מלחמת מאה השנים השנייה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מלחמת מאה השנים השנייה הוא ביטוי המשמש מספר היסטוריונים לתיאור שורת מאבקים צבאיים בין בריטניה לצרפת, בין 1689 ל-1815 (מאה עשרים ושש שנים). בדומה למלחמת מאה השנים הראשונה, מונח זה אינו משמש לתיאור מלחמה רציפה בין המדינות אלא מצב מלחמתי עיקש ביניהן. הקשר בין כל המלחמות היה שכולן נבעו מהרצון של שתי המדינות להגיע לדומיננטיות בעולם. כמו כן, הייתה המלחמה גם בין ועל עתידן של שתי האימפריות הקולוניאליות.

המלחמות בין שתי המדינות במהלך המאה ה-18 בדרך כלל כללו לצידן מדינות אירופאיות נוספות שכרתו איתן ברית; מלבד מלחמת הברית המרובעת, בריטניה וצרפת תמיד נלחמו אחת בשנייה. חלק מן המלחמות, כמו מלחמת שבע השנים, נחשבו כמלחמות כלל עולמיות וכללו קרבות במושבות המתפתחות בהודו, באמריקה ובנתיבי הסחר העולמיים.

היסטוריה

מלכי בית סטיוארט המאוחרים, שהיו נוצרים קתולים, ראו במלך הצרפתי לואי הארבעה עשר ידיד. ג'יימס הראשון וצ'ארלס הראשון, שניהם פרוטסטנטים, נמנעו ככל שיכלו ממלחמת שלושים השנים; גם הם, כמו קודמיהם, ראו בצרפת אומה ידידותית. צ'ארלס השני וג'יימס השני אף תמכו בצרפת במהלך מלחמתה נגד ההולנדים. סדרת המלחמות החלה עם הכתרתו של ויליאם מאוראנז' למלך אנגליה לאחר המהפכה המהוללת. ויליאם, בניגוד לקודמיו התנגד לממלכתו הקתולית של לואי הארבעה עשר, וסיווג את עצמו כמגן פרוטסטנטי. המתח המשיך בעשורים הבאים, שבמהלכם תמכה צרפת ביעקוביטים, שדרשו להפיל את בית סטיוארט ממושבם ולאחר 1715 את בית הנובר.

לאחר מותו של ויליאם הפך העימות בין בריטניה לצרפת מיריבות דתית ליריבות כלכלית ומסחרית; שתי המדינות חתרו לדומיננטיות קולוניאלית באמריקה ואסיה. מלחמת שבע השנים הייתה אחת מהגדולות והחשובות שבמלחמת מאה השנים השנייה.

היריבות הצבאית המשיכה עם ההתנגדות הבריטית למהפכה הצרפתית, והמלחמות שבאו בעקבותיה עם הרפובליקה הטרייה, ומאוחר יותר עם הקיסרות הראשונה של נפולאון. הפסדו של נפולאון ב-1813, בקרב לייפציג, ולאחריו ב-1815, שלטון מאה הימים והפסדו המוחץ בקרב ווטרלו, סיים למעשה את המלחמה המתמשכת בין שתי המדינות. לאחר חתימת ההסכם, הייחוס של מדינה אחת למשנתה כ"אויבת טבעית" השתנה. אינטרסים משותפים בין שתי המדינות הובילו לשיתוף פעולה ביניהן במלחמת קרים. מאה אחת לאחר שנפסקה היריבות בין השתיים, הן הגיעו למצב בו יכלו לחתום על ההסכמה הלבבית שהראתה שמלחמת מאה השנים הראשונה והשנייה הן חלקת העבר; השוני התרבותי המשיך להתקיים אך המאבקים האלימים נפסקו.

"קרתגו" ו"רומא"

אנשים רבים בצרפת דיברו על בריטניה כ"אלביון בוגדני", שקיטרג את האנגלו-סקסונים כאנשים לא אמינים. הם השוו את בריטניה וצרפת לקרתגו ורומא העתיקות, כשהראשונה מושחתת ואימפריאליסטית רודפת בצע שעתידה להתמוטט, והאחרונה אינטלקטואלית והון תרבותי משגשג.

הרפובליקנים, כמו הבורבונים לפניהם ידעו שהשליטה הבריטית באוקיינוסים משתווה לשליטה הפוליטית באירופה, וצרפת לא תוכל לשלוט באירופה עד שלא תפיל את בריטניה. "קרתגו" - ערפד, רודן הימים, בוגדני, אויב וסבל לתושביה המושחתים - השתוותה לרומא, מוסרת כתב זה, הדוגלת בסדר עולמי, פילוסופיה וערכים עצמיים.

אסוציאציות קלאסיות אלו שירתו את הצרפתים, כמובן, משום שרומא הביסה את קרתגו. אלו היו בהתאמה עם השקפות בנות זמנן, ששני העמים שונים באופן מהותי ולא יכלו להגיע להסכמים דיפלומטיים; מלחמה הייתה הדרך היחידה לסיים את המאבק הזה. צרפת הייתה "אויבתה הטבעית" של בריטניה, אך בריטניה הייתה המכשול העיקרי של צרפת לשליטה באירופה.

המלחמות שנכללו במסגרת מלחמת מאה השנים השנייה

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0