טייטס
טייטס (מאנגלית "Tights"; הגיה שגויה: "טייץ"[דרושה הבהרה]) או צְמוּדוֹנִים הם מכנסיים העשויים חומר גמיש וצמודים לגוף.
המילה צמודונים חודשה באקדמיה ללשון העברית בשנת תשס"א (2001) בעקבות הצעות שהגיעו מן הציבור.[1] במילה מכנסיים, שמקורה בתנ"ך, יש סיומת זוגי על שם שני חלקי הבגד שאליהם נכנסות הרגליים. לעומתה במילה צמודונים (טייטס) נבחרה סיומת הרבים הרגילה.
המונח "טייטס" מתייחס למספר סוגים שונים של ביגוד. הצורה המודרנית (החל משנות השישים של המאה ה-20) מתייחסת לביגוד נשי בדרך כלל, מבד גמיש כלשהו ובגזרה צמודה לגוף.
טייטס הם חלק ממגמת האופנה המתרחבת בשנים האחרונות של שימוש בבגדים שנועדו במקור לספורט בלבד, לא רק לפעילויות ספורט אלא גם כלבוש יומיומי ואופנתי[2] מה שהפך לנורמה חברתית ברחבי ארצות הברית.[3]
היסטוריה
טייטס בצורות שונות ותחת שמות שונים נלבשו במהלך מאות השנים האחרונות על ידי אנשים, הן נשים והן גברים, על מנת לספק חום והגנה.
הטייטס שעוצבו כמכנס נפרד לכל רגל, נלבשו על ידי גברים באירופה במאה ה-13 עד המאה ה-16 (תקופת הרנסאנס).
אלו היו סוג של טייטס כמו גם סוג אחר של מכנסיים גבריים[דרושה הבהרה] שגברים לבשו בסקוטלנד. כמו כן טייטס כאלו שעוצבו כמכנס נפרד לכל רגל העשויים מעור צבי, נלבשו על ידי אינדיאנים. פריט לבוש זה אומץ על ידי ציידים ובתקופות מאוחרות יותר גם על ידי אנשי הרים.
בוקרים נהגו ללבוש טייטס שהיו עשויים מעור צבי על מנת להגן על עורם מפני סדקים שנגרמו בעקבות רכיבה ממושכת, בלאי של המכנסיים, על מנת להגן מעקיצות חרקים, קרציות, הכשות נחשים ועוד.
במקומות רבים ברחבי העולם, במיוחד במדינות קרות כמו רוסיה או קוריאה, גברים ונשים המשיכו ללבוש טייטס העשוי מחומרים שומרי חום, למשל צמר, עד ימינו אלו, לעיתים קרובות בנוסף לשכבה החיצונית, על מנת לשמור על חום.
במאה ה-18 המונח התייחס בדרך כלל לביגוד שלבשו גברים באותה התקופה. פריט לבוש זה היה בדרך כלל עשוי מבד עבה כלשהו או מעור, ועטף את הרגל עד אזור הקרסוליים.[4]
במאה ה-19 המונח התייחס לרוב לבגדי תינוקות שהותאמו לביגוד עליון כמו גם לביגוד עשוי עור או צמר שנהגו ללבוש באותה תקופה חיילים וציידים.[5]
הטייטס חדרו לתחום אופנת הנשים בשנות השישים של המאה ה-20, והושפעו מביגוד שנלבש על ידי רקדנים.
עם התרחבות השימוש בבדים סינתטיים ובדי לייקרה ועליית הפופולריות של ספורט אירובי, הטייטס נעשו עוד יותר אופנתיים בשנות השבעים והשמונים של המאה ה-20, ובסופו של דבר עשו את דרכם גם לתחום אופנת הרחוב.[6]
טייטס באופנה המודרנית
טייטס בצורה המודרנית של מכנסיים צמודים, באורך מלא או באורך הקרסול, עשו את דרכם לאופנה כבר בשנות השישים של המאה העשרים ונלבשו לרוב עם חגורות גדולות ובשילוב של נעלי עקב או נעליים בסגנון נעלי בלט שטוחות.
טייטס לרוב עשוי מבד המשלב ניילון ולייקרה (הרכב הבד הנפוץ הוא 90% ניילון ו 10% לייקרה) נועד במקור לשמש כלבוש אופייני במהלך פעילות גופנית. החל משנות השמונים של המאה העשרים טייטס נכנסו לאופנה היומיומית ונחשבים גם לבוש רחוב אופייני.
בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20 מכירות של טייטס עלו מאוד ולמעשה עקפו בכמויות מכירות של ג'ינס בחלקים רבים של ארצות הברית. בעשור זה היה נפוץ מאוד המראה של טייטס עם חולצות בגזרה רחבה וסוודרים גדולים.
בשנת 2005 הטייטס חדר לתחום האופנה הגבוהה, במיוחד בתרבות האינדי ונהיה מאז לפריט לבוש פופולרי שנהוג ללבוש אותו בשילוב פרטי לבוש שונים כמו: סוודרים, מכנסי ג'ינס, חצאיות מיני, חצאיות משובצות, מכנסיים קצרים, שמלות ועוד.
הטייטס הוא גם פריט המהווה נקודת השקה בין אתלטיות ואופנת פנאי. תהליך השילוב בין התחומים בא לידי ביטוי בשיתופי פעולה בין מעצבי על לחברות ספורט, וכן באימוץ גזרות וחומרים שפותחו בטכנולוגיות מתקדמות בידי מותגי יוקרה ואופנת הרחוב. כמו כן פרזנטורים רבים מתחומי המוזיקה והאופנה יצרו שיתופי פעולה בנושא.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה
|
|---|
הערות שוליים
- ^ לבוש עברי לחורף: סורגה, צמודונים, קטיפת תלמים, רדיד, באתר האקדמיה ללשון העברית, 25 בנובמבר 2012
- ^ "The 'Athleisure' Trend", Words We're Watching, Merriam-Webster, 2015, נבדק ב-12 באפריל 2017
{{citation}}: (עזרה) - ^ Anne VanderMey (27 במרץ 2017), "Leggings Should Be Worn On Planes, and the Office, and Everywhere Else", Fortune, נבדק ב-12 באפריל 2017
{{citation}}: (עזרה) - ^ Valerie Cumming (2010), "Leggings", The Dictionary of Fashion History, Berg, ISBN 9781847887382
- ^ Mary Brooks Picken (2013), "Leggings", A Dictionary of Costume and Fashion: Historic and Modern, Courier Corporation, ISBN 9780486141602
- ^ Kaori O'Connor (2011), "Lycra, Aerobics, and the Rise of the Legging", Lycra: How A Fiber Shaped America, Routledge, pp. 121–146, 127
