יוסף סעד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אין תמונה חופשית

הרב יוסף יצחק סעד (1885?–1973) היה רב, מחנך ואיש ציבור ישראלי, מראשי הקהילה התימנית בתל אביב.

ביוגרפיה

נולד בעיירה צעפאן שבמחוז חראז שבתימן. העיירה שוכנת באזור הררי במערב תימן, וכל תושביה היו יהודים. משפחת סעד הייתה משפחת נפחים מזה דורות ועסקה בתיקון ובייצור כלי עבודה חקלאיים, והייתה הגדולה והעשירה שבמשפחות העיירה. בילדותו התייתם מאביו יצחק, וגודל על ידי אמו ודודו. בצעירותו עבד בתור שוליית נפח, ומשבגר נשלח ללמוד אצל הרבנים מעוצ'ה ישועה ושלום (סאלם) תנעמי ואצל רבני עיר הבירה צנעא, ובשנת 1904 הוסמך לרבנות על ידי חכמי הישיבה בעיר, והוא בן 19 בלבד. לאחר שהוסמך על ידי בית הדין של צנעא גמלה ההחלטה בליבו לעלות לארץ ישראל. כדי לממשה עבר לעיר עדן, ושהה שם עשר שנים, במהלכן לימד בימים, ובלילות למד ב"ישיבת חכמי עדן". במקביל ללימודיו התפרנס מעבודה כדייג.

בשנת 1913 עלה לארץ ישראל ולאחר שהות בקהיר הגיע לעיר יפו. לאחר זמן מה הוא התיישב בשכונת מחנה יוסף, שאך זה נוסדה מחוץ ליפו. בשנת 1913, הקים עם מרי רפאל אלשיך תלמוד תורה לילדי התימנים בתל אביב-יפו, כאשר במקביל לימד במקומות נוספים. בשנים הבאות לימד בבית הספר "קלישר",[1] עד פרישתו לגמלאות. בשנת 1954 נרתם למבצע למען הוראת הלשון העברית בתל אביב.[2] בין תלמידיו לאורך השנים היה שלמה כהן, זמר ואיש חבורת האש,הידוע בכינוי "סולימאן הגדול", והרקדן כוראוגרף המחול הגברי התימני סעדיה דמארי.

בתחילת שנות ה-30 של המאה ה-20 הקים, ומאוחר יותר עמד בראש, את "ועד-השכונות" שאיחד וכלל את שכונותיה הדרומיות של העיר תל אביב - מחנה יוסף, מחנה יהודה, שכונת אהרן, אפ"ק, אהל משה, כרם התימנים, נווה שלום ונווה צדק.[3][4][5] הוועד עסק במגוון נושאים למען רווחת התושבים החיים בשכונות, בהם נושאי ביטחון וסיוע סוציאלי לנזקקים.[6] עוד בטרם הקמת המדינה פעל הוועד לשחרורם ממעצר של ראש עיריית תל אביב ישראל רוקח ושל חבר מועצת העיר תל אביב ד. כ. כהן, באמצעות פנייה חוזרת ונשנית לנציב העליון הבריטי. בתקופת מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור דאג הוועד לספק פתרונות דיור חלופיים לתושבים שאבדו את בתיהם, וארגון הגנה עברית אל מול איומי הצלפים הערבים על השכונות. כן דאג הוועד לאספקת נפט במחירים הוגנים. עם קום המדינה נרתם יוסף סעד להעלאתם לישראל של יתרת יהודי תימן ובמקביל המשיך בפעילותו הציבורית; כך למשל דאג לרפואה זמינה לכל נזקק, להתקנת קווי טלפון, לפינוי האשפה מרחובות תל אביב, לפתרון מצוקת הדיור, שהחריפה עם העלייה ההמונית באותה תקופה, ולעזרה וסיוע לקשישים עריריים. כחבר הוועד פעל כנגד הפיכתן של שכונותיה הדרומיות של תל אביב לאזור עירוני מתועש,[7][8][9] לאחר הפקעתן של קרקעות באזורים אלו על ידי הממשלה.[10][11] כמו כן היה חבר הנהלתה של התאחדות התימנים בישראל.[12]

כרבע מאה ומסוף שנות החמישים ועד לשנות השבעים היה חבר המועצה הדתית של העיר תל אביב.[13] כן היה מקדש ומחתן מטעם התאחדות התימנים ומטעם הרבנות הראשית. מרי יוסף נלחם לשימור מורשת יהדות תימן, ותרם מזמנו וממרצו לסייע לכוראוגרפית שרה לוי-תנאי בהקמת להקת המחול "ענבל", שהורכבה מיוצאי תימן. כן נלחם בכוונת רשת השידור "קול ישראל" לקצץ בשעות השידור שנועדו לעולי תימן, ופעל יחד עם העיתונאי חיים שר-אבי נגד בחירתו של רב ראשי ספרדי לעיר תל אביב-יפו.[14] כחלק מפעילותו החינוכית החשיב את הנחלת מסורת תימן, בצורת ההגייה.[15]

את הקמת מדינת ישראל ראה כאחד הניסים אשר אירעו לעם ישראל בעת החדשה, ובדרשותיו ובמאמריו הכתובים טען כי קום המדינה היא אתחלתה דגאולה. לשאלת תלמידיו לגבי אמירת הלל ביום העצמאות קבע כי יום זה הוא יום טוב וראוי לאמירת הלל. בדרשותיו נהג לציין לשבח את העזרה ממוסדות המדינה לה זוכים זקני העדה, והתמיד להזכיר כי בתימן מצבם היה רע וגרוע. עיקר גאוותו התורנית הסתמכה על מסורת מנהגי תימן אשר להשקפתו כולם מנהגים תלמודיים, וטען כי "היהדות האמיתית" השתמרה רק בתימן.

לאורך כארבעים שנה שימש הרב סעד מנהיג רוחני ועובד סוציאלי, של אנשי שכונת מחנה יוסף. בימות השבוע הנהיג חוג לומדים בשעות אח"צ בתחילה בביה"כ "התום" ולאחר מכן בביה"כ עוזרי.בשבתות ובשאר ימים טובים נהג לאחר סיום התפילה לדרוש בענייני תורה ואקטואליה, ולימים הועלו דרשותיו על הכתב. ברשות נכדו עו"ד רצאבי מצויים עדיין בכתב יד חידושיו על הלכות שחיטה, מרנות, וסליחות בנוסח יהודי תימן, דרושים ופרפראות על פרשיות התורה, ועשרות דרושים לבר מצווה.

נפטר בכ"ה בכסלו ה'תשל"ד, 1973 ונקבר בבית העלמין נחלת יצחק.[16] היה נשוי לבנייה סעד לבית נהארי ולסעדה סעד. אב לארבע בנות וסב לנכדים.[2]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ קלישר 17, בית הספר קלישר
  2. ^ 2.0 2.1 מתנדבים ראשונים להוראת הלשון בת"א, זמנים, 1 בנובמבר 1954
  3. ^ ועד חדש לשכונות נוה צדק, נוה שלום, הצופה, 5 באוגוסט 1959
  4. ^ שכונות מתלוננות, הצופה, 18 ביולי 1946
  5. ^ נבחר ועד לשכונות המופקעות, חרות, 1 בדצמבר 1961
  6. ^ סייעו לחגיגת בר-מצווה לנער מחוסר-אמצעים, הבקר, 16 בינואר 1964
  7. ^ אריה כנרתי, צילה של ה"סיטי" מנשיה, למרחב, 5 בדצמבר 1962
  8. ^ צבי אלגת, "כאן נולדנו וכאן נמות" - זועקים 6000 תושבי מנשייה בת"א, מעריב (עיתון), 31 באוקטובר 1961
  9. ^ צבי אלגת, מרד הפרברים שהיוו תמיד את "חגורת המגן" של ת"א נגד צווי ההריסה וההפקעה, מעריב (עיתון), 10 בנובמבר 1961
  10. ^ תושבי שכונות־העוני מוחים נגד צו־ההפקעה של האוצר, קול העם, 8 בנובמבר 1961
  11. ^ עמראני יחיא (זכריה), מאבק תושבי השכונות "המוקפאות" בתל-אביב ימשך ויוגבר בתשכ"ג, חרות, 1 באוקטובר 1962
  12. ^ תימנים קובלים על הפליה, הצופה, 25 בפברואר 1963
  13. ^ הליברלים מבקרים תקציב המועצה הדתית בתל אביב, הבקר, 12 בפברואר 1965
  14. ^ הועדה לבחירת רב ראשי ספרי לת"א תעכב פעולותיה, הבקר, 18 בנובמבר 1962
  15. ^ יוצאי תימן חוששים להזנחת מבטאם, חרות, 13 ביולי 1953
  16. ^ תמונת קברו באתר BillionGraves
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0