מבצר מובה-בואה
 | |
| סכמה של המבצר על שלושת הבלוקים שלו | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מבצר צבאי |
| מדינה |
 צרפת |
| מייסדים | CORF |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | 1930–1931 |
| חומרי בנייה | בטון מזוין |
| קואורדינטות | 49°27′54″N 5°47′45″E / 49.46491°N 5.79596°E |
מבצר מוּבֵה֫-בּוּאָה֫ (בצרפתית: Ouvrage du Mauvais-Bois) הוא אחד ממבצרי קו מאז'ינו שהוקמו בצפון מזרח צרפת לאחר מלחמת העולם הראשונה.
במהלך מלחמת העולם השנייה היה המבצר מעורב במאמצי ההגנה על גבולה של צרפת מפני פלישת גרמניה למדינה. המבצר ספג אש ארטילריה גרמנית אך לא הוכנע בקרב ובסופו של דבר נאלצו חייליו להיכנע ולמסור את המבצר לגרמנים בעקבות כניעת צרפת.
כיום נמבצר בבעלות פרטית ואינו פתוח לציבור.
רקע
הדוקטרינה הצבאית של הגנה סטטית, שעמדה מאחורי בניית קו מאז'ינו, התקיימה בצרפת עוד במאה ה-17 כשסבסטיאן דה וובאן בנה את ביצורי וובאן.
צרפת המשיכה לדבוק בדוקטרינה זו גם בשלהי המאה ה-18, כשבעקבות התבוסה במלחמת צרפת–פרוסיה, הקימה בכל גבולותיה את מערכת הביצורים סרה דה ריבייר שעל אף שהיו כבר מיושנים במלחמת העולם הראשונה, לקחו חלק במערכה זו וחלקם אף נהרס כליל מאש ארטילריה גרמנית כבדה.
ב-1920, לאחר המלחמה, המשיכו הצרפתים לדבוק בדוקטרינת ההגנה הסטטית כשהחלו לתכנן את קו מאז'ינו. התכנון הובל על ידי "ועדת ארגון האזורים המבוצרים" (CORF) (צר') כשמבצר דו מובה-בואה היה אחד ממבצרי קו זה שתוכנן על ידי הוועדה.
עקרונות בניית מבצרי קו מאז'ינו
מבצרי הקו נבנו לרוב לפי עקרונות שהתוותה ועדת CORF והם כללו:
- קיבוץ מבצרים לסקטורים
- מרחקים בין המבצרים המאפשרים הגנה הדדית בירי ארטילרי
- עמדות חיל רגלים בין המבצרים המרכזיים
- בנייה תת-קרקעית
- מרחק בין הכניסה למבצר והאזור המנהלי לאזור המבצעי כדי למנוע חדירת אויב לאזור המבצעי
- חלוקה לבלוקים כשכל בלוק כלל שילוב של תותחים, מקלעים ותצפיות (בהתאם להגדרתו כבלוק ארטילריה, רגלים או משולב).
מקום המבצר
המבצר נבנה במחוז מרט ומוזל בקרבת הכפרים לייקס (צר') ווילאר לה מונטניה (צר')[1].
ההיסטוריה של המבצר
הקמת המבצר
המבצר היה חלק מסקטור מבצרי קרוסנה (צר'). בנייתו הושלמה ב-1931 והוא יועד ליחידת חיל רגלים. מספרו של המבצר הוא A4 (בין מבצר לטירמון – A3 והמבצרים בואה-דו-פור – A5 ובראאן – A6).
בהתאם לעקרונות בניית מבצרי קו מאז'ינו, נבנה המבצר כך שיגן באש על שני המבצרים השכנים כשבמקביל משני צדדיו הוגן המבצר על ידי עמדות חיל רגלים. המבצר עצמו הוגן על ידי ארבעה תותחי 75 מ"מ של מבצר בראאן (A6) ושלושה תותחי 75 מ"מ של מבצר לטירמון (A3).
בניית המבצר תוכננה בשני שלבים כששלב ב' (שלא התממש מחוסר תקציב) כלל כניסה כפולה מרוחקת (לתחמושת וחיילים) ושני צריחי תותחי 75 מ"מ.
עם סיום הבנייה הוצבה במקום יחידת רגלים שמנתה שני קצינים ו-124 חיילים מרגימנט הרגלים ה-139 ומבטליון המהנדסים ה-142.
מלחמת העולם השנייה
במאי 1940, במהלך מלחמת העולם השנייה, היה המבצר שותף בהגנה על גבול צרפת במסגרת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה וב-23 באותו חודש ספג ירי ארטילרי של כ-100 פגזים מתותחי 150 מ"מ גרמנים. המבצר נפגע מההפגזות אך רוב הנזקים תוקנו במהלך המלחמה. על אף ההפגזות המבצר לא עמד בפני התקפה חזיתית ובסופו של דבר חייליו נאלצו להיכנע במסגרת כניעת צרפת לגרמנים.
לאחר המלחמה
ב-1951, לאחר תום המלחמה, שיפץ צבא צרפת את מבצרי קו מאז'ינו כחלק מההערכות למערכה נגד ברית ורשה במסגרת המלחמה הקרה. כשהתפוגג החשש של צרפת מפלישת ברית המועצות ועם פיתוח הנשק הגרעיני שלה ירדה חשיבותו של קו מאז'ינו והמבצרים ננטשו.
בעקבות החלטת הנטישה החלה ממשלת צרפת בתהליך למכירת המבצרים לידיים פרטיות. ברוב המקרים היו אלו איכרים שרכשו את השטחים למטרות עיבוד חקלאי של פני הקרקע ובחלק קטן מהמקרים התארגנו אגודות פרטיות שרכשו את המבצרים לצורכי שימור מורשתם (כמו במקרה של מבצר פרמון)
מבצר מובה-בואה היה בין המבצרים שנמכרו לגורמים פרטיים והעסקה התבצעה ב-1974. זמן קצר לאחר הרכישה הוציא הקונה את רוב הציוד שהיה על פני השטח ובמרתפי המבצר ומכר אותו למיחזור וסגר אותו למבקרים. כיום ניתן לראות בצילום אוויר את שלושת הבלוקים כשמסביבם כל השטח מעובד.
מבנה המבצר
המבצר יועד ליחידת חיל רגלים וכלל שלושה בלוקי לחימה שבלטו מעל פני הקרקע[2]:
- בלוק 1 היווה את הכניסה למבצר[א] וכלל עמדות מבוצרות למקלע כפול ולתותח נ"ט 47 מ"מ, צריח פלדה למקלע כפול ושני צריחים שכל אחד מהם שימש לתצפית ולמקלע ואחד מהם כלל מערכת פריסקופ.
- בלוק 2 כלל עמדות מבוצרות למקלע כפול ולתותח נ"ט 47 מ"מ, צריח פלדה למקלע כפול ושני צריחים שכל אחד מהם שימש לתצפית ולמקלע.
- בלוק 3 כלל צריח מקלע ושני צריחים שכל אחד מהם שימש לתצפית ולמקלע.
שאר המערכות התומכות נחפרו מתחת לאדמה וכללו מחסני תחמושת, מיכלי מים, מיכלי דיזל, מחסני מזון, מגורי חיילים, מערכות אוורור וסינון ותחנת כוח שכללה שני גנרטורים.
לקריאה נוספת
- Jean-Yves Mary, Alain Hohnadel, Jacques Sicard and François Vauviller ( ill. Pierre-Albert Leroux), Men and works of the Maginot Line, vol. 1, Paris, Histoire & collections editions, coll. “The Encyclopedia of the French Army” ( no . 2),2000( reprint 2001 and 2005), 182 p. (מסת"ב 2-908182-88-2).
- Men and works of the Maginot Line, vol. 2: The technical forms of the North-East fortification, Paris, History and collections,2001, 222 pp. (מסת"ב 2-908182-97-1).
- Men and works of the Maginot Line, vol. 3: The tragic destiny of the Maginot Line, Paris, History and collections,2003, 246 pp. (מסת"ב 2-913903-88-6).
קישורים חיצוניים
- מבצר מובה-בואה, באתר wikimaginot.eu
- מבצר מובה-בואה, באתר lalignemaginot.wordpress.com (בצרפתית)
- מבצר מובה-בואה, באתר io.advisor.travel (בצרפתית)
- מבצר מובה-בואה, באתר maginot.org
- מבצר מובה-בואה, באתר bunkertours.co.uk
סיור במבצר מובה-בואה, סרטון באתר יוטיוב, פברואר 2025
ביאורים
- ↑ לפי התוכנית המלאה של המבצר, ובהתאם לעקרונות בניית מבצרי הקו, היו אמור להיבנות בשלב שני שתי כניסות מרוחקת למבצר, שלא נבנו בסופו של דבר
הערות שוליים
- ↑ מיקום מבצר מובה-בואה, באתר wikimapia.org
- ↑ מבנה מבצר מובה-בואה, באתר sous-secteurdemorfontaine.weebly.com
מבצר מובה-בואה40851572Q979556