לאונה בטיסטה אלברטי
 | |
| פסלו של אלברטי בחצר הגלריית אופיצי שבפירנצה | |
| לידה | 18 בפברואר 1404 |
|---|---|
| פטירה | 25 באפריל 1472 (בגיל 68) |
| זרם | הומניזם |
| תחומי עניין | אסתטיקה |
לאון בטיסטה אלברטי (איטלקית: Leon Battista Alberti) (18 בפברואר 1404 – 25 באפריל 1472) היה איש אשכולות איטלקי של תקופת הרנסאנס, יליד העיר ג'נובה. אלברטי היה סופר, משורר, פילוסוף, אדריכל, צייר, בלשן וקריפטוגרף.
אלברטי הוא בנו של בנקאי עשיר מפירנצה שהוגלה מן העיר, ונולד יחד עם אחיו מחוץ למסגרת הנישואין מהאלמנה ביאנקה די קרלו פיאֶסקי, שהשתייכה למשפחה מהבולטות והנכבדות באצולה הבורגנית של ג'נובה. התחנך בפנימייה בפדובה שליד ונציה על ערכי ההומניזם. כמו כן למד מתמטיקה בפנימייה ומשפטים באוניברסיטת בולוניה. עוד בשנותיו הצעירות החל לכתוב שירה ומחזות בלטינית. אביו נפטר עוד בהיותו בלימודים ורכושו נגזל ממנו והוא נשאר חסר כל. עם זאת, הצליח לסיים את עבודת הדוקטורט שלו בגיל 25 וקיבל משרה אצל אחד מראשי הכנסייה כ"מזכיר ספרותי", דהיינו, אחראי על ניסוח וסגנון מכתבים, משרה אשר לא הייתה לה כל נגיעה לתחום המשפטי.
בשנת 1432, לאחר 4 שנים במשרה, הצליח אלברטי להתקדם ומונה ליועץ האפיפיור אבל עסק בעיקר בכתיבת חיי הקדושים הנוצרים בלטינית קלאסית. הוא הצליח לפתח קריירה מרשימה במשרות שונות בכנסייה ובמקביל עסק בעבודות "חילוניות", בכתיבה ובאדריכלות. בתקופה זו גם החל לחבר סדרה של דיאלוגים באיטלקית על נושאים של חיי היום-יום אשר נקראה "על המשפחה" ("Della famiglia"). דיאלוגים אלו אשר התבססו על ספרות רומית עתיקה היו בעיקרם בעלי גוון מעשי ותכליתי ולא גלשו לתחום הפילוסופיה המופשטת.
בשנת 1434 ערך מספר מסעות עם פמליית האפיפיור בצפון איטליה והחל להתעניין בנושאים טכנולוגיים ואמנותיים. בביקור בפירנצה, הכיר והתיידד עם דונאטלו וברונלסקי. בשיתוף פעולה עמם עזר לקדם את החישוב המתמטי של הפרספקטיבה - אחד הכלים החדשים שהתפתחו בתקופה זו והשפיעו רבות על האמנות והאדריכלות. בספרו "על הציור" אף פרסם את פרטי הטכניקה החדשה. עוד בפירנצה, התיידד גם עם הגאוגרף והאסטרונום פאולו טוסקנלי.
ב-1438, בעת שהותו בחצר משפחת ד'אסטה (D'Este), שליטי פרארה שליד בולוניה קיבל מהנסיך ליונלו את ההזמנה הראשונה של פרויקט תכנון אדריכלי - שער ניצחון קטן בסגנון רומי שנועד לשמש כבסיס לפסל להנצחת אביו. כמו כן, הוזמן על ידו לתרגם את כתביו של ויטרוביוס לאיטלקית ובאותה תקופה החל להקדיש את מירב זמנו ללימודי האדריכלות הקלאסית.
ב-1447 מונה ליועצו של האפיפיור ניקולאס החמישי וזכה למשרה אשר במסגרתה היה שותף למלאכת שיקומה של רומא ובנייתה המחודשת של כנסיית פטרוס ה"קדוש" ובניינים נוספים בוותיקן. ב-1452 פרסם ספר נוסף "על הבנייה" (De re aedificatoria) שהיה מבוסס על כתביו של ויטרוביוס. ספר זה השפיע רבות על אדריכלות הרנסאנס באיטליה וזיכה את אלברטי בכינוי "ויטרוביוס הפיורנטיני".
מסוף שנות ה-40 של המאה ה-15 ועד מותו הקדיש אלברטי בעיקר לעיסוק בבנייה. עבודותיו הידועות ביותר מתקופה זו הם ארמון רוצ'לאי וחזית כנסיית סנטה מריה נובלה בפירנצה.
מבין יצירותיו בציור, עליהן אנו יודעים ממקורות שונים, לא זוהתה אף תמונה בביטחה. שני תבליטים ובהם מופיע דיוקנו של אלברטי, נחשבים על פי רוב כעבודותיו. הם שמורים כיום באוסף מוזיאון הלובר ובגלריה הלאומית בוושינגטון[1].
הביוגרפיה של אלברטי נכללת בספרו של ג'ורג'ו וזארי חיי הציירים, הפסלים והאדריכלים הדגולים ביותר.
אלברטי והאסתטיקה של אמנות הרנסאנס
אף כמחברן של יצירות ספרותיות ותאורטיות הציג אלברטי את יכולותיו המגוונות. קומדיה בשם (Philodoxios), לדוגמה, אשר חיבר בסגנון עתיק, אכן נחשבה לכזו במשך זמן רב[2]. לצד יצירות ספרותיות כאלו כתב אלברטי חיבורים בנושאי משפחה, בנושאי משפט וחוקים ועוד[3]. אולם, את התפוצה הגדולה ביותר של יצירתו העיונית קיבלו החיבורים העוסקים באסתטיקה של האמנויות השונות. שלושת חיבוריו המרכזיים בנושא זה היו "על הציור" (Della Pittura,1435), "על הבנייה", ו"על הפיסול" (De statua), אשר נכתב לאחר שנת 1464.
בחיבורים אלו הציג אלברטי את השקפותיו המהפכניות בקשר לאסתטיקה של האמנויות. גם אלברטי, כמו הוגים קודמים במסורת ימי הביניים, הציג את האמנות כחיקוי של הטבע. אולם הוא טען כי בנוסף לייצוג ה"נכון" של הטבע, על התיאור האמנותי לייצג גם את "היפה" ולחשוף את הטבע עצמו הטמון ביצירה[4]. הדרך לחשיפה זו מבוססת על מסורת העשייה הציורית ועל הקשר של האמן עם הטבע עצמו. "הטבע הוא הנותן לנו את המידות", כותב אלברטי ב"על הציור". "ומאחר שתועלת רבה צומחת מהכרתן, יקדישו נא הציירים השקדנים מאמצים ללימודן מן הטבע, וישקיעו-נא עיון ועמל כדי לשמר בזכרונם את הידע ששאבו ממנו. ...אחר-כך יש לדאוג, שכל איבר יהיה נאמן לייעודו ולתפקודו."[5].
על פי אלברטי, הדרך להגיע אל התיאור הנאמן של הטבע היא בעזרת שיטה מתודית ויסודית. במבנה שלהם, חידש אלברטי בהצגה שיטתית של העקרונות האומנותיים, אל מול הכתיבה הטכנית והאסוציאטיבית אשר קדמה לו[6]. אולם גם בתוכנם הציגו הכתבים את השאיפה לשיטתיות ולמתודה רציונלית וברורה. אלברטי טען כי לצד הידע התאורטי של האמן, עליו גם להתמקד בשיטת ההתבוננות בטבע, כדי לייצר "דומות" אליו. השיטה להתבוננות בטבע על פי אלברטי היא שיטת הפרספקטיבה והפרופורציה. בספר על הפיסול כותב אלברטי כי מטרתו של האמן היא "למדוד ולהעלות על הכתב לא רק את היופי המצוי בגוף זה או אחר, אלא גם, במידת האפשר, את היופי המושלם שחילק הטבע, בשיעורים מדודים, בין גופים שונים"[7]. לפיכך ההתבוננות ותיאור היחס והמידות שבטבע הוא גם הדרך להגיע אל יופיו האמיתי של הטבע.
ראו גם
לקריאה נוספת
רודולף ויטקובר, עקרונות הארכיטקטורה בעידן ההומניזם. תרגם: רון פוקס. רסלינג 2010
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לאונה בטיסטה אלברטי |
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ אנציקלופדיה לאמנות הציור והפיסול, כרך ב', הוצאת כתר, ירושלים, עמ' 16-17.
- ^ האנציקלופדיה העברית, הערך "אלברטי".
- ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1998, עמ' 36.
- ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1998, עמ' 42.
- ^ אלברטי, ליאון באטיסטה, "על הציור", בתוך: ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1998, עמ' 81.
- ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1998, עמ' 39.
- ^ ברש, משה, פרקים בתאוריה של אמנות הרנסאנס והבארוק, מאגנאס, ירושלים, 1998, עמ' 50.
