יונג-ג'נג, קיסר סין
 |
יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה, תרגום מכונה.
| |
| יש לערוך ערך זה. הסיבה היא: מכלולזציה, תרגום מכונה. |
|
יונג-ג'נג (13 בדצמבר 1678 – 8 באוקטובר 1735) היה קיסר סין החמישי משושלת צ'ינג ומבית האייסין גיורו, אשר שלט על סין בין 1722 ועד מותו בשנת 1735. הוא נחשב לשליט שעבד קשה בכדי ליצור ממשלה חזקה במינימום השקעות בעוד שהשתמש כמו אביו הקיסר קאנגשי בכוח הצבאי למען שמירה על מעמדה של האימפריה. שלטונו היה שלטון חזק ודומיננטי. למרות ששלטונו היה קצר בהרבה משלטונם של אביו (קאנגשי) ובנו (צ'יינלונג) שלטונו נודע בתקופה של הצלחה שלום ושגשוג ברחבי האימפריה הסינית הגדולה. הקיסר יונג-ג'נג נלחם בשחיתות פוליטית ופעל למינהל כספים חזק באימפריה. (אחד מקיסרי צ'ינג היחידים בעלי חוכמה כלכלית חזקה.) בנוסף בעידנו נוסדה המועצה העליונה ששימשה מפתח חשוב בהתפתחות העתידית של שושלת צ'ינג.
שנותיו הראשונות
ינז'ן בשמו הפרטי של הקיסר היה בנו האחד-עשר המוכר של קיסר קנאגשי, והנסיך הרביעי ששרד עד לבגרותו. אמו, הידועה באופן היסטורי בשם הקיסרית שיאוגונגרן, הייתה במקור דיילת בבית משפט ממשבטת מאנצ'יה ואיה. בערך באותה תקופה בה נולד ינז'ן, אמו הייתה במעמד נמוך ולא הייתה לה הזכות לגדל את ילדיה שלה. במשך רוב ילדותו גידל ינשין את נובל קונסורט טונג, בתו של טונג גווואי, דודו מצד אמו של הקיסר של קאנגשי, ובכיר בכיר בחלקו המוקדם של שלטונו של קיסר הקנגקסי. היא נפטרה כאשר ינז'ן היה רק בן 9 שנים. לאחר לידתם של עוד ילדים, אמו של ינז'ן קודמה לקיסריות סיכה ואחר כך לקיסרית פיי, והתפרסמה כ"אשת הקיסר הראשית". קיסר קאנגשי לא גידל את ילדיו רק בתוך הארמון. הוא גם חשף את בניו (כולל ינז'ן) לעולם החיצון והעניק להם חינוך קפדני. ינז'ן ליווה את אביו בכמה מסעות פיקוח באזור בייג'ינג, כמו גם אחד יותר דרומה. הוא הפך למנהיג הכבוד של הכרז האדום המישורי במהלך קרב ג'או מודו בין האימפריה הצ'ינגית למונגול דזונגאר ח'אנאט בראשותו של גאלן חאן. ינז'ן הועלה לביתן בשנת 1689 יחד עם כמה אחים והועלה לדרגת ג'ונאנג (נסיך בדרגה שנייה) בשנת 1698.
ציטוטו של יונג ג'נג
לינץ' (3\1 בדצמבר 1678 - 8 באוקטובר 1735) היה הכבוד הגדול ביותר לתזמר את הטקסים והטקסים הקיסריים בתקופת קיסר קאנגשי, שהמחיש כי ינז'ן הכיר היטב את המסורות והמנהגים הקונפוציוניים. בבית המשפט הקיסרי היה יינשען שקוע עמוק בענייני המדינה והיה מעורב מאוד בדיונים הפוליטיים בהם רכש כישורים דיפלומטיים. כקיסר יונג-ג'נג (1722–1735) של צ'ינג סין, ינז'ן היה ללא ספק שליט נוטה ביותר מבחינה דיפלומטית שיצר מוסד של "ממשלה מוסרית" המבוסס על העקרונות הקונפוציים. ינז'ן חיפש ארבע תכונות ייחודיות: נאמנות - 忠, הוגנות - 公, כנות - 誠 ויכולת - 能, מאת נתיניו על מנת לנהל בית משפט אפקטיבי ולהשיג יציבות. לי וויי ( 2 בפברואר 1687 - 3 בדצמבר 1738) היה מגייס בקרב פקידי הצ'ינג שהחזיקו בסגולות הרצויות, ונחשב בעיניו של יונג ג'נג. ציטוט בולט של ינז'ן שנלכד בתקופת שלטונו כקיסר יונג-ג'נג בשנות העשרים של המאה העשרים, מבטא את רצונו הקיסרי:
"אם זה עניין של מה בכך, אל תסתפקו רק בזניחה של הנושא מכיוון שהוא נראה חסר חשיבות. אם זה עניין מורכב, אל תסתירו את הנושא פשוט מכיוון שהוא יכול להפוך לאתגר. להיות בעלי ממשל טוב ולהניע את אנשי ההרגלים זה הכל ברצונו של השליט. אם האזרחים רואים בית משפט שקול נאמן ובלב שלם למדינה, ורואים שבית המשפט מחבק את אנשיו; והאזרחים חשים את הסגולה שבביצועיהם בבית המשפט, אז האנשים לא היו רואים את בית המשפט כאיום. לפיכך, לא תהיה שום סיבה להיות בעלי משככים."[1]
ירושתו
הקיסר קאנגשי הכיר מקרוב את התופעות השליליות שמקורן באי קיום מנגנונים רשמיים להעברת הקיסרות בירושה, ואת הכוח המוגזם שניתן עקב כך בידיהם של העוצרים בזמן ילדותם ונעוריהם של הקיסרים החדשים. נראה כי ניסיונו זה היה הסיבה שהקיסר נקב בשמו של בנו הבכור, יִנְזֶ'ן, כיורש, זמן קצר לאחר הולדתו. באופן זה הסיר הקיסר כל ספק לגבי הירושה.
כיורש ניתן ליִנְזֶ'ן חינוך מדוקדק, שנועד להקנות לו את הכישורים לקראת עתידו כקיסר. מטרת החינוך שנעשה תחת ההשגחה הישירה של אביו, ותחת עינם הפקוחה של כמה אפוטרופוסים, הייתה להשריש בצעיר ערכי מוסר קונפוציאניים וערכים מסורתיים של המאנצ'ו, שנחשבו כחיוניים עבור מושל מוצלח. המורים דאגו להשלים את חינוכו של ינְזֶ'ן בתחום הספרות והאמנות. בשנים 1696 ו-1697, כאשר אביו הוביל את המסעות הצבאיים כנגד גאלדן, מנהיג המונגולים, הוא מונה זמנית לעוצר הממלכה.
עם זאת, יועציו של הקיסר קאנגשי הזהירו אותו בפי אופיו האלים והקפריזי של היורש הצעיר, שהואשם בהתעמרות ואף ברצח של הכפופים לו, ובתמיכה שבשתיקה בתומכיו שארגנו תנועה להעמידו לשלטון עוד בטרם מת אביו. הקיסר, שלא אבה לקבל את הכישלון של האמון שנתן בבנו, היסס זמן רב להודות שיִנְזֶ'ן אינו יורש מתאים. לבסוף, ב-1708, הורה הקיסר לאסור את בנו, ולבטל את מעמדו כיורש. החלטה זו הייתה קשה במיוחד לקיסר, וב-1709, הוחזר לינְזֶ'נן מעמדו כנסיך הכתר. ההחלטה להחזיר לו את מעמדו הייתה זמנית. ב-1712 הואשם יִנְזֶ'ן בתכנון קשר להפיל את אביו, ומעמדו נשלל סופית.
בשל הייאוש מכישלונו בחינוך בנו, לא היה הקיסר קאנגשי מסוגל למנות יורש בשנים שבאו אחר כך. שאלת הירושה הפכה לסוג של טאבו בחצר המלכות, והקיסר העניש את היועצים שהעזו להזהיר אותו בדבר החשיבות שבמינוי יורש. בשנותיו האחרונות של קאנגשי הלכה והתגברה הדאגה בשל היעדר יורש. האפשרות למלחמת אזרחים בשל הירושה, כפי שקרה פעמים רבות בהיסטוריה הסינית, הלכה והתקרבה. קאנגשי מת ב-1722 בגיל 68 ונקבר בקבר גִ'ינְגְלִינְג שבמתחם קברי צ'ינג המזרחיים.
לאחר מותו של הקיסר קאנגשי הוכרז בנו יִנְז'ן כיורש, לאחר שקיבל מינוי זה מאביו שהיה ערש דווי. הקיסר עצמו הכריז קודם כי ישאיר את שמו של היורש בקופסה חתומה בארמון. העובדה שרק חלק מבניו של הקיסר קאנגשי נכחו ליד מיטתו בעת מותו הובילה היסטוריונים רבים לפקפק האם באמת יִינְזג'ן היה זה שנבחר על ידי קאנגשי ליורשו. החשדות בדבר "גזילה" אפשרית של השלטון ליוו את כל תקופת שלטונו של יִנז'ן הידועה כתקופת יונג ג'נג.
שלטון
אופי ירושתו נותר נושא למחלוקת והאפיל על שלטונו של קיסר יונג-ג'נג. מכיוון שרבים מאחיו שנותרו בחיים לא ראו את הירושה שלו כלגיטימית, הקיסר יונג-ג'נג נהיה פרנואידי יותר ויותר שהם יתכוונו להפיל אותו. השחקנים המוקדמים בקרב על הירושה, ינשי, הבכור, וינרנג, יורש העצר לשעבר, המשיכו לחיות במעצר בית. ינרנג נפטר שנתיים לאחר תחילת מלכותו של קיסר יונג-ג'נג. קיסר יונג-ג'נג המשיך לתפוס את ינשי ואת מפלגתו, המורכבת מהנסיכים יננטאנג, ינאה, ינאי ומקורביהם, כאתגר הפוליטי הגדול ביותר שלו בשנים הראשונות למלכותו. כדי להפיץ את התוקף הפוליטי שלהם, הקיסר יונג-ג'נג לקח על עצמו אסטרטגיית 'הפרד וכיבוש'. מיד לאחר עליית הכס העניק הקיסר ליני את התואר "הנסיך ליאן", בדרגה האצילית הגבוהה ביותר. יינשי מונה אז גם לשר ליפן יואן (משרד לענייני פיאודטורים) ולחבר הבכיר במועצה הקיסרית בסיוע לקיסר יונג-ג'נג; יש היסטוריונים המאמינים כי עמדתו באותה תקופה הייתה למעשה של "קנצלר או ראש ממשלה". על ידי העלאתו לכאורה של ינשי לתפקיד פוליטי בולט יותר, הקיסר יונג-ג'נג העמיד את יינסי תחת פיקוח מקרוב והעסיק אותו בענייני מדינה, וצמצם את הסיכוי שהוא יתנהל בתמרונים פוליטיים מאחורי הקלעים. בני בריתו של ינשי קיבלו יחס שונה במיוחד. יינטאנג נשלח לצ'ינגהאי בתואנה של השירות הצבאי, אך במציאות הושג פיקוחו המהימן של הקיסר יונג-ג'נג, ניאן ג'נגיאו. על היין, הנסיך העשירי, נאמר לעזוב את הבירה כדי לשלוח נסיך מונגולי לעזוב, אך מכיוון שהוא סירב להשלים את המסע הזה כפי שהפקיד הקיסר, הקיסר יונג-ג'נג פשט אותו מכל תאריו במאי 1724 ושלח אותו צפונה לשוניי כדי להחמיץ בבדידות.
הנסיך ה-14, ינתי, שנולד לאותה אם כמו הקיסר יונג-ג'נג, נקרא לבייג'ינג מתפקידו הצבאי. הקיסר בחר בניאן ג'נגיאו להחליף את ינתי כמפקד כוח המשלחת הצפון-מערבי. ינתי, שציפה להציב את עצמו בעצמו על כס המלוכה, לא רצה להכיר בירושה של קיסר יונג-ג'נג כלגיטימית. ינתי הואשם בהפרת התפאורה הקיסרית בהליכי הלווייתו של הקיסר המנוח, והושם במעצר בית על ידי קיסר יונג-ג'נג בקברים הקיסריים במערב בייג'ינג. היסטוריונים מאמינים כי אמם, הקיסרית האלמנה רנשו, העדיפה את ינתי גם מפני שגידלה אותו בעצמה, בזמן שהיא לא גידלה את קיסר יונג-ג'נג. עם זאת הסכסוך החריף והולך בין שני בניה ששרדו גרם לאם צער רב. היא נפטרה פחות משישה חודשים לאחר הקיסר קאנגשי. בכך ששלח בכוח את מפלגתו של ינשי למקומות נפרדים מבחינה גאוגרפית, הקיסר יונג-ג'נג עשה את זה מאוד לא נוח עבור יריביו להתחבר ולקשור קשר נגדו. בעוד שכמה מפקודיו של ינשי מונו לתפקידים גבוהים, אחרים הורדו או גורשו, מה שהקשה על מפלגתו של ינשי לשמור על אותה מערכת אינטרסים מפלגתיים. קיסר יונג-ג'נג נזף בפומבי בינשי בשנת 1724 על כך שהוא טפל במשימה, ובסופו של דבר הוציא אותו מתפקידו ואז שלח אותו למעצר בית. ינשי נאלץ לשנות את שמו של "אקינה", מעשה גנאי בשפת המאנצ'ו. הקיסר החרים גם את רכושם של יינטאנג ויינה.
צאצאי משפחת הקיסרות של שושלת מינג
בשנת 1725 העניק קיסר יונג-ג'נג תואר מרקיז תורשתי לז'ו ז'יליאן, צאצא למשפחה האימפריאלית של שושלת מינג. ג'ו שולם גם על ידי ממשלת צ'ינג כדי לבצע טקסים בקברי מינג ולהכניס את הכרזה הסינית הלבנה לשמונה באנרים. מאוחר יותר בשנת 1750, בתקופת שלטונו של יורשו של קיסר יונג-ג'נג, קיסר קיאנלונג, זכה ג'ו ז'יליאנג לאחר כיבוש כ"מרקיז החסד המורחב ". תואר המרקיז הועבר לצאצאי ג'ו במשך 12 דורות עד לסיום שושלת צ'ינג בראשית המאה העשרים.
שימור מצב הכוח המדיני
ניאן ג'נגיאו היה תומך של קיסר יונג-ג'נג הרבה לפני שהאחרון עלה על כס המלוכה. בשנת 1722, כאשר נזכר באחיו ינטי מגבול צפון-מערב בסין-ג'יאנג, מינה קיסר יונג-ג'נג את ניאן למפקד צבא צ'ינג בשינג'יאנג. המצב שינג'יאנג באותה תקופה היה תנודתי, והיה צורך בגנרל חזק באזור. אולם לאחר מספר כיבושים צבאיים, קומתו של ניאן וכוחו הלכו וגדלו. היו שאמרו שהוא החל לראות את עצמו כשווה לקיסר. הקיסר יונג-ג'נג ראה כי ניאן כבר לא בשליטתו, הוציא צו אימפריאלי המפגין את ניאן לתפקיד גנרל פיקוד האנגז'ו. כאשר ניאן המשיך להישאר חסר תשובה, הוא קיבל בסופו של דבר אולטימטום ונאלץ להתאבד על ידי צריכת רעל בשנת 1726. לונגקודו היה מפקד המיליציות שהוצבו בבירה בזמן הירושה של קיסר יונג-ג'נג. הוא נפל בבושת פנים בשנת 1728 ונפטר במעצר בית. לאחר כניסתו לכס המלכות, הקיסר יונג-ג'נג דיכא את הכתבים שנחשבו בעיניהם כחסויים בעיני בית המשפט שלו, ובמיוחד אלה עם הטיה אנטי-מנצ'ו. בראשם היו אלה של זנג ג'ינג, מועמד לא מוצלח לתואר שהושפע מאוד מהמלומד מהמאה ה -17 לו ליוליאנג. זנג הושפע כל כך ממה שקרא שהוא ניסה להסית את המושל הכללי של שאאנשי-סצ'ואן, יו ז'ונגצ'י (מצאצאיו של הגנרל האנטי-יורצ'ן יו פיי), למרוד נגד ממשלת צ'ינג. יו ז'ונגצ'י הסגיר אותו מייד, ובשנת 1730 הגיעו ידיעות על המקרה לקיסר יונג-ג'נג. מודאג מאוד מהשלכות המקרה, הקיסר הביא את זנג ג'ינג לבייג'ינג למשפט. פסק הדין של הקיסר נראה כמפגין את חסדנותו של ריבונו הקונפוציאני: הוא ייחס את פעולותיו של זנג לפירענות ולתמימות של נער שנלקח על ידי הרטוריקה המתעללת והמאומצת של לו ליוליאנג. בנוסף, הקיסר הציע כי ההתקפה המקורית של לו ליוליאנג על המאנצ'וס לא הייתה במקומה, מאחר שהם הוסבו על ידי חשיפתם לטווח הארוך לכוח התרבותי של הקונפוציאניזם.
קיסר יונג-ג'נג ידוע גם בביסוס שלטון קפדני בסגנון אוטוקרטי בתקופת שלטונו. הוא תיעב שחיתות, והעניש פקידים בחומרה כשמצאו אשמים בעבירה. בשנת 1729 הוציא צו האוסר על עישון מדאק, תערובת טבק ואופיום. שלטונו של הקיסר יונג-ג'נג ראה את שושלת צ'ינג ממקמת את עצמה עוד יותר כאימפריה רבת עוצמה באסיה. הוא סייע להרחיב את מה שנודע כ"תקופת ההרמוניה הקנגקית "(סינית: 康 乾 盛世; ראו פאקס רומנה). בתגובה לטרגדיה של מאבק הירושה בתקופת שלטונו של אביו, הקיסר יונג-ג'נג יצר נוהל מתוחכם לבחירת יורש. הוא היה ידוע בביטחונו בפקידי מנדרין. לי וויי וטיאן וונג'ינג שלטו באזורים הדרומיים של סין בסיוע אורטאי.
ההתפתחות הכוח למרכז אסיה
כמו אביו, הקיסר יונג-ג'נג השתמש בכוח צבאי כדי לשמור על מעמדו של האימפריה של צ'ינג במונגוליה החיצונית. כאשר נקרעה טיבט על ידי מלחמת אזרחים בשנים 1727–1728, הוא התערב. לאחר נסיגתו, הוא השאיר תושב צ'ינג (האמבנון) וחילון צבאי לשמירה על האינטרסים של השושלת. לקראת המערכה הטיבטית שלח קיסר יונג-ג'נג צבא של 230,000 בהנהגתו של ניאן ג'נגיאו נגד הדזונגארים וצבאם של 80,000. בגלל הגאוגרפיה, צבא צ'ינג (אף על פי שהיה עדיף במספרים) בתחילה לא היה מסוגל לעסוק באויב הנייד יותר שלהם. בסופו של דבר הם העסיקו את הדזנגרים וניצחו אותם. קמפיין זה עלה לאוצר לפחות שמונה מיליון רעפים מכסף. בהמשך שלטונו של הקיסר של יונג-ג'נג הוא שלח צבא קטן של 10,000 כדי להילחם שוב בדז'ארס. עם זאת, אותו צבא הושמד ואימפריה של צ'ינג עמדה בפני הסכנה של איבוד השליטה במונגוליה. בעל ברית של חלקה מאימפריה של צ'ינג יביס מאוחר יותר את הדזונגרים. לאחר הרפורמות ב־1729, הכנסות האוצר גדלו מ 32,622,421 מעשיות בשנת 1721 לכ־60 מיליון רעפים בשנת 1730, ועברו את השיא שנקבע בתקופת קיסר קנגקסי; אך המוצא של אזור צ'ינגהאי והגנה על אזורי הגבול היו עומסים כבדים על האוצר. שמירה על גבולות המדינה עלתה 100,000 רעפים בשנה. התקציב הצבאי הכולל הגיע לכ-10 מיליון רעפים בשנה. בסוף 1735, ההוצאות הצבאיות רוקן את מחצית האוצר והותירו 33.95 מיליון רעשים. בגלל עלות המלחמה שקל קיסר יונג-ג'נג לעשות שלום עם הדזונגארים.
צ'ינג או סין
מאז תקופת קיסר שונזי, קיסרי צ'ינג זיהו את סין ואת האימפריה הצ'ינגית זהים, ובאמנות ובמסמכים דיפלומטיים קראה אימפריה צ'ינג עצמה "סין". בתקופת קיסרי קאנגשי ויונג-ג'נג שימשה "סין" (דולימבאי גורון במנצ'ו) כשמה של אימפריה צ'ינג במסמכים רשמיים של שפה מנצ'ו, תוך זיהוי האימפריה הצ'ינגית וסין כאותה ישות, כאשר הופיע "דולימבאי גורון". ב -160 מאמרים דיפלומטיים רשמיים בין אימפריית צ'ינג לאימפריה הרוסית. קיסרי צ'ינג הוגדרו מחדש את המונח "סין" כישות רב-אתנית שכללה קבוצות אתניות סיניות שאינן האן ושטחים שלהן. סין וצ'ינג הושוו זה עם זה יותר ויותר ויותר במהלך תקופת קיסר צ'ייאנגלונג, כאשר קיסר צ'יאנג-לונג וממשלת צ'ינג כתבו שירים ומסמכים תוך שימוש בשמה הסיני ג'ונג-גואו ובשם מנצ'ו דולימבאי גורון. בהשוואה לתקופתם של קיסרי צ'ינג קודמים כמו קיסרי יונג-ג'נג וקאנגשי, השימוש בסין להתייחסות לאימפריה צ'ינג מופיע בעיקר בתקופת קיסר צ'ייאנגלונג, כך לפי חוקרים שבחנו מסמכים על יחסי סין-רוסיה. קיסר יונג-ג'נג התבטא נגד טענתם של מורדים אנטי-צ'ינג כי הקינג היו רק שליטי מנצ'וס ולא סין, ואמר
"המורדים המייגעים טוענים שאנחנו שליטי מנצ'וס ורק אחר כך חדרו למרכז סין כדי להפוך לשליטיה. דעות קדומות הנוגעות לחלוקת ארצם וארצנו גרמו לאי-כזבים ויטריואליים רבים. מה שמורדים אלה לא הבינו זו העובדה שמונצ'וס זהה למקום הולדתו עבור תושבי המישור המרכזי. סין הייתה שייכת למזרח. האם עובדה זו מצמצמת את מעלותיהם?"
מותו וירושתו
קיסר יונג-ג'נג שלט באימפריה צ'ינג במשך 13 שנים לפני שנפטר לפתע בשנת 1735 בגיל 56. האגדה גורסת כי הוא נרצח על ידי לו סיניאנג, בת או נכדתה של לו ליוליאנג, שמשפחתה הוצאה להורג בגין פשעים ספרותיים נגד ממשלת צ'ינג. מקובל שהוא נפטר בקריאת מסמכי בית משפט, וסביר להניח שמותו היה תוצאה של הרעלת אליקסיר ממנת יתר של סם האלמוות שהוא לקח מתוך אמונה שזה יאריך את חייו. כדי למנוע משבר ירושה כמו שעמד בפניו, נאמר כי קיסר יונג-ג'נג הורה לבנו השלישי הונגשי (בן ברית של ינסי) להתאבד. הוא גם המציא מערכת לממשיכיו לבחור את יורשיהם בסתר. הוא כתב את שמו של יורשו שנבחר בשתי מגילות, הניח מגילה אחת בתיבה אטומה והאחסון היה הקופסה מאחורי הסטלה בארמון צ'ייאנקינג. הוא שמר איתו את העותק השני או הסתיר אותו. לאחר מותו, השוו הרשויות את המגילה בתיבה עם העותק ששמר. אם היו רואים אותם זהים, האדם ששמו היה על הנייר היה הקיסר החדש. קיסר יונג-ג'נג הוטבע בקברי צ'ינג המערבי 120 ק"מ (75 מייל) דרומית-מערבית לבייג'ינג, במתחם המאוזוליאום טאי (known) (הידוע במאנצ'ו בשם מלהגן אלהה). בנו הרביעי הונגלי, שהיה אז ידוע בכינוי "הנסיך באו (מהדרגה הראשונה)", ירש אותו כקיסר צ'ייאנלונג. קיסר קיאנלונג שיקם דמויות רבות שהוחתרו בתקופת שלטונו של אביו, כולל השבת כבוד לרבים מדודיו שהיו בעבר יריביו של אביו במאבק הירושה.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Qin, Hantang,, 秦漢唐,, Bu tong yu xi li shuo de Yongzheng huang di, Yi ban, עמ' 190, מסת"ב 978-957-713-503-2
