלל עצירה ב-Villefranche, צרפת. בתחילת 1914 במהלך המהפכה המקסיקנית, ארצות הברית החליטה להתערב בלחימה. בעודה בדרך למקסיקו ב-16 באפריל, יוטה קיבלה הוראה ליירט את ספינת הקיטור ה-SS איפירנגה עם דגל גרמניה, אשר נשאה נשק אל הדיקטטור המקסיקני ויקטוריאנו ורטה. הגעתה של איפירנגה לווראקרוס הובילה את ארצות הברית לכבוש את העיר; יוטה ואחותה אוניית המערכה פלורידה היו כלי השיט האמריקאיים הראשונים במקום. שתי הספינות הנחיתו קבוצה משולבת של אלף חיילי מארינס ו- Bluejackets כדי להתחיל את כיבוש העיר ב-21 באפריל. במהלך שלושת הימים הבאים נאבקו הנחתים במורדים בעיר וספגו 94 אבדות, תוך הרג מאות מקסיקנים בתמורה.
יוטה נשארה מחוץ לווראקרוס במשך חודשיים, לפני שהיא חזרה למעגן הצי של ניו יורק לשיפוץ בסוף יוני. היא בילתה את שלוש השנים הבאות בניהול השגרה הרגילה של אימונים עם הצי האטלנטי. ב-6 באפריל 1917, ארצות הברית נכנסה למלחמת העולם הראשונה, והכריזה מלחמה על גרמניה בשל מערכת הצוללות הבלתי מוגבלת שלה נגד בריטניה. יוטה הוצבה במפרץ צ'ספיק כדי להכשיר אנשי חדר מכונות ותותחנים עבור הצי המתרחב במהירות עד ל-30 באוגוסט 1918, אז יצאה לבאנטרי ביי, אירלנד עם תת אדמירל הנרי ט. מאיו, המפקד העליון של הצי האטלנטי. לאחר הגעתה לאירלנד, יוטה הוקצתה כספינת הדגל של פלגת אוניות המערכה ה-6, בפיקודו של אדמירל משנה תומאס ס. רוג'רס. על פלגה 6 הוטל לחפות על שיירות בגישות המערביות מפני התקפות אפשריות של פושטות שטח גרמניות. יוטה שירתה בפלגה יחד עם נבדה ואוקלהומה.
לאחר תום המלחמה בנובמבר 1918, ביקרה יוטה באי פורטלנד בבריטניה, וליוותה את האונייה ג'ורג' וושינגטון בדצמבר, שהובילה את הנשיא וודרו וילסון לברסט, צרפת, למשא ומתן לשלום לאחר המלחמה בוורסאי. יוטה עזבה את ברסט ב-14 בדצמבר, והגיעה לניו יורק ב-25 לחודש. היא נשארה שם עד 30 בינואר 1919, ולאחר מכן חזרה לשגרה הרגילה של ימי השלום של תרגילי צי והפלגות אימונים. ב-9 ביולי 1921 יצאה יוטה לאירופה ועצרה בליסבון, פורטוגל, ושרבור, צרפת. לאחר שהגיעה, היא הפכה לספינת הדגל של ספינות מלחמה אמריקאיות באירופה. היא המשיכה בתפקיד זה עד שהוחלפה על ידי הסיירת המשוריינת USS פיטסבורג באוקטובר 1922.
1922–1941
יוטה חזרה לארצות הברית ב-21 באוקטובר, שם חזרה לתפקידה הישן כספינת הדגל של פלגת אוניות המערכה 6. בתחילת 1924, יוטה השתתפה בתמרוני בעיית הצי III, שם היא ואחותה פלורידה פעלו כניצבים עבור אוניות המערכה מסדרת קולורדו. מאוחר יותר באותה שנה, יוטה נבחרה לשאת את הנציגות הדיפלומטית של ארצות הברית לחגיגת המאה של קרב איאקוצ'ו, שהתרחשה ב-9 בדצמבר 1924. היא עזבה את ניו יורק ב-22 בנובמבר עם גנרל הצבאות ג'ון פרשינג על הסיפון למסע רצון טוב באמריקה הדרומית; יוטה הגיעה לקאלאו, פרו, ב-9 בדצמבר. בסיום הסיור של פרשינג, יוטה פגשה אותו במונטווידאו, אורוגוואי, ולאחר מכן נשאה אותו לנמלים אחרים, כולל ריו דה ז'ניירו, ברזיל, לה גוארה, ונצואלה והוואנה, קובה. הסיור הסתיים בסופו של דבר כאשר יוטה החזירה את פרשינג לניו יורק ב-13 במרץ 1925. יוטה ערכה הפלגות הכשרה לאנשי מקצוע במהלך קיץ 1925. היא הוצאה משירות במספנת הצי בבוסטון ב-31 באוקטובר 1925, והושמה במזח יבש למודרניזציה. המודרניזציה החליפה את הדוודים הפחמיים שלה בדגמים חדשים המבוססים על נפט, ותורן הכלוב האחורי שלה הוחלף בתורן מוט. היא הונעה מחדש עם ארבעה דוודי נפט של White-Forster שהוצאו מאוניות המערכה ומסיירות המערכה שנגרטו כתוצאה מהסכם הצי של וושינגטון. ליוטה הותקנה גם קטפולטה על הצריח מספר 3 שלה יחד עם מנופים לטיפול במטוסים הימיים.
_being_painted_at_Puget_Sound_1941.jpg)
יוטה חזרה לשירות פעיל ב-1 בדצמבר, ולאחר מכן שירתה בצי הסיור. היא עזבה את המפטון רודס ב-21 בנובמבר 1928 לשייט נוסף באמריקה הדרומית. הפעם, היא אספה את הנשיא הנבחר הרברט הובר ופמלייתו במונטווידאו, והעבירה אותם לריו דה ז'ניירו בדצמבר, ולאחר מכן נשאה אותם הביתה לארצות הברית, והגיעו להמפטון רודס ב-6 בינואר 1929. על פי תנאי הסכם הצי של לונדון משנת 1930, יוטה הוסבה לספינת מטרה מבוקרת רדיו, כדי להחליף את דקוטה הצפונית הישנה יותר. ב-1 ביולי 1931, יוטה זכתה בהתאם לשם "AG-16". כל הנשק העיקרי והמשני שלה הוסרו, למרות שהצריחים שלה עדיין היו מורכבים. ציוד הטיפול במטוס הוסר יחד עם בליטות הטורפדו שנוספו ב-1925. העבודה הסתיימה עד 1 באפריל 1932, כאשר היא נכנסה לשירות מחדש.
ב-7 באפריל, יוטה עזבה את נורפוק לניסויים ימיים כדי לאמן את צוות חדר המכונות שלה ולבדוק את ציוד בקרת הרדיו. ניתן היה לשלוט בספינה בקצבים משתנים של מהירות ושינויים כמובן: תמרונים שספינה תנהל בקרב. המנועים החשמליים שלה, שהופעלו על ידי אותות מהספינה השולטת, פתחו וסגרו את שסתומי המצערת, הזיזו את גלגל ההיגוי שלה והסדירו את אספקת הנפט לדוודים שלה. בנוסף, מכשיר ג'ירו של ספרי שמר על הספינה במסלול. היא עברה את ניסויי בקרת הרדיו שלה ב-6 במאי, וב-1 ביוני, הספינה הופעלה במשך 3 שעות תחת בקרת רדיו. ב-9 ביוני, היא שוב עזבה את נורפוק, בדרכה לסן פדרו, לוס אנג'לס, שם הצטרפה לשייטת האימון 1, כוח הבסיס, צי ארצות הברית. החל מסוף יולי, הספינה החלה את הסיבוב הראשון של שירות המטרה, תחילה עבור הסיירות של צי האוקיינוס השקט, ולאחר מכן עבור אוניית המערכה נבדה. היא המשיכה בתפקיד זה במשך תשע השנים הבאות; היא השתתפה בבעיית הצי ה-16 במאי 1935, במהלכה שימשה כאוניית תובלה עבור יחידת נחתים. ביוני שונתה הספינה כדי להכשיר תותחנים נגד מטוסים בנוסף לתפקידי ספינת המטרה שלה. כדי לבצע משימה זו, היא צוידה בתותח נ"מ ארבע קני 1.1 אינץ' (28 מ"מ)/75 קליבר לניסויים ופיתוח של סוג הנשק החדש.
יוטה חזרה לאוקיינוס האטלנטי כדי להשתתף בבעיית הצי XX בינואר 1939, ובסוף השנה היא התאמנה עם שייטת הצוללות 6. לאחר מכן חזרה לאוקיינוס השקט, והגיעה לפרל הארבור ב-1 באוגוסט 1940. שם, היא ערכה אימוני ירי נ"מ עד 14 בדצמבר, אז עזבה ללונג ביץ', קליפורניה, והגיעה לשם ב-21 בדצמבר. שם, היא שימשה כיעד הפצצה למטוסים מנושאות המטוסים לקסינגטון, סרטוגה ואנטרפרייז. היא חזרה לפרל הארבור ב-1 באפריל 1941, שם חידשה את אימוני הירי נגד מטוסים. היא הפלגה ללוס אנג'לס ב-20 במאי כדי לשאת יחידת נחתים מכוח הנחתים של הצי לברמרטון, וושינגטון, ולאחר מכן היא נכנסה למספנת הצי Puget Sound ב-31 במאי, שם עברה שיפוץ. היא צוידה בתותחים דו-תכליתיים 5 אינץ' (127 מ"מ)/38 קליבר ברכיבים בודדים כדי לשפר את יכולתה לאמן תותחנים נגד מטוסים. היא עזבה את פוגט סאונד ב-14 בספטמבר, לכיוון פרל הארבור, שם חזרה לתפקידיה הרגילים עד סוף השנה.
המתקפה על פרל הארבור
_capsizing_at_Pearl_Harbor_on_7_December_1941_(80-G-266626).jpg)
בתחילת דצמבר 1941, יוטה עגנה ליד האי פורד במעגן F-11, לאחר שסיימה סבב נוסף של אימוני ירי נ"מ. מעט לפני השעה 08:00 בבוקר 7 בדצמבר, כמה אנשי צוות על סיפון יוטה צפו במטוסים היפנים הראשונים שמתקרבים לתקוף את פרל הארבור, אך הם הניחו שמדובר במטוסים אמריקאים. היפנים החלו במתקפה שלהם זמן קצר לאחר מכן, הפצצות הראשונות נפלו ליד רמפה של מטוס ימי בקצה הדרומי של האי פורד. באותו זמן טסו 16 מפציצי טורפדו Nakajima B5N של נושאות המטוסים היפניות סוריו והיריו מעל פרל סיטי והתקרבו לצד המערבי של האי פורד. מפציצי הטורפדו חיפשו נושאות מטוסים אמריקאיות, שלרוב עגנו במקום שבו עגנה יוטה באותו בוקר. מובילי המטוסים זיהו את יוטה ודחו אותה כמטרה, והחליטו במקום זאת לתקוף את רציף 1010. עם זאת, שישה מה-B5Ns מסוריו בראשות סגן נקאג'ימה טטסומי נפרדו כדי לתקוף את יוטה, מבלי להכיר בכך שהצורות מעל הברבטות אינן צריחים, אלא קופסאות המכסות חורים ריקים. שש טורפדות שוגרו נגד יוטה, שתיים מהן פגעו באוניית המערכה בעוד אחת נוספת החטיאה ופגעה בסיירת ראלי.
שיטפונות רציניים החלו להכריע במהירות את יוטה והיא החלה לנטות שמאלה ולשקוע בירכתיים. כשהצוות החל לנטוש את הספינה, נשאר אדם אחד - צ'יף ווטרטרנדר פיטר טומיץ' מתחת לסיפון כדי להבטיח שכמה שיותר אנשים יוכלו להימלט, וכדי לשמור על מכונות חיוניות שיפעלו זמן רב ככל האפשר; הוא קיבל את עיטור הכבוד לאחר מותו על מעשיו. בשעה 08:12, יוטה התהפכה על צידה, בעוד אותם אנשי צוות שהצליחו להימלט שחו לחוף. כמעט מיד לאחר שהגיע לחוף, שמע הקצין הבכיר של הספינה שעל סיפונה, קומנדר סולומון איסקית', דפיקות של גברים שנלכדו בספינה שהתהפכה. הוא קרא למתנדבים לאבטח לפיד חיתוך מהסיירת הפגועה קשות ראלי ולנסות לשחרר לכודים; הם הצליחו להציל ארבעה גברים. בסך הכל נהרגו 58 קצינים ומלחים, אם כי 461 שרדו.
שיקום
הצי הכריז על יוטה כמועמדת לתיקון ב-29 בדצמבר, והיא הושמה בסמכותו של כוח בסיס פרל הארבור. בעקבות יישור מוצלח של אוקלהומה שהתהפכה, נעשה ניסיון ליישר את יוטה באותה שיטת פרבוקציה באמצעות 17 כננות. כשיוטה הסתובבה, היא לא נאחזה בקרקעית הנמל, והחליקה לכיוון האי פורד. מאמץ השיקום של יוטה נזנח, כאשר יוטה נטתה 38 מעלות מהאופק.
כשהיא נטושה, יוטה פינתה את מעגנה. לא היה ניסיון נוסף להציף אותה מחדש; שלא כמו אוניות המערכה שטבעו ב-Battleship Row, לא היה לה ערך צבאי. היא הוצאה רשמית מכלל השירות ב-5 בספטמבר 1944, ולאחר מכן נמחקה ממרשם כלי השיט של הצי ב-13 בנובמבר. יוטה קיבלה כוכב קרב אחד עבור שירותה הקצר במהלך מלחמת העולם השנייה. הגוש המחליד שלה נשאר בפרל הארבור, בחלקו מעל המים; הגברים שנהרגו כאשר יוטה טבעה מעולם לא הוצאו משרידי האונייה, וככזו, היא נחשבת לקבר מלחמה.
הנצחה
בסביבות שנת 1950 הוצבו שתי אנדרטאות באזור טביעת האונייה שהוקדשו לאנשי צוות האונייה שנהרגו בהתקפה על פרל הארבור. הראשון הוא לוח על הרציף מצפון לאונייה, והשני הוא לוח שהונח על האונייה עצמה. בשנת 1972, הוקמה אנדרטה גדולה יותר ממש ליד האי פורד, בסמוך לשרידי האונייה השקועה, וכיום היא חלק מהאנדרטה הלאומית של פרל הארבור. האנדרטה מורכבת מ-70 רגל (21 מטרים) שביל הליכה עשוי בטון לבן, המשתרע מהאי פורד החוצה עד פלטפורמה בגודל 40 על 15 רגל (12.2 על 4.6 מטר) לפני האונייה, שבה נמצאים לוח פליז ומוט דגל. האנדרטה נמצאת בצד הצפון מערבי של האי פורד ונגישה רק לאנשים בעלי זיהוי צבאי. משמר דגלים עומד ושומר על השרידים. ב-9 ביולי 1988, יוטה ואריזונה, שרידי האונייה הנוספת שנותרה בנמל, היו מועמדות להתווסף למרשם הלאומי ההיסטורי. שני השרידים נוספו לרשימה ב-5 במאי 1989. נכון ל-2008, שבעה אנשי צוות לשעבר שהיו על סיפון יוטה בזמן טביעתה נשרפו ואפרם נקבר בשרידי האונייה.
שרידים מהספינה נשמרים גם בבניין הקפיטול של יוטה; בין הפריטים המוצגים יצירות משירות הכסף של הספינה ושעון הקפטן. פעמון הספינה הוצג באוניברסיטת יוטה ליד הכניסה לבניין המדע הימי משנות ה-60 עד 2016, אז הושאל למכללת המלחמה של הצי. לאחר מכן הוא נשלח למפקדת ההיסטוריה והמורשת הימית בריצ'מונד, וירג'יניה לעבודות שימור. עם שחזור הפעמון, הוא הוחזר לאוניברסיטת יוטה ב-7 בדצמבר 2017 והוא מוצג כעת בתוך בניין המדע הימי.
קישורים חיצוניים
