קרב סרדיס
| מלחמה: המרד האיוני | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 498 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | אין | |||||||||||||||||
| קרב אחרי | קרב סלמיס | |||||||||||||||||
| מקום | סרדיס, לידיה, הממלכה האחמנית. | |||||||||||||||||
| תוצאה | היוונים נסוגו מהעיר. | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
קרב סרדיס היה קרב שנערך במהלך המרד האיוני בעיר סרדיס. הקרב נערך בין מורדים איונים בפיקוד חרופינוס, לבין חיל המצב הפרסי בעיר בפיקוד הסטראפ ארטפרנס. הקרב הסתיים בנסיגת האיונים מהעיר.
רקע
המרד האיוני, פרץ בשנת 500 לפנה"ס. על פי האמונה הרווחת, הוא פרץ ביוזמת אריסטגורס ממילטוס שלא יכל לשלם חוב לפרסים,[1] אם כי חוקרים מודרניים סבורים שלמרד היו סיבות עמוקות יותר.[2] כך או כך, אריסטגורס הבין שהמרד חלש מדי והפרסים חזקים מדי. הוא פנה אל מלך ספרטה קלאומנס הראשון בבקשת עזרה, אולם קלאומנס דחה אותו. לאחר מכן פנה אריסטגורס לאתונה, האתונאים היו גם הם איונים במוצאם, והצי שלהם היה גדול וחזק בהרבה משל הספרטנים. לפיכך הסכימה המועצה של אתונה לשגר לעזרתו 20 ספינות. גם ארטריה שבאובויה שלחה 5 ספינות, משום שבניה היו חייבים טובה לבני מילטוס.[3] המרד התפשט גם לקפריסין וקאריה. אריסטגורס מינה את אחיו חרופינוס ומצביא נוסף בשם הרמופנטוס, כמפקדי הכוח האיוני המשותף של כל הערים. הוא הטיל עליהם משימה לכבוש את העיר סרדיס, בירתה העתיקה של לידיה, ובירת הסטראפיה הפרסית ומקום מושבו של הסטראפ ארטפרנס.
הקרב
האתונאים עגנו באפסוס, ולאחר שקיבלו תגבורת מבני העיר נעו אל סרדיס וחברו אל הכוח האיוני. הכוח המשותף תקף את העיר. חיל המצב הפרסי מצא עצמו לא מוכן, והאיונים פרצו בהמוניהם אל העיר. ארטפרנס נסוג עם חיל המצב הפרסי אל המצודה. האיונים מצדם רצו לבזוז את העיר, אולם אש שהוצתה באקראי מנעה מהם לעשות זאת. הרודוטוס מציין שהאש התפשטה במהירות. אנשי חיל המצב הפרסי יחד עם תושבים לודים התרכזו בכיכר השוק, האיונים נבהלו ממספרם הגדול ונאלצו לסגת. ארטפרנס הזעיק את חיל המצב הפרסי שמעבר לנהר הליס. הפרסים הגיעו במהירות, ומשגילו שהאיונים כבר נסוגו מסרדיס רדפו אחריהם, ובשערי אפסוס הדביקו אותם והביסו אותם בקרב, שבו נהרג גם אאוקלידס מפקד החיילים מארטריה.[4]
לכאורה נראה הקרב ככישלון איוני והצלחה לפרסים. אולם חלק מההיסטוריונים מעלים מספר בעיות בנוגע לתיאור הקרב כפי שהוא מופיע אצל הרודוטוס: הרודוטוס מציין שהגיעו ספינות מיוון, אולם לא מציין אם הספינות הביאו עמם גם חיילים, אם לא ככל הנראה היוונים שהשתתפו בהתקפה היו מלחים ותו לא. בעת העתיקה מלחים לרוב לא הצטיינו בלוחמת קרקע, כך שההתקפה הייתה מן הסתם חלשה בהרבה ממה שמתואר. אם כך מדוע הטיל אריסטגורס למערכה חיילים סוג ב', כאשר לארטפרנס מן הסתם היה חיל מצב חזק? לפיכך סוברים חלק מהחוקרים שלמעשה ההתקפה על סרדיס לא הייתה ניסיון לכבוש אותה, אלא התקפת הסחה שנועדה להקל מהלחץ שכבר הופעל על מילטוס, ובתור שכזו הרי שהיא הצליחה מבחינת האיונים.[5]
שאלה נוספת אותה מעלים החוקרים, היא התגבורת שהגיעה מנהר הליס. עלי פי הרודוטוס: "אז נזעקו הפרסים שהיה מקום תחנותם מעבר לנהר הליס, בשמעם מכל הנעשה, ומהרו לעזרת הלודים. וכשלא מצאו עוד את היונים בסרדיס, הלכו בעקבותיהם והדביקו אותם באפסוס".[6] המרחק בין נהר הליס לסרדיס הוא 600 ק"מ ובין סרדיס לאפסוס 150 ק"מ דרך מהירה יותר לא נסללה עד ימינו. אם כך איך יכלו הפרסים להגיע במהירות רבה כל כך מהליס לסרדיס ומסרדיס לאפסוס? את הפרשה כולה מסכם ההיסטוריון משה עמית במילים: "מתקבל הרושם המוזר שהרודוטוס לא הכיר את האזור במידה מספקת, ושהמלומדים המודרניים המקבלים את דבריו לא עיינו במפה... כל הפרשה סתומה תוצאותיה עוד יתר משונות".[5]
השפעות
בעקבות הכישלון נטשו האתונאים והארטראים את המערכה וחזרו ליוון. מכאן ואילך המרד הלך וגווע. על פי הרודוטוס, כאשר מלך פרס דריווש הראשון שמע על הקרב, הוא זעם כל כך עד שזעק: "זאוס תן לי להינקם באתונאים", לאחר מכן הוא הורה לעבדו להזכיר לו שלוש פעמים בכל ארוחה "אדוני זכור את האתונאים".[7] חוקרים מודרניים סבורים שהרודוטוס הגזים, והסיוע היווני לאיונים לא היה רב.[8] הפרסים פשוט חיפשו תירוץ לתקוף את יוון בקרב מרתון 8 שנים לאחר מכן.[9]
לקריאה נוספת
- כתבי הירודוטוס. מתורגמים מיוונית עם מבוא והערות מאת ד"ר אלכסנדר שור. 2 כרכים. ירושלים, הוצאת ראובן מס, תרצ"ה. העתק דיגיטלי באתר "דעת".
- הרודוטוס. היסטוריה. תרגמו וכתבו מבואות: בנימין שימרון ורחל צלניק-אברמוביץ. פפירוס, בית ההוצאה - אוניברסיטת תל אביב, 1998.
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית, הוצאת מאגנס, תשס"ב (הספר בקטלוג ULI)
- Herodotus. Translated by A.D. Godley. The Loeb Classical Library. Cambridge (MA), Harvard University Press, and London, William Heinemann, 1922 (reprinted 1971). Digitized copy in: Perseus
- Boardman J, Bury JB, Cook SA, Adcock FA, Hammond NGL, Charlesworth MP, Lewis DM, Baynes NH, Ostwald M & Seltman CT (1988). The Cambridge Ancient History, vol. 5. Cambridge University Press.
- Fehling, D. (1989). Herodotus and His "Sources": Citation, Invention, and Narrative Art (Translated by J.G. Howie). Francis Cairns.
- Fine, JVA (1983). The Ancient Greeks: A Critical History. Harvard University Press.
- Finley, Moses (1972). "Introduction". Thucydides – History of the Peloponnesian War (translated by Rex Warner). Penguin.
- Holland, Tom (2006). Persian Fire: The First World Empire and the Battle for the West. Doubleday.
- Lazenby, JF (1993). The Defence of Greece 490–479 BC. Aris & Phillips Ltd.
הערות שוליים
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 35-36.
- ^ George Cawkwell, The Greek Wars, Oxford University Press, 2005, pp. 61 - 62 וגם: עמית, עמ' 243-244.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 97-99.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 100-103.
- ^ 5.0 5.1 עמית, עמ' 245.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 102.
- ^ הרודוטוס, ספר חמישי, 105.
- ^ עמית, עמ' 245, הערה 5.
- ^ ראו לעניין זה: Holland, Tom (2006). Persian Fire: The First World Empire and the Battle for the West. Abacus 171-178
