לוסיאן בונפרטה
_-_Portrait_de_Lucien_Bonaparte.jpg) | |
| דיוקן מאת פרנסואה-קסבייה פבר |
לוּסיאֵן בונפרטה (Lucien Bonaparte; 21 במאי 1775 – 29 ביוני 1840) היה אחיו של נפוליאון בונפרטה. היה בין ראשי המהפכה הצרפתית, שירת כשר פנים לתקופה קצרה במשטרו של אחיו וכשליחו הדיפלומטי לספרד, לאחר שהתגלעו חילוקי דעות בין דעותיו המהפכניות לדרכו של נפוליאון לקיסרות, הגלה עצמו לאיטליה ולאנגליה. היה סופר וארכאולוג חובב וחבר האקדמיה הצרפתית. בנו הבכור, שארל-לוסיאן בונפרטה, היה ביולוג ואורניתולוג ובנו לואי-לוסיאן בונפרטה היה בלשן שנודע במחקריו על השפה הבסקית.
ראשית דרכו ותקופת המהפכה
נולד באז'קסיו שבקורסיקה בן למשפחת בוּאוֹנפרטה, אחיהם הצעיר של ג'וזפה (ז'וזף) ונפוליאון ואחיהם המבוגר של מריה-אנה אליזה, לואי (אביו של נפוליאון השלישי), מריה פאולה, מריה אנונסיאטה קרולינה וז'רום. מעמד האצולה הזוטרה ומצוקתם הכלכלית זיכו את ילדי המשפחה לחינוך חינם על פי חוק, וכך זכו בני המשפחה להתחנך בצרפת שמעבר לים. לוסיאן, כמו אחיו, למד בבית ספר דתי באוטן, באקדמיה הצבאית בבריאן-לה-שאטו (Brienne-le-Château) ובאקס-אן-פרובאנס.
עם פרוץ המהפכה הצרפתית שב לוסיאן לקורסיקה והיה פעיל במועדון היעקוביני בעיר הולדתו. בהמשך היה בין תומכיו של מקסימיליאן רובספייר. בתקופת הפיכת 18 בברימר (9 בנובמבר 1799) היה לוסיאן נשיא מועצת החמש מאות. בתפקידו זה, לאחר שאיים על אחיו באופן תיאטרלי, בעודו רוכב על סוס ועם חרב שלופה בידו, לבל יבגוד בערכי החירות, שוויון, אחווה, ארגן את בחירת נפוליאון לקונסול ראשון של צרפת.
נפוליאון מינה את לוסיאן לשר הפנים במשטרו, אולם כעבור פחות משנה הסתכסך לוסיאן עם שר המשטרה ז'וזף פושה ונפוליאון נאלץ לפטרו ולשלחו לשליחות דיפלומטית בחצר מלך ספרד. ב-1802 מונה לוסיאן לסנטור ולחבר בטריבונט. ב-1803 שכנע את אחיו לפתוח מחדש את האקדמיה הצרפתית. הוא היה חבר בסלון של מאדאם ז'ולייט רקמייה ואט-אט הפך למתנגד לכיוון האוטוקרטי שאליו פנה אחיו, אותו ראה כבגידה במהפכה.
ב-1799 פרסם רומן פרי עטו בשם La Tribu indienne (שבט האינדיאנים), אולם לאחר התמנותו לשר פנים הורה לאסוף את כל עותקי הספר. ב-1802 ראה הספר אור שנית, ללא איורים וללא אזכור שמו של בונפרטה, בשם Les Tenadores, ou, L'Européen et l'indienne (התיאודורים או האירופאי והאינדיאני). הספר המקורי פורסם שוב ב-1848[1].
ב-1804 הגלה עצמו לאיטליה, שם רכש את וילה רופינלה בפרסקטי שליד רומא מידי האפיפיור פיוס השביעי.
בגלות
לוסיאן חי בפרברי רומא, שנשלטה על ידי מדינת האפיפיור שהיחסים בינה ובין הקיסרות הצרפתית הלכו והתערערו. שם היה למרכז חבורה אינטלקטואלית של צרפתים גולים שהתרכזה שוב סביב מאדאם רקמייה. הוא עסק בארכאולוגיה באזור הסמוך לביתו וגילה פסל שלם של טיבריוס וכן חפר בעיר העתיקה טוסקולום, שם התרגש למצוא את מעונו של קיקרו. אולם, ככל שהיחסים בין מדינת האפיפיור ונפוליאון התערערו הפך מצבו למצב של מעצר בית למעשה, כאשר עליו לדווח למשטרת האפיפיור על כל יציאה מביתו. לפיכך, החליט לעזוב את אירופה ולצאת לארצות הברית. במסעו הגיע לבריטניה והתקבל שם בתשואות כאנטי-בונפרטיסט. הוא קיבל בית בווסטרשייר בלב אנגליה וכתב ספרות ושירה. ב-1811 נישל אותו נפוליאון מכל זכויותיו כבן המשפחה.
באפריל 1814, בעקבות הדחתו של נפוליאון, שב לוסיאן לפריז; באוגוסט המשיך לרומא, שם קיבל מידי האפיפיור פיוס השביעי את תואר נסיך קאנינו. ב-21 במרץ 1824 הוענק לו תואר נסיך מוסיניינו (Musignano) מידי האפיפיור לאו השנים עשר.
במהלך מאה הימים של שלטונו השני של נפוליאון, תמך בו לוסיאן ובתמורה קיבל מידיו את התואר נסיך צרפת ותואר העובר בירושה לילדיו. לאחר הרסטורציה שב לאיטליה, שם מת בויטרבו מסרטן הקיבה.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לוסיאן בונפרטה |
- פרופיל באתר האקדמיה הצרפתית (בצרפתית)
כתביו
הערות שוליים
