פרובינקיה סרדיניה וקורסיקה
| פרוביניקה של האימפריה הרומית | |
| 238 לפנה"ס - 455 לספירה | |
.svg) סרדיניה וקורסיקה באימפריה הרומית (125 לספירה) | |
| גודל פיזי | |
|---|---|
|
סרדיניה: 24,090 ק"מ² קורסיקה: 8,722 ק"מ² |
סרדיניה וקורסיקה (לטינית: Provincia Sardinia et Corsica, יוונית עתיקה: Έπαρχία Σαρδηνίας και Κορσικής) הייתה פרובינקיה רומית אשר כללה את האיים סרדיניה וקורסיקה. שני האיים, בנוסף לאי סיציליה, היו הפרובינקיה הראשונה שבה ביססו הרומאים את שליטתם מעבר לשטחי איטליה, והיו לפרובינקיה חשובה לשם קיום מסחר וכן בשל מיקומם האסטרטגי של האיים בכניסה בדרך לנתיבי שיט המובילים אל תוך איטליה עצמה.[1]
זמנים קדם-רומאיים
לפני עלייתה של רומא כיחידה שולטת באיטליה וסביבתה והשתלטותה על האיים, התרבות השולטת בסרדיניה וקורסיקה הייתה התרבות הנוראגית. תרבות זו, אשר שגשגה מתחילת האלף השני לפני הספירה עד למאה השישית לפני הספירה על פני סרדיניה וקורסיקה, הייתה מרכז מסחרי לאנשי הים התיכון הקדום במהלך תקופת הברונזה ותקופת הברזל המוקדמת.[2]
האיים היו בעלי חשיבות גם למיקנים ואנשי קפריסין אשר חיו בתקופות אלה בעקבות מצבורי מתכת רבים אשר נמצאו בהם.[2] מצבורי המתכות כללו נחושת, אשר הייתה מתכת חשובה לשם חישול ברונזה. במהלך המאה השישית לפני הספירה האיים נכבשו על ידי הקרתגנים, אשר ביססו את תרבותם באיים והטמיעו את אנשי התרבות הנוראגית אל תוך תרבותם.
היסטוריה
תחת הרפובליקה הרומית
קרתגו שלטה באיי סרדיניה וקורסיקה מאמצע המאה השישית לפני הספירה עד ל-238 לפני הספירה, כאשר הסנאט הרומי החליט להטיל מצור ולכבוש את האיים מידי שכירי-חרב קרתגנים אשר מרדו בקרתגו ופנו לסאנט הרומי לשם גיוס תמיכת הרומאים בהם. הקרתגנים, אשר הסכימו לתנאי הפסקת הלחימה ברומא לאחר המלחמה הפונית הראשונה (264-241 לפני הספירה), ביניהם פינוי מוחלט של האי סיציליה, החזרת שבויים רומאיים ותשלום פיצויים כבדים לרומא, ראו את הכיבוש הרומאי של איי סרדיניה וקורסיקה כהפסד מסחרי ואסטרטגי משמעותי בהחזקת שליטתם בים התיכון.[3] לאור הפסדם הקשה במלחמה הפונית הראשונה והיותם מותשים מלחימה, הקרתגנים נכנעו לדרישות הרומאים ורומא השתלטה על איי סרדיניה וקורסיקה, ובכך הפכה את האיים לפרובינקיה רומית אשר המשיכה להיות תחת שליטה רומית במשך מעל לשש-מאות שנים.[4]
אך זמן קצר לאחר הקמת הפרובינקיה ונסיגת קרתגו בתור היחידה השולטת על האיים, אנשי התרבות הנוראגית אשר עדיין חיו באיי סרדיניה, וכן תושבים מקורסיקה קמו במרד אחר מרד ברומאים. מרידות פרצו באופן תכוף מאוד החל משנת 235 לפני הספירה. כל ניסיון למרד בידי תושבי סרדיניה וקורסיקה דוכא באלימות על ידי הרומאים בהנהגת קונסולים שונים כגון טיטוס מנליוס טורקוואטוס (Titus Manlius Torquatus), ספוריוס קרוויליוס מקסימוס רוגה (Spurius Carvilius Maximus Ruga) ומנלוס פומפילוס (Manlus Pompilus), אשר חגגו את ניצחונם על תושבי האיים בתהלוכות ניצחון לאחר דיכויי המרד.[5] לאחר מספר רב של מרידות החליט הסנאט הרומי לשלוח יחידות צבאיות בכדי להפגין נוכחות רומית ולטפל במרידות, אך שליחת יחידות אלה נהדפו לפני שהצליחו לבסס עצמם באיים. המרידות השונות של תושבי סרדיניה וקורסיקה לא היו גדולות במיוחד בשלב זה. מרד המוני התרחש לאחר פריצת המלחמה הפונית השנייה בשנת 216 לפני הספירה, בה בעל אדמות בסרדיניה בשם המפסיקורה (Hampsicora) חבר כבעל ברית לקרתגנים וגייס צבא במטרה להסיר את השליטה הרומית באיים. הצבא הורכב מכ-15,000 חיילים רגליים מסרדיניה וכ-1,500 לוחמים מיומנים תחת פיקודו של המפסיקורה. המפסיקורה הוביל את צבאו למלחמה בצבאות הרומיים אך צבאו הובס, וכתוצאה מכך התאבד לאחר שהיה ברור שהבסתו הייתה קרובה. לאחר מאמציו של המפסיקורה המרד בהובלתו דוכא, וכוחות רומיים בזזו את העיר קורנוס (Cornus), העיר ממנה הגיע המפסיקורה, כסימן להבסתם של המרד בהובלתו.[5]
במהלך המאה השנייה לפני הספירה המרידות ברומאים על ידי תושבי האיים המשיכו. מרידות התקיימו בשנים 181, 177, ו-176 לפני הספירה, על ידי שבטים שונים אשר עדיין חיו באיי סרדיניה וקורסיקה והיו מעוניינים לשבור את השליטה הרומית על האיים. אך למרות המאמצים של שבטים אלה, הרומאים הביסו מרד אחר מרד באיים, הרגו ושיעבדו אלפי תושבים של איי הפרובינקיה. לאחר ניצחונם של הרומאים על גבי מרידות אלה, הם העניקו למפקד אשר היה אחראי על דיכוי המרד, טיבריוס סמפרוניוס גרקכוס (Tiberius Sempronius Gracchus) תהלוכת ניצחון בעיר רומא, והקמה של לוח אבן חרוט אשר תיאר את הכרת התודה של הרומאים על הבסת המרד, והקדשתו של הלוח לאליל כאות כבוד.
בשנת 174 לפני הספירה, מרד נוסף פרץ באי סרדיניה, אשר נגמר בתוצאה של ניצחון רומאי נוסף על גבי תשובי האי על ידי טיטוס מנליוס טורקוואטוס (Titus Manlius Torquatus), אשר השאיר מספר מתים מוערך של כ-80,000 מאנשי סרדיניה על שדה הקרב.[6] בשנה העוקבת פרץ מרד נוסף בסרדיניה, בעקבותיו פראיטור האי, אטיליוס סרווטוס (Atillius Servatus) הובס על ידי הכוחות המורדים ונאלץ לסגת לאי בקרבת מקום. אטיליוס פנה לסנאט הרומי למען קבלת תגבורת בכדי לדכא את המרד, ולאחר שקיבל כוחות רומיים נוספים, נשבע לאלה יונו (Juno Moneta) כי אם יצליח לדכא את המרד, יקים מקדש לשמה בתודה. לאחר מכן אטיליוס, בעזרת התגבורת שקיבל, הצליח להביס את הכוחות הסרדיניים ולדכא מרד נוסף, אשר הסתכם בכ-7,000 הרוגים סרדיניים ו-1,700 סרדיניים אשר שועבדו על ידי אטיליוס. מרד נוסף פרץ בשנת 163 לפני הספירה, ודוכא על ידי מרקוס יובנטיוס תלנה (Marcus Juventhius Thalna). לא קיים מידע מפורט לגבי מבצעו של תלנה לשם דיכוי המרד, אך פעולותיו לא היו מספיקות היות שהמרד הוקם מחדש מעט לאחר שמצא את מותו על גבי האי. לאחריו נשלח סקיפיו נסיקה (Scipio Nasica) בכדי להרגיע את המרידה ולהחזיר שלום לאי.
שתי מרידות נוספות פרצו בשנים 126 ו-122 לפני הספירה, אשר דוכאו בזו אחר זו על ידי לוקיוס אורליוס (Lucius Aurelius), אשר חגג את ניצחונו על הסרדיניים לאחר דיכוי המרידות בצעדת ניצחון ברומא. המרד המשמעותי האחרון התרחש בשנת 111 לפני הספירה, ודוכא על ידי הקונסול מרקוס קאיקיליוס מטלוס (Marcus Caecilius Metellus), אשר הצליח להביס את הכוחות היבשתיים והימיים של הסרדיניים. לאחר מכן ניתנה לו הרשות לחגוג את ניצחונו בצעדת ניצחון ברומא, הצעדה האחרונה המתועדת כלפי ניצחון על גבי תושבי סרדיניה וקורסיקה. לאחר מרד זה תושבי רצועות החוף ושטחי השפלה של סרדיניה חדלו מלהתמרד ברומאים, אך תושבי האיים אשר חיו ברמות של איי סרדיניה וקורסיקה עדיין סחבו על גבם רגשות של צורך בהתקוממות כנגד הרומאים ושליטם על גבי האיים.
במהלך תקופת הרפובליקה הרומית המאוחרת, גאיוס מאריוס (Gaius Marius) ולוקיוס קורנליוס סולה פליקס (Lucius Cornelius Sulla Felix) יישבו את חייליהם הוותיקים על גבי האי קורסיקה והשתמשו בתבואה ואוצרות הטבע של האי בתור תגבורת לוגיסטית למען המשך מלחמותיהם. יוליוס קיסר, במהלך ניהול מלחמת האזרחים הרומית כנגד פומפיוס מגנוס, השתלט על האי מידי פומפיוס והשתמש במשאביו הטבעיים בכדי לתגבר את צבאו ולהמשיך את הלחימה כנגד יריבו, עד שהגיע להכרעה במלחמה בשנת 49 לפני הספירה. במהלך הטריאומוירט השני, אוקטוויאנוס קיסר (Ocatavianus Caesar) קיבל את האי כחלק מהסכם חלוקת הכוח שלו עם שותפיו, והשתמש במשאבי האי בכדי לנהל לאחר מכן את מלחמתו כנגד ברוטוס וקאסיוס. בין השנים 40 ל-38 לפני הספירה, סקסטוס פומפיוס (Sextus Pompeius) ומפקדיו החזיקו את קורסיקה ואזורי סרדיניה וסיציליה, ואף את חצי האי האיטלקי בעזרת צי חזק רחב של פיראטים. בנוסף לחברי הטריאומוירט, סקסטוס היה אחד מארבעת האנשים החזקים והמשפיעים ביותר במלחמות שנוהלו לאחר מותו של יוליוס קיסר. הוא ניהל צי ימי רחב של אלפי עבדים וכן החזיק מאחזים רבים בקורסיקה עצמה. בעזרת משאבים אלה, הוא הצליח להקיף טבעת חנק על גבי השליטה ברומא בכך ששלט בזרימה של אספקת מזון חיונית בצורה של חיטה אשר הייתה נשלחת ממצריים הרומית באופן קבוע בכדי לקיים את המרחבים הרבים בהם רומא שלטה עד לתקופה זו. בעקבות כך אוקטוויאנוס פעל לשם הסכם שלום עם סקסטוס בהקדם, היות שראה כי לא היה יכול לנצח אותו בקרב בעקבות הצי בו שלט. בעקבות כך נחתם הסכם מיסנום (Pact of Misenum) בשנת 39 לפני הספירה, בו נתן אוקטוויאנוס שליטה מלאה לסקסטוס על סרדיניה וקורסיקה בתמורה לשחרור הגבלת המסחר על החיטה, והבטחתו להישאר כצד נטרלי בסכסוך אשר התנהל בין אוקטוויאנוס ליריבו מרקוס אנטוניוס (Marcus Antonius). לאחר מכן, אוקטוויאנוס לא היה מרוצה מהשטחים אשר נתנו לו בעסקה שחתם, וקונפליקט נוסף פרץ בינו לבין סקסטוס בשנת 38 לפני הספירה, במהלכה חסם סקסטוס את הייבוא של אוכל ומוצרים חיוניים אחרים אל תוך אדמות איטליה, וכתוצאה מכך הוביל לרעב כבד באדמות האיטלקיות. מאוחר יותר באותה השנה, אוקטוויאנוס הצליח לגייס צי גדול וחזק מספיק בכדי להילחם בצי של סקסטוס, ניצח אותו בקרב ושחרר את החסימה הכלכלית על איטליה, וכן קיבל שליטה מלאה על האיים בהם שלט סקסטוס, ביניהם סרדיניה וקורסיקה.
תחת האימפריה הרומית
במהלך הרפורמות השלטוניות של הקיסר אוגוסטוס בשנת 27 לפני הספירה, הפרובינקיה הפכה לפרובינקיה סנטוריאלית. בשנת 6 לספירה, הפרובינקיה הופרדה לשני פרובינקיות שונות, אחת לסרדיניה ואחת לקורסיקה, כאשר שניהם הוכרזו כפרובינקיות סנטוריאליות.
שני הפרובינקיות אוחדו במהלך המאה השלישית תחת הדיוקזה של איטליה, בנוסף לסיצליה ומלטה, והפכו לחלק מאיטליה כולה בעקבות מהפכות הקיסר דיוקלטיאנוס.
לאחר שליטה רומית בפרובינקיה
במהלך המאה החמישית לספירה, כבשו הוונדלים את השליטה על האיים מידי האימפריה הרומית. הממלכה הוונדלית שלטה באיים למשך שמונים שנים עד שנכבשה מידיהם על ידי הביזנטיים במהלך כיבושם של אפריקה הצפונית.[7]
במהלך ימי הביניים, בעקבות קשיי האימפריה הביזנטית להשליט את סמכותה באזור הים התיכון בעקבות מלחמה בכיבושים מוסלמים, הפכו איי קורסיקה וסרדיניה חלוקים לארבע ממלכות אוטונומיות אשר שלטו בעצמן וניהלו את שטחן על גבי האיים. הממלכות התקיימו עד למאה ה15, כאשר ממלכת אראגון קיבלה שליטה על האיים, אותה קנתה מידי שליטיה במחיר גבוהה, והכתירה אותה בתור ממלכת סרדיניה תחת הכתר האראגוני.
במהלך איחוד איטליה במהלך סוף המאה ה-19 לספירה, אשר הונע בעיקר על ידי מלכת סרדיניה, הפרלמנט החליט ברוב קולות להכריז על הישות המאוחדת כממלכת איטליה. ממלכה זו המשיכה להתקיים עד לשנת 1946, בו עבר רפרנדום בעד הפיכת הממלכה לרפובליקה.
הפרובינקיה בתודעה הרומית
במהלך השלטון הרומי על סרדיניה וקורסיקה, דעתם של הרומאים לגבי הפרובינקיה היה אובייקטיבי. בעוד שלאחר המרידות הרבות מצד תושבי האי, האיים קיבלו את נוכחותם של הצבא, התרבות, והשפה הרומית, חלקים רבים של תושבי האיים אשר חיו ברמות האיים נטרו טינה וחוסר אמון לשליטיהם הרומיים.[5]
באופן כולל, השליטה על איי סרדיניה וקורסיקה על ידי הרומיים לא הייתה משמעותית כמו שליטתם על מחוזות מזרחיים יותר כגון מצריים ויוון. הרומאים ראו את האיים ותושביהם כבורים ובעלי חולי, כנראה כתוצאה מתכיפותה של התפרצות מחלות כגון מלריה על גבי האיים.
מהאי קורסיקה עצמו הרומאים לא קיבלו שלל מכובד, ואסירי המלחמה שנלקחו בשבי על ידי הרומאים לא מיהרו לקבל את שעבודם על ידי הרומיים, או את שפתם ומנהגיהם. באופן דומה נהגו העבדים אותם שבו הרומאים בסרדיניה, אשר הפכו ידועים לשמצה בתור עבדים ללא כל מוסר עבודה או כבוד, וכאלו שעלולים להרוג את אדונם בכל הזדמנות שתינתן להם.
רבים מהתפיסות השליליות ודעותיהם הקדומות של הרומאים כלפי אנשי סרדיניה וקורסיקה הגיעו מנטירת הטינה רבת השנים של אנשי הפרובינקיה כלפי אדוניהם הרומיים.[8] בעקבות מרידות תכופות של תושבי האיים כלפי הרומאים, אפילו במהלך המאה הראשונה לפני הספירה, בזמן שחלקים רחבים ביותר של האיים כבר פויסו על ידי שליטה רומית, חלקים ברמות האיים עדיין התנגדו להיות חלק מפרובינקיה אשר נשלטת על ידי הרומאים. כתוצאה מכך חלקים אלה שדדו חלקים אחרים מהאיים שלהם עצמם, אותם ראו בתור ערים ורצועות חוף רומיות לכל עניין, ובנוסף החלו להטריד ולבזוז את קווי החוף של אטרוריה, ובאופן פרטני את העיר פיזה, בעזרת ספינות שבנו למען מטרה זו.
עם זאת, ישנן עדויות לדעות חיוביות של הרומאים על תושבי האיים, דוגמת יוליוס קיסר, אשר זכר בעל-פה את נאומו של דודו על שבח תושבי סרדיניה, והיה חבר קרוב של זמר סרדיני בשם טיגליוס (Tigellius)
חיים, תרבות ושפה
.jpg)
איי סרדיניה וקורסיקה מכילים היסטוריה וארכאולוגיה מגוונת ורחבה מאוד. הגאוגרפיה על גבי האיים נשלטת בעיקר על ידי גבעות והרים. מזג האוויר מתאפיין בחודשי אביב וקיץ חמים וחודשי חורף וסתיו מתונים על רצועות החוף, וקרים יותר על גבי ההרים. רוב המשקעים על גביי האיים מתרחשים בחורף ובסתיו, ולעיתים כוללים ירידות של שלג על גבי ההרים.[9]
האיים יושבו על ידי בני אדם שהגיעו לאיים מאפריקה וחצאי האיים האיטלקיים והאיבריים. ההתיישבות כללה מספר קבוצות חברתיות שונות אשר עדויות לקיימותן נראות על ידי ראשי חצים העשויים מבזלת, וכלי חרס אשר נמצאו על גבי האיים. ישנן עדויות למסחר עם מגוון תרבויות ימיות אחרות כגון הפיניקים, מיקנים, קרתגנים ואטרוסקים, עד שנכבשו על ידי קרתגו, ולאחר מכן רומא.[9]
בעקבות כך, התרבויות שהתפתחו לאחר שליטת הקרתגנים באי השפיע על שפתם ותרבותם של תושבי האיים.[10] בנוסף לשפה ולהשפעה הפיניקית, הייתה קיימת שפה קדם-סרדינית על גבי האיים, אותם דברו תושבי האיים לפני כניסה של כוחות זרים. מחקר על השפה אינו חד-משמעותי, וישנן מספר תיאוריות לגבי מקור השפה. ביניהן שילוב סרדיני-אטרוסקי, וכן טענות כי השפה קרובה למשפחת השפות האיליריות (Illyrian Languages). לאחר השתלטות הקרתגנים על האיים, שפתם הביאה השפעות פוניות על השפה, והרומאים אחריהם הביאו את השפה הלטינית, אשר הייתה השפה המדוברת ברחבי הפרובינקיות הרומיות.
המגוון השפתי באיים כנראה היה מגוון. בעוד לטינית שלטה כשפת האדמיניסטרציה והחינוך, תושבי האיים לא חשו אהדה רבה כלפי שליטם הרומי, וניתן להניח כי שפתם עדיין שרדה עד להפסקת המרידות אותם ניהלו עם הרומיים. אך היות שתרבויות אלו לא השאירו כתבים[9], לא ניתן לדעת בוודאות. בנוסף ללטינית והשפות הילידיות על גביי האיים, הכיבוש הרומאי של יוון, אשר השפיע רבות על התרבות הרומית, הביא לחופיה גם את היוונית, במידה שלא הייתה קיימת שם קודם לכן כתוצאה ממסחר ימי עם ספינות סוחרים יווניות.
הייצוא החשוב ביותר אשר היה קיים לרוב על גבי האיים היה המסחר במצבורי המתכות הרבים. התרבויות הקדומות שהתקיימו על סרדיניה וקורסיקה למדו לחשל מתכת היטב[9], וסחרו עם מגוון עמים. האדמה על גבי האיים, בהיותה פורייה, היוותה מקור מזון עיקרי מבחינת תושבי האיים ושליטיהם.[9] בנוסף על מצבורי המתכת והחשיבות האסטרטגית של האיים בשליטה במסחר בים התיכון, האיים נחשבו בעלי חשיבות עליונה לשולטים בהם.
קראלס (Carales) הייתה העיר הכי גדולה בפרוביניקה של סרדיניה וקורסיקה במהלך השליטה הרומית באזור, והגיעה לגובה אוכלוסין של כ-30,000 תושבים. קיימות עדויות להיותה של העיר מרכז אורבני מפותח וחשוב באיים החל מהמאה השמינית לפני הספירה. האי סרדיניה וכמוה העיר קראלס נכבשו תחת השלטון הרומי מעט לאחר המלחמה הפונית הראשונה בשנת 238 לפני הספירה, לאחר שהרפובליקה הרומית הביסה את האימפריה הקרתגנית. בעוד אין עדויות באשר לכיבוש הרומאי של האיים עצמם, העיר שמשה בתור מפקדה לפראיטור הרומי טיטוס מנליוס טורקוואטוס (Titus Manlius Torquatus) כאשר הוציא לפועל את תוכניות הקרב שלו כנגד המרד בהובלת המפסיקורה בפרובינקיה במהלך המאה השלישית לפני הספירה. המונומנטים המשמעותיים ביותר אשר שרדו מהתקופה הרומאית בעיר הם האמפיתיאטרון של העיר אשר היה יכול להכיל כעשרת-אלפים בני אדם, וכן הריסות של וילה רומית הידועה בתור "וילת טיגליוס" (Tigellius' villa).
סולקי (Sulci) הייתה גם היא אחת הערים הגדולות ביותר בסרדיניה. ייסודה מתוארך למאה התשיעית לפני הספירה, וכיבושה על ידי הקרתגנים התרחש במהלך המאה השישית לפני הספירה. עד למאה החמישית לפני הספירה, העיר גדלה והכילה כ-10,000 תושבים. במהלך השליטה הקרתגנית באי העיר הפכה לאחת המרכזים האורבניים החשובים ביותר לקרתגנים כפי שנראה משרידי הנקרופוליס הרחבים אשר הכילו יותר מ-1,500 קברים תת-קרקעיים. סולקי עצמה נכבשה בפלישה הרומית לסרדיניה בשנת 258 לפני הספירה, ועד להתחלת המלחמה הפונית השנייה העיר הייתה תחת שליטה רומית מלאה לחלוטין. ליד העיר עצמה היו ממוקמים מכרות עופרת אשר הגדילו באופן משמעותי את היכולות הכלכליות של העיר על ידי כרייה וייצוא של המתכת. הרווחים מכריית המתכת היו כה משמעותיים עד שתושבי העיר העלו בידם לשלם ליוליוס קיסר חוב בגובה של עשרה מיליון ססטריי (Sesterii) לאחר שתמכו ביריבו של קיסר, פומפיוס מגנוס (Pompeius Magnus), במהלך מלחמת האזרחים הרומית.
נורה (Nora) הייתה עיר נוספת בעלת חשיבות בסרדיניה. היא נחשבה על ידי כותבים עתיקים בתור העיר העתיקה ביותר בסרדיניה. עדות לטענות אלה ניתן למצוא בהתבוננות ב"אבן נורה", אבן אשר נמצאה באזור העיר וכתובה בכתב פיניקי. הכתובת מתארת את העיר בתור נמל מרכזי וחשוב כבר מהמאה התשיעית לפני הספירה. פסיפסים רומיים רבים עדיין נמצאים בעיר, והתיאטרון שנבנה בה נשאר עד היום בתור אחד המונומנטים הרומיים השמורים בצורה הטובה ביותר על סרדיניה.
אולביה (Olbia), אשר הייתה ממוקמת בצפון-מזרח האי סרדיניה, הייתה עיר נמל עשירה על גבי האי. בעלת חומות גבוהות אותן ניתן לראות כיום, אשר מתוארכות למאה הרביעית לפני הספירה, אולביה הייתה עיר בעלת ערך אסטרטגי גבוה בדרכי המסחר הימיות של הים התיכון. ניתן לראות זאת בחשיבות שניתנה לעיר על ידי הרומאים כאשר כבשו את האי בשנת 238 לפני הספירה, והפכה לנמל צבאי חשוב בשביל הצבא הרומי.
.jpg)
בנוסף לערים אלה, הרומאים עצמם הקימו מספר קולוניות על גבי האיים, שניים חשובות מבניהם טוריס ליביסוניס (Turris Libisonis) ופורום טריאני (Forum Traiani). טוריס ליביסוניס, שהייתה ממוקמת בצפון-מערב סרדיניה, שגשגה תודות גישתה לנמל ולאדמות שבאזוריה אשר היו מתאימות ביותר לחקלאות. כיום בעיר ישנו בית מרחץ רומי אשר נשאר משומר היטב. פורום טריאני הייתה גם היא עיר אשר בורכה באדמות פוריות ומתאימות לחקלאות, והתפרסמה בזכות בתי המרחץ שהיו בה.
העיר החשובה ביותר בקורסיקה הייתה אלריה (Aleria), אשר נוסדה במאה השביעית לפני הספירה על ידי מתיישבים יווניים ולאחר מכן נכבשה על ידי האטרוסקיים. הקונסול גאיוס מאריוס ייסד את העיר מריאנה (Mariana) בצפון האי קורסיקה בשנת 93 לפני הספירה.
הערות שוליים
- ^ R.J.A. Wilson, Becoming Roman Overseas? Sicily and Sardinia in the Later Roman Republic, Oxford: Blackwell Publishing Ltd, 2013-03-28, עמ' 485–504, מסת"ב 978-1-118-55712-9. (באנגלית)
- ^ 2.0 2.1 Melis, Paolo, The Nuragic Civilization, Sassari: Carlo Delfino editore, 2003
- ^ Goldsworthy, Adrian, The Fall of Carthage, London: Cassell, 2003
- ^ Bagnall, Nigel, The Punic Wars: Rome, Carthage, and the Struggle for the Mediterranean., New York: St. Martin's Press, 1990
- ^ 5.0 5.1 5.2 Mastino, Attilio, Storia della Sardegna antica, Sassari: Edizioni Il Maestrale, 2009
- ^ Brigaglia, Manlio. Mastino, Attilio. Ortu, Gian Giacomo, Storia della Sardegna, dalle origini al Settecento, Bari: Editore La Terza, 2006
- ^ Wolfram, Brandes Demandt, Alexander Leppin, Hartmut Krasser, Helmut Von Mollendorff, Peter, Byzantine Sardinia between West and East Features of a Regional Culture, Germany: Walter De Gruyter Inc, 2005
- ^ Cicero: Pro Scauro, www.thelatinlibrary.com
- ^ 9.0 9.1 9.2 9.3 9.4 Gabriele, Nicola, Davies, Sally (trans.), A History of Sardinia, Cagliari: Università degli Studi di Cagliari, 2014
- ^ Van Dommelen, Peter, On Colonial Grounds: A comparative study of colonialism and rural settlement in first millennium BC west central Sardinia, Leiden: University of Leiden, 1998
| הפרובינקיות של האימפריה הרומית בשיאה | ||
|---|---|---|
|
