עינוי סיני
 |
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חוסר מידע על השימוש ההיסטורי והיקפו.
| |
| יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. חוסר מידע על השימוש ההיסטורי והיקפו. |
עינוי סיני הוא כינוי לשיטת עינוי באמצעות מים. בשיטה זו מטפטפים מים אט אט על מצחו של אדם.
שיטה זו של עינוי תוארה לראשונה (תחת שם אחר) על ידי היפוליטוס דה מרסלייס, עורך דין באיטליה בן מאה החמש עשרה.[1] מרסלייס הבחין בחור שנפער באבן לאחר שטיפות מים נפלו עליה בזו אחר זו[2], ויישם את השיטה בגוף האדם.
לכאורה, העינוי בטפטוף מים הוא האיטיות שבה מתגבשת ונופלת טיפת מים. הקרבן יכול לחזות בקירוב מתי תיפול הטיפה הבאה, ותחושה של מתיחות מתחילה להצטבר. כאשר הטיפה לבסוף נופלת, מגיעה תחושת הלם והקלה, אלא שאז חוזרת תחושת המתיחות להצטבר לקראת הטיפה הבאה. מכיוון ששיטה זו אינה מחייבת מעורבות פעילה של המענה, ניתן לענות אדם בצורה זו למשך זמן רב.
אין ראיות לפיהן שימש עינוי זה את הסינים דווקא. ייתכן כי המונח הפופולרי עינוי סיני נבע מפעלול "תא עינוי המים הסיני" של הארי הודיני (מבצע היחלצות, שהוצג לראשונה בשנת 1913 לערך, בו נקשר הודיני ונתלה במהופך בתוך ארון נעול ומלא מים העשוי זכוכית ומתכת, מהם נחלץ), יחד עם סיפורי פו מאנצ'ו של סקס רומר שהיו פופולריים בשנות ה-30 של המאה ה-19.
תוכנית הטלוויזיה האמריקאית, "מכסחי המיתוסים", נחלה הצלחה מעורבת בנוגע למיתוס העינוי הסיני. הם הוכיחו כי כאשר הקרבן כבול, העינוי הסיני הוא אכן עינוי, אולם העינוי נגרם כתוצאה מהיותו כבול. ההגבלה על התנועה יעילה במיוחד גם ללא אי הנוחות בטפטוף איטי של מים. השפעת המים לבדם, ללא כבילה, כמעט ואינה משמעותית. התוכנית ביצעה ניסוי בשני קרבנות של טפטוף מים, האחד כבול והשני לא כבול. הקרבן הכבול דיווח על רמות גבוהות של לחץ וחרדה, בעוד שהקרבן האחר דיווח על רמה קלה של הטרדה.
הביטוי "עינוי סיני" (או באנגלית ובגרמנית "עינוי מים סיני") משמש כיום בהשאלה לתיאור כל סוג של סיטואציה מטרידה או מציקה. לדוגמה: "במסגרת לימודיי למבחן, נאלצתי לשנן בעל פה רשימה גדולה של נוסחאות - וזה היה "עינוי סיני".
הערות שוליים
- ^ The History of Torture Auteur, Brian Innes, St. Martin's Press, 1998
- ^ במקורות היהודיים מופיע סיפור על התבוננות דומה של רבי עקיבא שראה טיפות מים שפוערות אט אט חור באבן, אך השתמש בזה כמשל לנפש האדם: "בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר, אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?! מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו: מה רך פיסל את הקשה, דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה". (אבות דרבי נתן)
