יוסף ליכטנשטיין

רבי יוסף ליכטנשטיין
לידה	1867; ה'תרכ"ז; קולומיה
פטירה	1938 (בגיל 71 בערך); י"ח בחשוון ה'תרצ"ט
ידוע בשל	תמיכתו הגלויה בציונות בקרב אדמו"רי הונגריה
תקופת פעילות	סוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20
עיסוק	אדמו"ר, ראש ישיבה, דרשן
השקפה דתית	ציונות דתית
רבותיו	רבי הלל ליכטנשטיין

רבי יוסף ליכטנשטיין (ה'תרכ"ז – י"ח בחשוון ה'תרצ"ט, 1938) היה אדמו"ר, דרשן וראש ישיבה שפעל בעיר סיגט שבהונגריה בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. נודע במיוחד כתומך מובהק של הרעיון הציוני – דבר חריג ויוצא דופן בקרב אדמו"רי הונגריה בתקופתו.

תולדות חייו

רבי יוסף היה בנו של רבי יעקב קופל ליכטנשטיין, רבה של בטלן, ואחיינו ותלמידו של רבי הלל ליכטנשטיין מקולומיאה – מחשובי הרבנים בהונגריה. בשנת תרמ"ח (1888) נישא לבתו של רבי זכריה מנדל הירש מסיגט, והשתקע בעיר.

עם הזמן, התרכזו סביבו תושבים מהשכונה היהודית בעיר, אשר קיימו מניין קבוע בבית מדרש שבביתו שהקים. אף על פי שלא היה ממשפחה חסידית מובהקת, ואף לא נמנה עם שושלת של אדמו"רים, החל להתנהל כאדמו"ר לכל דבר, במיוחד בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה.

הוא התפרסם בדרשותיו הסוחפות, ונערץ על שכבות רחבות מקרב פשוטי העם, בעלי מלאכה ואומנים. היה ידוע כלהוט ובלתי מתפשר, הן בדרכו הרבנית והן בתמיכתו ברעיון הציוני.

פעילותו הציונית

בליל חג השבועות בשנת תרע"ח (1918), שנה לאחר הצהרת בלפור, נשא בבית מדרשו דרשה נלהבת בת ארבע שעות, ובה קרא בגלוי לתמוך בציונות ובהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. מאותו מעמד ואילך, נהגו חוגים דתיים-ציוניים מהעיר להגיע מדי שנה בליל שבועות לבית מדרשו, כדי לשמוע את דברי ה"אדמו"ר הציוני" – שככל הידוע היה היחיד מסוגו בהונגריה.

בעקבות עמדותיו עורר עליו את חמתם של רבים מקרב הציבור החרדי באזור, ואף הוחרם על ידי אחיו הרבנים, שהיו קנאים בתפיסותיהם. גם חלק מתלמידיו והמתפללים הקבועים בבית מדרשו נטשו אותו. עם זאת, הוא לא נרתע – והוסיף להופיע בעצרתות ציוניות, לבקר בקהילות נוספות ולשאת דרשות נלהבות בעד תחיית העם בארצו.

רבי יוסף היה גם מן הרבנים היחידים בהונגריה שהצטרפו לקריאתו של רבי משה שמואל גלזנר מקלויזנבורג לחבור לתנועה הציונית. בעקבות הקריאה הופיע בעצמו בעצרת בקלוזנבורג, ואף נסע לערים נוספות כדי לחזק את התמיכה בתנועה.

פטירתו

נפטר בי"ח בחשוון תרצ"ט (1938). הובא לקבורה בסיגט.

לקריאה נוספת

שלמה יעקב גרוס, י' יוסף כהן (עורכים), ספר מארמארוש: מאה וששים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן, תל אביב, בית מארמארוש, תשמ"ג, סיגט והסביבה, עמ' 14
יצחק יוסף כהן, חכמי טראנסילוואניה, מכון ירושלים תשמ"ט, עמ' כז
שלמה זמרוני, 'התנועה בטרנסילבניה', ספר הציונות הדתית ב, ירושלים תשל"ז, עמ' 360