הנסיכות הגדולה של הונגריה
| |||
| ממשל | |||
|---|---|---|---|
| משטר |
קונפדרציה של שבטים דיארכיה: גיולה (מנהיג צבאי) וקנדה (מנהיג דתי) | ||
| שפה נפוצה | הונגרית | ||
| עיר בירה |
אסטרגום סקשפהרוואר | ||
| גאוגרפיה | |||
| יבשת | אירופה | ||
| היסטוריה | |||
| הקמה | 895 | ||
| פירוק | 1000 הקמת ממלכת הונגריה | ||
| תאריך | 1 בינואר 1001 הכתרת המלך אישטוואן הראשון | ||
| ישות קודמת |
מורביה הגדולה נסיכות פאנוניה התחתית הוויבודות של גלאד הוויבודות של מנומורוט הוויבודות של ג'לו הוויבודות של זאלאן האימפריה הבולגרית הראשונה | ||
| ישות יורשת |
 ממלכת הונגריה | ||
.svg)
הנסיכות הגדולה של הונגריה,נסיכות הונגריה או דוכסות הונגריה (בהונגרית: Magyar Nagyfejedelemség)[1][2][3][4][5][6][7] הייתה הישות המדינית ההונגרית הראשונה שקמה באגן הקרפטים ואזור פאנוניה בסביבות השנים 896-895, בעקבות הפלישה ההונגרית לאזור זה במאה התשיעית.
העם ההונגרי, באותם ימים ברית שבטים מדיארים נוודים למחצה, הגיעו בראשות ארפאד, מן האזור הקרוי "אטלקז" ממזרח להרי הקרפטים.
מן האזור הפאנוני יצאו ההונגרים לפשיטות אל אזורים אחרים של אירופה. בלי קשר להצלחתן או כישלונן של פשיטות ומסעות כיבוש אלה, שלטונו של הנסיך הגדול הלך ונחלש. לטובת מנהיגי השבטים שהקימו באגן הקרפטים ישויות חצי עצמאיות, כגון אחוזותיו של גיולה הצעיר או השלישי בטרנסילבניה. שטחים אלה אוחדו לבסוף מחדש תחת מנהיגותו של אישטוואן הראשון, המלך ההונגרי הראשון. האוכלוסייה ההונגרית עברה מסגנון חיים נוודי למחצה להתיישבות קבע. החל מן המחצית השנייה של המאה ה-10 התחיל תהליך של התנצרות התושבים. בשנת 1000 לערך הנסיכות הגדולה של הונגריה הוחלפה על ידי ממלכת הונגריה הנוצרית, זאת עם הכתרתו של אישטוואן הראשון באסטרגום בחג המולד 25 בדצמבר 1000 (או אולי 1 בינואר 1001).
ההיסטוריוגרפיה ההונגרית מכנה את התקופה שבין השנים 895–1000 "עידן הנסיכות".
שמות
האתנונים המקורי של ברית השבטים ההונגרית או המדיארית אינו ודאי. הכרוניקן האלמוני "אנונימוס" קורא לברית זו "הטומוגר", כלומר "שבעה מדיארים" (VII principales persone qui Hetumoger dicuntur), לפי שבעה מנהיגים בני מוצא נסיכי. השם "מדיאר" או "מגיאר" יכול להיות קשור לשם אחד השבטים ההונגרים הראשיים -נמגייר (Megyer). לפי השערה זו השם מגייר הפך ל"מגיאר" או "מדיאר" והתפשט אל כלל העם ההונגרי או המדיארי. השם השני של העם הזה - הונגרים - נודע עוד לפני פלישתו אל אגן הקרפטים, עוד בתקופת שהותם בערבות שמצפונו של הים השחור בארץ "אטלקז". השם "אונגרים" (Ungri) מוזכר על ידי גאורגיוס מונאכוס בשנת 837 ועל ידי השנתונים ברטיני (Annales Bertiniani) בשנת 862. בשנת 881 ה- Annales ex Annalibus Iuvavensibus מציינים עם בשם "אונגארים" (Ungari).
במקורות הביזנטיים בני זמנם, הכתובים ביוונית, הונגריה שקמה באזור הקרפטים והמישור הפאנוני קרויה "טורקיה מערבית", בעוד ש"טורקיה מזרחית" היה השם שהודבק במקורות אלה לארצות הכוזרים הסמוכים ממזרח ומצפון לים השחור. חסדאי אבן שפרוט, במכתב אל יוסף המלך הכוזרי, קרא לאזור האחרון "ארץ ההונגרין".
היסטוריה
רקע
ערב הגעתם של ההונגרים למרכז אירופה, בסביבות 895, שטחי אגן הקרפטים נמצאו בעיקר בשליטתן של האימפריה הבולגרית הראשונה, פרנקיה המזרחית, מורביה הגדולה ונסיכות פאנוניה התחתית. מורביה הגדולה הייתה אז בת חסות של הפרנקים המזרחיים. להונגרים היה מידע על האזורים הכבושים מפני שבני שבטיהם שירתו בעבר כשכירי חרב בצבאות המדינות השכנות. לדעת היסטוריונים הונגרים, האזור היה רק מעט מאוכלס, בעקבות הרס ממלכת האוורים על ידי קרל הגדול בשנת 803, והתקדמות ההונגרים בראשות ארפאד בשנת 895 לא נתקלה בהתנגדות רבה. בשנים 899–900, בעת המסע הצבאי של ההונגרים לכיוון איטליה הם כבשו גם את נסיכות פאנוניה התחתית (נסיכות בלטון), שהייתה גם היא בת חסות של הפרנקים המזרחיים. בשנים 902–907 חיסלו ההונגרים את מורביה הגדולה וסיפחו חלק ממנה - נסיכות ניטרה לשעבר. החלקים הדרום מזרחיים של אגן הקרפטים נמצאו בשליטת האימפריה הבולגרית הראשונה. בעקבות פלישת ההונגרים, הבולגרים איבדו את שליטתם באזורים אלה. בצפון המישור ההונגרי צוין קיומה של מובלעת אוורית שאריתית שנקראה "Solitudo Avarorum" (בדידות אוורית).
הישגים צבאיים
הנסיכות הגדולה ההונגרית שמרה עדיין אופי של ברית שבטים וצביון צבאי. ההונגרים בהתקדמותם מערבה לא התכוונו להיעצר בדרכם באזור פאנוניה. הם המשיכו בפשיטות תקיפות לכל הכיוונים האפשריים: נגד קונסטנטינופוליס, איטליה, גרמניה, צרפת ומרכז ספרד. בשנים 907–910 הביסו לא פחות משלושה צבאות של הפרנקים המזרחיים. עד שנת 955 הם הרחיבו את גבולותיהם מול הבווארים עד לנהר אנס. נסיכותם לא הותקפה שוב מכיוון זה במשך מאה שנים, אחרי קרב פרסבורג (ברטיסלבה). פשיטות המדיארים המשיכו עד שנת 970, אך שתי תבוסות צבאיות - קרב לכפלד בשנת 955 וקרב ארקדיופוליס בשנת 970 - הטביעו באופן ברור את חותמם על מדיניותה והתפתחותה של הנסיכות הגדולה.
המעבר
הפיכת החברה השבטית לחברה ממלכתית הייתה אחת ההתפתחויות החשובות של הזמן. בהתחלה שמרו ההונגרים על סגנון חיים נוודי למחצה ונהגו להמשיך בנדידות העונתיות שלהם בין החורף לקיץ לאורך נהרות עם עדריהם, תוך חיפוש אחרי מרעות ומים. לפי תיאוריה של גיירג' גיירפי, מטה החורף של ארפאד - אחרי כיבוש פאנוניה בשנת 900 - נמצא ככל הנראה ב"ארפאדווארוש" ("העיר של ארפאד"), בימינו רובע של העיר פץ' ומטה הקיץ שלו נקבע - ואנונימוס מאשר זאת - באי צ'פל. מאוחר יותר מטה הקיץ הועבר לצ'אלוקז. לפי גיולה קריזטו, מרכז השטח שבשליטת ארפאד עצמו התמקם בין הדנובה לטיסה. מחקרים ארכאולוגיים נוטים לתמוך באזור טיסה העליונה.
בספרו "על ניהול האימפריה", שנכתב בסביבות 950, ניסה הקיסר קונסטנטינוס השביעי להגדיר באופן ברור את גבולות ארץ ההונגרים או "טורקיה המערבית" שפי שקרא לה.
הוא תיאר את המורבים כתושבים קודמים, איתר את היישובים המוקדמים של ההונגרים, תיאר את הנהרות של האזור ההונגרי - טמש, מרוש, קרש, טיסה, טוטיס, התייחס לשכני ההונגרים. קונסטנטינוס ידע הרבה על החלקים המזרחיים של הונגריה ולפי אחת התאוריות ההיסטוריות, "טורקיה" לא כללה את שטחי כל הקונפדרציה השבטית כולה, אלא התיישבות שבטית אחת ומקור תאורה של הונגריה היה גיולה השני, ששבטו איכלס בשנת 950 לערך את אזור חמשת הנהרות שהוזכרו.
לפי השערה אחרת, המבוססת במידה רבה על תיאורו של קונסטנטינוס, ההונגרים התחילו ליישב ממש את מערב הונגריה (טרנסדנוביה) רק אחרי שנת 950, מפני שהחלקים המזרחיים של הארץ היו מתאימים יותר לסגנון החיים הנוודי.
בנסיבות שינויים בתנאים הכלכליים, אי מציאת מספיק מרעות כדי לספק את צורכי חברת נוודים ומגבלות התנועתיות, התחיל סגנון החיים הנוודי למחצה לפנות מקום לחיים מיושבים ומבוססים על חקלאות. תחילת תהליך זה ארעה כבר במאה השמינית. החברה הפכה ליותר הומוגנית: הסלאבים ועמים אחרים במקום נבלעו לתוך ההונגרים. מנהיגי השבטים ההונגרים קבעו לעצמם מרכזים מבוצרים באזור הכפר ומאוחר יותר טירותיהם הפכו לבירות של המחוזות.
מערכת הכפרים התפתחה במיוחד במאה ה-10.
הנסיכים הגדולים פאיס וטאקשון התחילו ברפורמה של מבנה השלטון. הם הזמינו לראשונה מיסיונרים נוצרים והקימו מבצרים. טאקשון ביטל את המרכז הישן של הנסיכות (כנראה על טיסה העליונה) וחיפש אחד חדש בסקשפהרוואר. טאקשון הקים מחדש את השירות הצבאי בסגנון ישן, ריענן את הציוד בכלי נשק ופיקד על התיישבות מחדש רחבת היקף של האוכלוסייה ההונגרית.
המדינה ההונגרית התחזקה בימי שלטונו של הנסיך הגדול גזה. אחרי קרב ארקדיופוליס (970), האימפריה הביזנטית הפכה לאויבת העיקרית של ההונגרים. התפשטותה איימה על ההונגרים, מפני שהאימפריה הבולגרית הראשונה שעמדה בחזית מול הביזנטים, הייתה באותה תקופה בברית עם ההונגרים. האיום החריף בשנת 972 כשהאימפריה הביזנטית כרתה ברית עם האימפריה הרומית ה"קדושה". ב-973 תריסר שליחים הונגרים, שמונו ככל הנראה על ידי גזה, השתתפו בדיאטה שכונסה על ידי הקיסבר אוטו הראשון.
גזה הידק את קשריו עם החצר הבווארית, הזמין משם מיסיונרים והשיא את בנו לגיזלה, בתו של דוכס היינריך השני של בוואריה. בן לבית ארפאד, ששלט בפועל רק על חלק מהנסיכות הגדולה, והיה המנהיג הרשמי של כל שבעות השבטים ההונגרים, התכוון לשלב את הונגריה באירופה מערבית נוצרית, ולבנות את המדינה מחדש לפי הדגם הפוליטי והחברתי המערבי. בנו הבכור של גזה, אישטוואן הראשון היה למלך הונגריה הראשון אחרי שניצח את דודו, קופאן, שהתחרה איתו על כס המלכות. אישטוואן הגשים את איחוד הונגריה, הקמת המדינה הנוצרית והפיכתה למונרכיה פאודלית אירופית.
ההתנצרות
המדינה ההונגרית החדשה גבלה במדינות נוצריות. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-10, התחילה הנצרות לפרוח בתחומה, הודות למיסיונרים שהגיעו בעיקר מגרמניה בין השנים 945–963. מנהיגים חשובים של הנסיכות, ה"גיולה" וה"הורקה" (השופט) הסכימו להתנצר. בשנת 973 גזה הראשון וכל ביתו הוטבלו לנצרות, והוא חתם על שלום פורמלי עם הקיסר אוטו הראשון. בפועל הוא נשאר פאגאני במידה רבה, נאמן לחינוך הפאגאני שקיבל מאביו טאקשון. בימי שלטונו הוקם בשנת 996 המנזר הנוצרי הראשון בהונגריה - מנזר בנדיקטיני. השינויים הדתיים הקבילו למעבר מדרך החיים הנוודית למחצה לחיים מיושבים.
ארגון המדינה
עד שנת 907 (או אולי 904) נמצאה הונגריה במשטר דיארכי, המאומץ כנראה מהכוזרים. השלטון חולש בין המנהיג או הנסיך הדתי ה"קנדה" והמנהיג הצבאי - ה"גיולה". לא יודעים בדיוק איזה מהם דבק לארפאד ואיזה לקורסן. ייתכן, אחרי מות הקנדה קורסן, חלוקה זו של התארים פסקה וארפאד הפך למנהיג היחיד של הנסיכות. הקיסר הביזנטי קונסטנטיטנוס פורפיריגנטוס קרא לארפאד "או מגאס ארכון", "הנסיך הגדול של טורקיה" וכל השליטים במאה ה-10 בהונגריה נקראו כך. לפי כללי הבכירות האגנטית, לזקני השבט הייתה עדיפות בירושת הנהגת הנסיכות. ייתכן כי הנסיכים הגדולים של הונגריה לא החזיקו את הכוח העליון במדינה, מפני שבעת המסעות הצבאיים מערבה ודרומה, נחלש השלטון המרכזי של הנסיכים. במחצית הראשונה של המאה ה-10 לא נשמרו אזכורים של הנסיכים הגדולים פרט למקרה אחד, שבו צוין בשנת 947 שמו של טאקשון כ"דוכס הונגריה" (Taxis-dux, dux Tocsun). לעומת זאת גדל תפקידם של מנהיגים צבאיים כמו למשל בולצ'ו ולל. נסיכים מבית ארפאד נשאו שמות טורקיים כמו ברוב שבטי ההונגרים.
תארים
- קנדה (Kende) (במקורות ערבים) או "מגאס ארכון" (במקורות ביזנטיים), רקס (rex) ("מלך) במקורות לטיניים, נסיך גדול של ההונגרים - אחרי שנת 907.
- גיולה (Gyula) או ג'ילה או בלטינית - מגנוס פרינקפס (magnus princeps) (נסיך גדול) (במקורות מערביים) - מנהיג צבאי, נסיך גדול של ההונגרים
- הורקה או חרחאס, שפוט
האוכלוסייה
ישנן הערכות שונות של גודל האוכלוסייה של הונגריה במאה ה-10. הם משתנים בין 250,000 ל - 1.500,000 בשנת 900. אין עדות ארכאולוגית לכך שאצילים הונגרים חיו בטירות במאה ה-10. הארכאולוגיה מצא רק בניין מבוצר אחד שנבנה במאה ה-9 - טירת מושאפורץ או זאלאוואר. רק חפירות של בניינים מן המאה ה-11 הדגימו תהליכי בנייה של טירות. עם זאת, בבורשוד נראה כי אצילים וכמרים כבר גרו במאה ה-10 בבתי עשויי אבן. הגאוגרפים המוסלמים מציינים כי ההונגרים היו דרי מאהלים. פרט לאוהלים גרו פשוטי העם במגורים חפורים בבורות, לפעמים עם יותר חדרים, ובבתים מעץ ואבן.
הערות שוליים
- ^ George H. Hodos, The East-Central European region: an historical outline, Greenwood Publishing Group, 1999, p. 19
- ^ Alfried Wieczorek, Hans-Martin Hinz, Council of Europe. Art Exhibition, Europe's centre around AD 1000, Volume 1, Volume 1, Theiss, 2000, pp. 363-372
- ^ Ferenc Glatz, Magyar Történelmi Társulat, Études historiques hongroises 1990: Environment and society in Hungary, Institute of History of the Hungarian Academy of Sciences, 1990, p. 10
- ^ Acta historica, Volumes 105-110, József Attila Tudom. Bölcs. Kar, 1998, p. 28 צויין ארפאד כ"מגאס ארכון" - נסיך גדול
- ^ Colin Davies, The emergence of Western society: European history A.D. 300-1200, Macmillan, 1969, p. 181
- ^ Oksana Buranbaeva, Vanja Mladineo, Culture and Customs of Hungary, ABC-CLIO, 2011, p. 19
- ^ Jennifer Lawler, Encyclopedia of the Byzantine Empire, McFarland & Co., 2004, p.13
