המלחמה הפינית

המלחמה הפינית

מלחמה: המלחמות הנפוליאוניות ומלחמות שוודיה-רוסיה
תאריכי הסכסוך	פברואר 1808 – ספטמבר 1809 (כשנה ו־30 שבועות)
מקום	פינלנד
עילה	חוזה טילזיט, המלחמה האנגלו-דנית
תוצאה	ניצחון רוסי, הסכם פרדריקסהאמן
שינויים בטריטוריות	ניתוקה של פינלנד משוודיה
הצדדים הלוחמים האימפריה הרוסית לוחמי גרילה פינים מנהיגים אלכסנדר הראשון  גוסטב הרביעי אדולף  מפקדים פיודור בוקסוודן בוריס נורינג מיכאיל ברקלאי דה טולי וילהלם מוריץ קלינספור קרל יוהאן אדלרקרויץ יורג קארל פון דבלן

מפת המלחמה.

המלחמה הפינית (בשוודית: Finska kriget, ברוסית: Русско-шведская война, בפינית: Suomen sota, ידועה בפי הרוסים בשם "המלחמה הרוסית-שוודית 1808—1809", ברוסית: "Русско-шведская война 1808—1809") הייתה מלחמה שהתחוללה בין האימפריה הרוסית לשוודיה (שנתמכה על ידי דנמרק וצרפת) מפברואר 1808 עד ספטמבר 1809. האחרונה שבמלחמות שוודיה-רוסיה.

המלחמה הסתיימה בניצחון האימפריה הרוסית, שבעקבות הסכם פרדריקסהאמן קיבלה לידיה את השליש המזרחי של שוודיה בתור הדוכסות הגדולה של פינלנד (לימים הרפובליקה של פינלנד). בעקבות המלחמה, אימץ הפרלמנט השוודי חוקה חדשה והקים בשנת 1818 את בית ברנדוט, בית המלוכה השוודי החדש.

סיבות למלחמה

בקיץ 1807 חתמו הקיסרים אלכסנדר הראשון ונפוליאון הראשון על חוזה טילזיט שסיים את מלחמת הקואליציה האנטי-צרפתית הרביעית. בשלב זה הציע אלכסנדר הראשון לגוסטב הרביעי אדולף, מלך שוודיה את גישורו כדי לפייס בינו ובין נפוליאון. אחד מתנאי חוזה השלום היה הצטרפותה של האימפריה הרוסית לחבילת הסנקציות היבשתיות על בריטניה - מערכת סנקציות כלכליות ופוליטיות שארגן נפוליאון. גם הממלכה הדנית התכוונה להצטרף. בתגובה, פתחה בריטניה באוגוסט 1807, במתקפה על קופנהגן והשתלטה על כל אוניות הצי הדני.

למשפחת הקיסרות הרוסית היו קשרי משפחה עם החצר הדנית ובית הולשטיין. בנוסף, דנמרק הייתה בת בריתה של רוסיה במלחמותיה עם שוודיה במשך יותר ממאה שנים. לכן, באוקטובר 1807 הציבה רוסיה אולטימטום לבריטניה - ניתוק היחסים הדיפלומטיים עד להחזרת הצי לדנמרק וכל ההפסדים שנגרמו לה הוחזרו. אלכסנדר הראשון דרש סיוע שוודי כדי להשאיר את הים הבלטי סגור לציי מעצמות המערב על בסיס אמנות 1780 ו-1800. גוסטב הרביעי דחה את הדרישות הללו, פתח במסלול התקרבות לבריטניה והמשיך להילחם באויבו נפוליאון. המתח בין רוסיה לבריטניה גבר והחלה מלחמה אנגלו-רוסית איטית.

ב-16 בנובמבר 1807, שוב פנתה ממשלת רוסיה למלך השוודי בהצעה לסיוע, אך במשך כחודשיים לא התקבלה תגובה. לבסוף השיב גוסטב הרביעי שלא ניתן להתחיל ביישום אמנות 1780 ו-1800 בזמן שהצרפתים כבשו את נמלי הים הבלטי. אז נודע כי המלך השוודי נערך לסייע לבריטניה במלחמה עם דנמרק ומבקש לכבוש ממנה את נורווגיה. כל הנסיבות הללו העניקו לקיסר אלכסנדר הראשון תירוץ לכבוש את פינלנד על מנת להבטיח את ביטחונה של סנקט פטרבורג מקרבת המעצמה העוינת לבירת האימפריה. נפוליאון רצה לאלץ את שוודיה לסגור את נמליה לספינות בריטיות. בתחילת 1808 הוא יעץ לאלכסנדר הראשון "להוציא את השוודים מבירתם" והציע את עזרתו בעניין זה. ב-5 בפברואר 1808 הודיע ​​נפוליאון לשגריר רוסיה בפריס, הרוזן טולסטוי, כי יסכים לרוסיה לכבוש את כל שוודיה, כולל סטוקהולם. בריטניה מצדה, בפברואר 1808, התקשרה עם שוודיה בהסכם, שבמסגרתו התחייבה לשלם לשוודיה מיליון לירות בחודש במהלך המלחמה עם רוסיה, לא משנה כמה זמן זו תימשך.

הצדדים

בתחילת 1808 הצבא הרוסי (כ-24 אלף חייליו) נפרס לאורך הגבול, בין פרידריכסגם לניישלוט. הנהגת הצבא הופקדה בידי הרוזן בוקסוודן. בפינלנד השוודית היו אז 19 אלף חיילים, בפיקודו הזמני של הגנרל קלרקר. המפקד הראשי, הרוזן קלינגספור, היה עדיין בסטוקהולם, שם כולם קיוו לפתרון שליו של אי ההבנות: המלך עצמו לא סמך על הידיעה על ריכוז הכוחות הרוסים בפרובינציית וויבורג וצבא שוודיה לא הועבר לכוננות לקראת מצב מלחמה. כשסוף סוף נסע הרוזן קלינגספור לפינלנד, מהות ההוראות שניתנו לו הייתה שלא לצאת לקרב עם האויב, להחזיק את מבצר ויבורג בכל מחיר ואם אפשר, לפעול מאחורי הקווים הרוסיים.

ערב הכרזת המלחמה

למרות העובדה שהמלחמה לא הוכרזה, חיילים רוסים חצו את הגבול ב-9 בפברואר 1808: ב-18 בפברואר (1 במרץ) נכנס הרוזן בוקסוודן להלסינגפורס; כוחות שוודים מצאו מקלט בסבורג. ב-23 בפברואר (6 במרץ) נסוג הרוזן קלינגספור לטמרפורס והורה לכל הכוחות הפזורים בצפון פינלנד לעבור לשם. לאחר מכן, ב-24 בפברואר (7 במרץ), נכבשה טוואסטהוס על ידי חיילים רוסים. ב-27 בפברואר (10 במרץ) הורה בוקסוודן לנסיך בגראציה לרדוף אחר קלינגספור כשהגנרל ניקולאי טוצ'קוב ינסה למנוע את נסיגתו. בוקסוודן עצמו החליט להתחיל במצור על סיבורג. תפיסת האי גוטלנד הייתה מכריעה למצור מוצלח, ממשלת שוודיה המודאגת שלחה כוחות גדולים של צי להחזיר את האי, ובכך מנעה ממגיני סיבורג לקבל תמיכה יעילה מהים. עם זאת, השוודים נסוגו בחופשיות לברגשטאד, אך סיבורג מ-21 באפריל (3 במאי) עד 26 באפריל (8 במאי) נכנעו לכוחות הרוסים. 7.5 אלף אסירים, יותר מאלפיים תותחים, עתודות ענק של נשקים מכל הסוגים ו-110 ספינות מלחמה הוחרמו ונלקחו על ידי צבא האימפריה הרוסית. מוקדם יותר, ב-6 במרץ (18), נכנע מבצר סארטהולם; כמעט באותה תקופה נכבשו כף גנגוט המבוצרת ואיי אלנד. השוודים ספגו אבידות רבות.

הכרזת מלחמה

הכרזת מלחמה רשמית מהצד הרוסי באה רק ב-16 במרץ 1808, כאשר התקבלה הידיעה כי המלך השוודי, לאחר שנודע לו על מעבר כוחות רוסיים מעבר לגבול, הורה על מעצרם של כל חברי השגרירות הרוסית בסטוקהולם. דעת הקהל בשוודיה לא הייתה בצד המלחמה ואמצעי החירום שהורה המלך בוצעו בחוסר רצון ובאי תמיכה עממית. גם ברוסיה, החברה החילונית ראתה רק במלחמה כשירות לנפוליאון בלחימה ולראשונה, אולי מאז שרוסיה הפכה למדינה, המלחמה זכתה לגינוי ציבורי נגד מלחמה התקפית על אויביה הקדומים, השוודים.

כישלון רוסי בתחילת הלחימה

בינתיים, בצפון פינלנד, הדברים קיבלו תפנית שלא לטובת לרוסיה. חייליו של טוכקוב ספגו אבידות וכוחם ירד ל-4.5 אלף חיילים. ב-6 באפריל, הכוחות הרוסים בפיקודו של קולנב תקפו את השוודים בסמוך לכפר סיייקג'וקי, אך לאחר שנקלעו למארב הובסו; לאחר מכן, ב-15 באפריל, הגיע אותו גורל לגזרה הרוסית ברבולקס ומפקד הגזרה הזו, הגנרל מ.ל. בולאטוב, שכבר נלחם בסדרת קרבות מוצלחים והביס כמה יחידות אויב, נפצע קשה ונלקח בשבי. בנוסף, ב-2 במאי ניצח הגנרל יוהאן אוגוסט סנדלס בפולקילה את חייליו של אובוכוב שניסה להגיע עם תגבורת סיוע לבולאטוב.

הפינים קמו נגד הרוסים וניהלו מלחמת גרילה, בפיקודם של קצינים שוודים, הם גרמו נזק רב לצבא הרוסי. בסוף אפריל 1808 הופיע משט שוודי באיי אלנד ובעזרת התושבים השוודים הכריחו את חייליו של קולונל וויץ' להיכנע. ב-3 במאי חתם האדמירל בודיסקו, שכבש את האי גוטלנד, על כניעה, שבזכותה חולייתו חזרה ללבוב באותן ספינות עליהן הגיעו לגוטלנד.

ב-14 במאי הגיע הצי האנגלי לגטבורג עם חיל עזר של 14 אלף איש בפיקודו של הגנרל מור, אך גוסטב הרביעי לא יכול היה להסכים עמו לגבי תוכנית הפעולה וכוחותיו של מור נשלחו לספרד; רק הצי האנגלי נותר לרשות המלך השוודי, המורכב מ-16 ספינות ו-20 ספינות אחרות. בינתיים, חיילים רוסים שפעלו בצפון פינלנד נאלצו לסגת לקואופיו. קלינגספור לא השלים את הצלחותיו במרדף מתמשך, אלא עצר בעמדה ליד הכפר סלמי, בהמתנה לבוא תגבורת משוודיה והגעת חיילים מהחוף המערבי של פינלנד. הכוחות הובסו בקרב למו ובוואסה. כשהוא מנצל זאת, הרוזן קמנסקי ב-2 באוגוסט שוב ​​יצא להתקפה נגד השוודים.

התפנית

ב-20 וב-21 באוגוסט, לאחר קרבות עקשניים בקורטאן ובסלמי, נסוג קלינגספור לכיוון ואסה וניקרלבו, וב-2 בספטמבר הטילו הרוסים תבוסה מכרעת על השוודים בקרב אורווה. היחידות השוודיות, בהוראת קלינגספור, נסוגו גם לוואסה. נחיתות אחרות שבוצעו בספטמבר מאיי אלנד הסתיימו גם כן בכישלון. יחידה שוודית בפיקודו האישי של המלך גוסטב בת 5,000 חיילים הובסה בקרב על גלסינג. במזרח פינלנד ניקולאי טוצ'קוב הוביל מתקפה על היחידה השוודית של סנדלס ופלוגת תושבים מקומיים חמושים. התסיסה במזרח פינלנד שככה במהרה. בשל תחילת הסתיו, מחסור במזון והצורך לתת מנוחה לכוחות, קיבל הרוזן בוקסוודן את הצעתו של קלינגספור לשביתת נשק, שהסתיימה ב-17 בספטמבר (29), אך לא אושרה על ידי הקיסר.

ב-15 באוקטובר (27), 1808, הובס חיל טוצ'קוב, המונה כ-5,000 איש, בקרב באידנסלמי על ידי כ-4,000 מחייליו של סנדלס, בעיקר בגלל חוסר מודיעין וטעויות של המפקד הרוסי, הנסיך מיכאיל דולגורוקוב, ששילם בחיי חייליו. עם זאת, לאחר שזכה בניצחון טקטי, לא היו לסנדלס הכוחות הנחוצים להתקפת נגד ונאלץ להמשיך בנסיגה לאולבורג.

המתקפה, שהתחדשה עד מהרה מהצד הרוסי, נמשכה כמעט באין מפריע. קלינגספור נסע לסטוקהולם, ומסר את הפיקוד לגנרל קלרקר, והאחרון, משוכנע כי אי אפשר לעצור את הכוחות הרוסים, החל במשא ומתן עם הרוזן קמנסקי, וכתוצאה מכך השוודים נסוגו לטורנאו והחיילים הרוסים כבשו את פינלנד כולה בנובמבר 1808.

הקיסר אלכסנדר הראשון, לעומת זאת, לא היה מרוצה לחלוטין מהרוזן בוקסוודן, שכן הצבא השוודי, למרות עליונותם המשמעותית של הכוחות הרוסים, שמר על הרכבו. בתחילת דצמבר נתפס מקומו של בוקסגדן על ידי גנרל מחיל הרגלים. הקיסר הורה למפקד הראשי החדש להעביר באופן מיידי ובהחלטיות את המלחמה לחוף השוודי, תוך ניצול ההזדמנות (הנדירה ביותר בתולדות המפרץ הפיני שבדרך כלל ללא קרח) להגיע לשם על הקרח. על פי תוכנית הפיקוד הרוסי, תוכנן בשנת 1809 להעביר את פעולות האיבה לשטח שוודיה, לכבוש את סטוקהולם ולהשמיד את הצי השוודי. לצורך כך הוקמו שלושה גדודים (שהורכבו מ-15.5 אלף חיילי חיל הרגלים ועד אלפיים פרשים), שהופקדה עליהם המשימה לכבוש את איי אלנד ולהגיע לחופי שוודיה מעבר לקרח במפרץ בוטניה. הגזרה הצפונית הייתה אמורה לעבור לטורנאו, להתקדם לעיר אומאו, להצטרף לגזרה אחרת ולהגיע לשם מוואסה לאורך הקרח של מפרץ בוטניה ליד איי קוורקן (דרך מיצר קוורקן); לבסוף, הגזרה השלישית נועדה לתקוף את איי אלנד ואז כל שלוש הגזרות היו אמורות לנוע לכיוון סטוקהולם.

הגנרל נורינג עיכב ביצוע תוכנית נועזת ונותר לא פעיל עד אמצע פברואר. אלכסנדר הראשון, שלא היה מרוצה מכך, שלח לפינלנד את שר המלחמה שלו, הרוזן ארקצ'ייב, שהגיע לאחר 20 בפברואר (4 במרץ) לאבו, התעקש על הגשמת המבצע. ארקצ'ייב לא אישר את מעשהו של קנורינג וכשנפגש עם הגנרל דובלני אמר לאחרון כי הוא נשלח מהצאר "לא לעשות הפוגה אלא לעשות שלום".

איי אלנד היו מוגנים על ידי החיל השוודי של הגנרל דובלן (6,000 איש) ו-4,000 תושבים חמושים. ב-6 במרץ (18) 1809 החיל הרוסי בפיקודו של בגארטיון כבש את איי אלנד, לכד יותר מאלפיים אסירים, 32 תותחים, למעלה מ-150 ספינות. כוחות רוסים נוספים, בראשות האלוף קולנייב, הגיעו לחופי שוודיה ב-7 במרץ (19), לכד את גריסלגם (כיום קומונה נורטלייה) ובכך יצרו איום מיידי על סטוקהולם.

המבצע אילץ את ממשלת שוודיה להציע הצעה לחוזה שלום. השליט השוודי הגיע לאיי אלנד עם מכתב מהדוכס מסודרמנלנד והצהיר על רצונו לעשות שלום בתנאי שהכוחות הרוסים לא יעברו לחוף השוודי. נורינג הסכים להשעיית פעולות האיבה; הכוחות העיקריים של הנסיך בגראטיון הוחזרו לאבו; גם יחידתו של ברקלי דה טולי שכבר חצתה את המפרץ בקוורקן הוזכרה כמי שיהיה עליה לסגת.

בינתיים, הפלוגה הצפונית של הכוחות הרוסים, בפיקודו של הרוזן שובאלוב, הצליחה להשיג הצלחות משמעותיות. פלוגת גריפנברג שעמדה נגדו ויתרה על העיר טורנאו ללא קרב, ואז, ב-13 במרץ (25), עקפה את הכוחות הרוסים ליד הכפר קליקס ולבסוף הניחו את נשקם ואז הרוזן שובאלוב הפסיק, לאחר שקיבל חדשות על ההפוגה שהושגה באיי אלנד. ב-13 במרץ 1809, התרחשה הפיכה בשוודיה, גוסטב הרביעי אדולף הודח, והשלטון עבר לידי דודו, הדוכס מסודרמנלנד והאצולה הסובבת אותו.

הפסד השוודים בפינלנד

כניעת הכוחות השוודים.

ב-19 במרץ הגיע הקיסר אלכסנדר לאבו, לאחר שהורה לבלום את המתקפה באלנד. בתחילת אפריל מונה ברקלי דה טולי להחליף את בוריס נורינג. הפעולות הצבאיות התחדשו ומהצד הרוסי הן התנהלו בעיקר על ידי הפלוגה הצפונית, שכבשה ב-10 במרץ (22) את העיר אומאו. הכוחות השוודים נסוגו בחופזה. עוד לפני כיבוש אומאו ביקש הגנרל השוודי דובלן, שפיקד בווסטרו-בוטניה, מהרוזן שובאלוב להפסיק את שפיכת הדמים, שהייתה חסרת מטרה עקב השלום המתקרב והציע לוותר על כל הווסטרו-בוטניה לרוסים. שובאלוב הסכים, אך ברקלי דה טולי לא אישר זאת לחלוטין. הפלוגה הצפונית של הצבא הרוסי פתחה בלחימה מחודשת. בנוסף ננקטו צעדים לספק מזון לפלוגה, בו היה מחסור חמור.

כאשר ריקסדאג התכנס בסטוקהולם הכריז על דוכס סודרמנלנד כמלך קרל ה-13, הממשלה החדשה נטתה להצעתו של הרוזן ריד לדחוק את הרוסים אל מחוץ לבוטניה; פעולות האיבה התחדשו, אך ההצלחות של השוודים הוגבלו רק לתפיסת מספר עמדות; ניסיונותיהם להניע מלחמת נגד רוסיה נכשלו. לאחר מבצע מוצלח של הרוסים, גרנפורס חתם שוב על הסכם שביתת נשק, בין היתר בשל הצורך של הרוסים לספק לעצמם מזון. מכיוון שהשוודים סירבו בעקשנות למסור את איי אלנד לרוסיה, התיר ברקלי למפקד החדש של הגזרה הצפונית, הרוזן קמנסקי, לפעול על פי שיקול דעתו.

השוודים שלחו שתי יחידות נגד האחרון: האחד, בהובלת סנדלסה, הייתה אמורה להוביל התקפה מהחזית, והשנייה, תחת מוטס, לנחות בכפר רטן ולתקוף את הרוזן קמנסקי מאחור. אלא שמבצע זה הסתיים בכישלון; אך אז, בשל הדלדול הכמעט מוחלט של אספקת הצבא והמזון, נסע קמנסקי לפיטאו ועבר קדימה, לאומאו. כבר במעבר הראשון סנדלסה הופיע בפניו תוך דרישה לסיים בשביתת-נשק, שלא יכול היה לסרב לה בשל היעדר אספקה לחייליו בכל הדרוש.

תוצאות המלחמה

ב-5 בספטמבר (17) 1809, נחתם בפרידריכסגאם הסכם שלום, שסעיפיו העיקריים היו:

• חתימת חוזה שלום של שוודיה עם רוסיה ובעלות בריתה;
• קבלת החסימה היבשתית וסגירת הנמלים השוודים לבריטים;
• הפיכת פינלנד, איי אלנד והחלקים המזרחיים של וסטרו-בוטניה ולפלנד לנהרות טורניאו ומוניו, לשטח בתחום שיפוט רוסי.

ראו גם

• המלחמות הנפוליאוניות

לקריאה נוספת

• Nordling, Carl. "Capturing ‘The Gibraltar of the North:’How Swedish Sveaborg was taken by the Russians in 1808." Journal of Slavic Military Studies 17#4 (2004): 715-725.
• Mattila, Tapani (1983). Meri maamme turvana [Sea safeguarding our country] (בפינית). Jyväskylä: K. J. Gummerus Osakeyhtiö. ISBN 978-951-99487-0-6.
• Norbert Götz. “The Good Plumpuddings’ Belief: British Voluntary Aid to Sweden During the Napoleonic Wars.” International History Review 37 (2015) 3: 519–539.
• Ордин К., Покорение Финляндии, ч. 1, СПБ, 1889. (רוסית)
• Михайловский-Данилевский А. И., Описание финляндской войны в 1808-1809. СПБ, 1849. (רוסית)
• Ниве П. А., Русско-шведская война 1808-1809, СПБ, 1910. (רוסית)
• Захаров Г., Русско-шведская война 1808-1809, М., 1940. (רוסית)
• Фомин А.А., Швеция в системе европейской политики накануне и в период русско-шведской войны 1808–1809 гг., М., 2003. (רוסית)
• Hårstedt, Martin: Suomen sota 1808–1809. WSOY, 2007 (פינית). מסת"ב 978-951-746-659-2.
• Lappalainen, Jussi T., Wolke Lars Ericson, Pylkkänen Aki: Sota Suomesta. Suomen sota 1808–1809. Helsinki: Tammi, 2007. מסת"ב 978-951-593-094-1.
• Luoto, Reima T.A., Talvitie, Heikki ja Visuri, Pekka: Suomen sota 1808–1809. Taustat, tapahtumat, muistomerkit.. Espoo: Fenix-kustannus Oy, 2008. מסת"ב 978-951-862-183-9.
• Osmonsalo, Erkki K.: Suomen valloitus 1808. Porvoo: WSOY, 1947.
• Lappalainen, Wolke, Pylkkänen: Suomen sodan historia 1808–1809. Suomalaisen Kirjallisuuden Seura / Karttakeskus, 2008 (פינית). מסת"ב 978-951-593-197-9.

קישורים חיצוניים

• The Finnal War: The Swedish-Russian War of 1808-09
• Göran Frilund, The Union's Last War: The Russian-Swedish War of 1808-09

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא היסטוריה צבאית. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31800247המלחמה הפינית