מצה שרויה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערך זה משתתף בתחרות הכתיבה "מכלול היצירה היהודית" של המכלול והוא בשלבי כתיבה. הערך הגיע לשלב הסופי של יצירתו, וכותבו מעוניין כעת בהערותיכם ובהשגותיכם בדף השיחה. לרשימת הערכים המשתתפים בתחרות גשו לכאן. תודה על שיתוף הפעולה ובהצלחה!
תחרות 2.jpg
מצה בריי בהכנה

מצה שרויה (או בביטוי היידישאי הנפוץ: גֶבְּרוֹקְטְ'ס) היא מצה שנרטבה או בושלה בנוזל. בחלק מקהילות אשכנז, ובעיקר חסידים, נהוג שלא לאכול מאכלים שבהם יש שימוש במצה שרויה, כגון מצה בריי, מחשש שבצק המצה לא נילוש היטב, וכתוצאה מכך, נותרו "כיסים" עם קמח שלא נילוש, והמגע שלו עם מים עלול להביא לחימוצו. אמנם קמח שנאפה אינו מחמיץ, אך החשש הוא שהקמח הכלוא בבצק לא נאפה, והוא עשוי להחמיץ.

מנהג החומרא

מנהג זה אינו מוזכר בגמרא ולא בפוסקים המוקדמים, ואף בתלמוד הבבלי[1] מובא דברי רב פפא, על דברי הגמרא כי "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ, האפוי והמבושל", לפיו, מאכל אפוי, אף באם הוא מבשלו לאחר אפייה, אינו מחמיץ[2], וכן נפסק להלכה[3]. המנהג להחמיר בנושא זה, החל בזמן הראשונים, מהחשש שבני האדם יטעו לחשוב, שמותר להשרות קמח רגיל בלתי אפוי, במים, ועל ידי כך יעבור איסור חמץ, כדברי רבי חיים בנבנישתי, בעל הכנסת הגדולה[4]. עם זאת, הראבי"ה, חלק עליו וסבר שאין לנהוג בחומרה זו, כפי שהובא בשו"ת מהרשד"ם[5]. במשנה ברורה[6] נפסק להלכה, שאין להשרות ולבשל מצות בפסח מחשש שרויה, ובשולחן ערוך הרב[7], מובא שאדם המחמיר על עצמו באי אכילת מצה שרויה, מבורך, אם כי אין חובה בכך. עם זאת, הרבה מן הפסוקים הקלו במנהג זה, כדוגמת הגר"א[8], אשר היה נוהג לשים את הקניידלעך במי ביצים, וכן רבי משה סופר (בעל ה'חתם סופר')[9].

המהר"ם חלאווה[10] למד שכשם שרבא אסר[11] במקום שמצויים עבדים לשרות מצה אפויה במים, כך יש לאסור בכל מקום בו מצויים אנשים העשויים לטעות ולהתיר גם שריית קמח רגיל במים. ה'עולות שבת', העלה חשש נוסף הקיים בבישול מצה אפויה, שתגרום לבעיית החימוץ. בספרו השו"ת[12], כתב רבי שניאור זלמן מליאדי טעם נוסף למנהג, וכתב במפורש, שמותר להשרות את המצה במים, וזהו אף במקום בו מצויים עבדים, כפסיקת השולחן ערוך. בהמשך רבי שניאור זלמן הביא, שהטעם לחומרה היא מהחשש שנשאר קמח על המצה, וקמח זה עשוי להחמיץ בהיפגשו עם המים. כמו כן, בחסידות חב"ד נהוג בזמן אחרון של פסח (בחו"ל), לטבול את המצה במאכלים, בכדי להגיע למצב של שרויה, כפי שכתב[13] רבי שניאור זלמן בתשובותיו, שהמקל במנהג זה באחרון של פסח לא 'הפסיד', ואף שאר אדמו"רי חב"ד נהגו להשרות את המצה בכל המאכלים, והפכו זאת למנהג.

הערות שוליים

  1. מסכת פסחים, דף מא עמוד א.
  2. על פי ביאור רש"י, פסחים שם.
  3. שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תסא
  4. הובא על ידי הראב"ן, פסחים, סימן תלד, הוצאת ורשה, דף לד ע"ד.
  5. אורח חיים, סימן כ"ו.
  6. תנח, סק"ד.
  7. בחלק התשובות סי' ו'.
  8. מעשה רב, אות קפז.
  9. מנהגי החת"ס, פרק י' סעיף כה. עם זאת בשו"ת חת"ס (סי' רכב) הובא שהחמיר במנהג זה ולא היה אוכל שרויה.
  10. פסחים מ, ב; טור או"ח סימן תסג, להבנת הב"י שם.
  11. תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף מ עמוד ב.
  12. תסג ס"ג.
  13. שו"ת אדה"ז סי' ו'.