שי אזולאי (צייר)
ערך זה עוסק באמן. אם התכוונתם לסופר, ראו | לידה |
1971 (גיל: 53 בערך) קריית שמונה |
|---|---|
| לאום | ישראלי |
| תחום יצירה | ציור |
שי אזולאי (נולד ב-1971) הוא צייר ישראלי.
חייו
אזולאי נולד בקריית שמונה. בהיותו בן שמונה עברה משפחתו לערד. הוא שירת בצנחנים והחל לצייר במהלך טיול למזרח הרחוק אחרי השחרור. אזולאי למד ציור בבצלאל, שם השלים תואר ראשון בשנת 2000 ותואר שני בשנת 2007 בהצטיינות. כמו כן, השתלם באקדמיה Minerva שבהולנד. הציג תערוכות בארץ ובעולם בהן תערוכת יחיד במוזיאון תל אביב (2011), בטוקיו בגלריית ארטאנויוראנו (2013), תערוכות קבוצתיות בניו יורק, לונדון, פריז, ורומא. עבודותיו נמצאות באוספים ציבוריים ופרטיים בארץ ובעולם ביניהם מוזיאון ישראל, מוזיאון תל אביב, מוזיאון אשדוד, בנק פועלים, בנק דיסקונט, ובנק לאומי. החל משנת 2010 הוא מרצה ביחידה ללימודי חוץ של בצלאל.
אזולאי נשוי ואב לשישה ילדים. אחיו הוא השחקן גולן אזולאי.
אמנותו
שי אזולאי מהלך בציוריו על חוט דק שנמתח בין הנרטיב ההיסטורי לבין סיפורים אנושיים ואינטימיים. ביד כביכול קלה ובאירוניה דקה הוא מפרק מיתוסים מודרניסטים ולאומיים ומרכיב מהם תמונות רעננות ונטולות פומפוזיות המגלות כמו לראשונה את האפשרות לברוא עולם דינאמי באמצעות הציור.
— נימוקי ועדת השופטים, פרס על שם אסנת מוזס לאמן צעיר, 2007
ציוריו של שי אזולאי נמנים עם אותם עצמים מצוירים שגוף האדם ניכר בם, ולו רק מעצם עשייתם באמצעות פעולת הציור - שהלא הפעולה הציורית מתבצעת באמצעות הושטת היד קדימה לעבר העולם, וזו מטביעה את חותמה וזיכרונה בפריטים המצוירים. אלא שבציוריו של אזולאי נוכחותו זו של הגוף אף מצוינת, מודגשת, זוכה לתמטיזציה בכמה דרכים: למשל, בהתווייתו של הגוף כריבוי פעמיו במרחב, כהתקבצותו לחבורת אנשים היושבים במעגל (מעגל קבוצתי), או כהזדמנותו ברבים בדמותן של בריות המסתדרות במפגן כלשהו לצורה של מגן דוד (מגן דוד). בשני מקרים אלו, ייצוגו של הגוף ומעמדו הייצוגי הם אבני-הבניין בהרכבתה של צורה, שנהוג לסמל באמצעותה שלמות ואבסולוטיות.
לריבויו ולהתרבותו של הגוף בחלל מצטרפים דימויי גוף המטיל את עצמו על מקומו, כאשר בציורים כמו יריקה הגוף מוצג כפולט את חומרי גופו. גוף זה מוצג כמטיל את שאריתו, המכתימה את העולם בסימן של הפרעה, של עודפות, של פעולה שיש עימה קלון. התזת רוק זו, בין כל קהל העבודות של אזולאי, עשויה להיראות כהתרחשות המקבילה לנזילות הצבע הניגרות מתוך צורה ציורית מופשטת, למשל, מתוך צורה כתמית מרובעת של צבע שחור בציור שהיה. בהקשר שכזה, אלמנטים ציוריים המייצגים את פניו האוטונומיות של הציור (שההיסטוריה המודרניסטית חשבה עליהם כאמצעים החוסמים את תפקידיו החקייניים, המימטיים של הציור) מוצגים כבני מינם של שיירי הגוף, כשאריות חילוף החומרים שלו הנפלטות אל החוץ.
בזמן שהגוף והציור מזילים את שאריותיהם – או גם, ברגע שבו הגוף והציור נעשים סרח-עודף נוזלי ששרד לאחר מעשה, הם קיימים בעולם כדמויות השייכות כל-כולן למעשה הציור, או למעשה תעתועים אחר, שכמו בסרטי-אימה מתגלות לפתע כגופים נזילים המגירים את חומרי תוכנן. הן בנות מינה של התנועה הציורית - הקשורה במכחול רטוב הנאחז ביד המכילה בתוכה את נוזלי הגוף - ולכן הן גם כבבואותיו המימיות גרידא של העולם, המתגלות כחזיונות נרקיסיסטיים העולים במים ותוך כדי כך גם מגלים את קיקיוניותם ואת העדרו של גופם הממשי, שמראיתו המתעתעת נוזלת ונבלעת אל תוכם של מים עכורים. "ניתן לדבר על השארית כמו על מראה" כותב בודריאר, "פירוש הדבר הוא ש [...] הממשי התנדף כדי לפנות מקום לדימוי ממשי יותר מן הממשי, והיפוכו של דבר - השארית התנדפה מן המקום שהוקצה לה כדי להגיח מן הצד ההפוך, כמה שהיא הייתה השארית שלו וכו'".
בצד הפה היורק ישנו גם זה המצייר, פה שכמו מוציא מתוכו ציור, כאשר הדמות בציור כמו צייר-פה אוחזת את המכחול בפיה ומציירת עמו. במקום שמתוך הפה ייצאו קול ודיבור (הנחשבים ביהדות כביטוי המובהק לנוכחותו ולתוקפו של סובייקט מוחלט), נפלט מתוכו ציור. ואפשר לומר זאת גם כך: הפה משמיע ומדבר ציור. ה"פה ועכשיו" של מעשה הציור מתממשים באמצעות הפה, ואיבר שפעם היה דובר פעולותיה של אמנות מושגית מועמד כעת לרשותו של הציור.
ציור זה, כנושא דברה של ראיית עולם מושגית ואיקונוקלסטית (שהרי קול ודיבור לא נועדו למראה עיניים), מיוצג, למשל, בשיעור ציור פה ורגל, כמתודה, כשיטה שיש לה בית מדרש של לימוד והתנסות. ה"אסכולה" של ציור זה שייכת לנכים, למוגבלים-בגופם, לאלו שגופם הוא בבחינת חסר, אלו שגופם הוא כשארית של גופים תקניים יותר. אבל חשוב לציין בהקשר זה את מה שהוא כמעט בגדר המובן מאליו: הציור של שי אזולאי אינו מתבצע באמצעות הפה או הרגל – אלא כדרך השגרה באמצעות היד; אבל כאשר דמותם של הציירים שתוקי היד ארוגה בפועלה של היד המציירת, דמותם זו גם עולה כעקב אכילס שלה. דמויות ציירים שתוקי-יד אלו כמו מגלמים את היד ואת פועלה אשר עשויים היו שלא להיות. או ליתר דיוק, ציירי פה-רגל אלו מגלמים את פועלה של היד המתמידה בציורה כמעשה שגם יכול היה שלא להיות. מעשה ציור זה הוא שאריתו-פליטתו-מוצאו של גוף פגום, אך בה-בעת הוא גם הגוף הפגום עצמו, חומר-מחומריו, בשר-מבשרו. הציור הזה, כמו הגוף הפגום, רוצה את תיקונו; והציור הזה, כמו הגוף הפגום, הוא גם כלי למעשה של "תיקון", מכשיר המסייע במאמץ לביטויו של דבר-מה (אידיאי? אידיאלי? מנטלי? ספיריטואלי?), שהוא תמיד גדול מכפי מידותיו.
תערוכות
- "נדבך 11" - תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים, 2003.
- "רשמים" - תערוכה קבוצתית בבית האמנים בירושלים, 2004.
- "אורים" - תערוכה קבוצתית, מוזיאון ישראל, 2005.
- "חברים חדשים" - תערוכה קבוצתית, בית האמנים בירושלים, 2006.
- תערוכת יחיד בבית האמנים בירושלים, אוקטובר - נובמבר 2007.[1]
- "באופן פורמלי (2): ומה לעשות עם ציור במאה ה-21?" - תערוכה קבוצתית במוזיאון חיפה לאמנות, 2011.[2]
- "שותפי על" - תערוכה זוגית עם הפסל ראובן ישראל, מוזיאון תל אביב לאמנות, 2011 - 2012.[3]
- גלריה Frieze, לונדון, אוקטובר 2011.
- "הנמרודים החדשים", תערוכה קבוצתית בבית האמנים בירושלים, 2011 - 2012.
- גלריה Arataniurano, טוקיו, מרץ 2013.
פרסים
- מענק עידוד יצירה, בצלאל, 2006-7.
- פרס על שם אסנת מוזס לאמן צעיר, 2007.
- פרס מורשה -מוזיאון תל אביב
- פרס עידוד היצירה מטעם משרד התרבות, 2011.[4]
- פרס לנדאו 2020 [1]
קישורים חיצוניים
- אזולאי שי באתר האינטרנט של בית האמנים בירושלים
- ביקור בסטודיו של שי אזולאי: עושה את זה בגדול - הארץ, 03 בספטמבר 2010
- art in process - ראיון מצולם עם שי אזולאי, נובמבר 2011
- השפה הציורית של שי אזולאי בבלוג "אמנות עכשווית" של נורית זלצמן, 25 בינואר 2013.
- http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4619347,00.html
- סרטון וידאו ארט
הערות שוליים
- ^ שי אזולאי - תערוכת יחיד לזוכה פרס ע"ש אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2007, באתר עכבר העיר
- ^ שי אזולאי בדף התערוכה באתר האינטרנט של המוזיאון
- ^ שותפי על באתר האינטרנט של מוזיאון תל אביב לאמנות
- ^ הוכרזו שמות הזוכים בפרס עידוד היצירה, מגזין ערב רב לאמנות תרבות וחברה, 15 בנובמבר 2011
