שמואל איצקוביץ'
 | |
| דיוקן של שמואל איצקוביץ' | |
| לידה |
30 בנובמבר 1881 (גיל: 142) וולקוביסק, האימפריה הרוסית |
|---|---|
| מקום קבורה | חיפה |
| מקום מגורים | באקו/חיפה |
| מקצוע | מהנדס מכונות |
| תפקיד | יו"ר ועד הדר הכרמל |
שמואל איצקוביץ' (30 בנובמבר 1881, כ"ב בחשוון תרמ"ב – 14 בדצמבר 1934), היה מראשוני ומבוני היישוב היהודי בחיפה, מראשוני התעשיינים בארץ ישראל, ממייסדי הטכניון ויו"ר ועד הדר הכרמל. ממנהיגי הציונות הרוסית בראשית המאה ה-20, ציר לקונגרסים ציוניים ויו"ר ציוני הקווקז.[1][2][3]
ביוגרפיה
פעילות ציונית עד העלייה לארץ ישראל
שמואל איצקוביץ' נולד בוולקוביסק (פלך גרודנה, האימפריה הרוסית) לאליעזר ליפמן איצקוביץ' ולסושה בת ישראל יונוביץ'. באותה שנה היגר עם הוריו לבאקו, שהייתה מחוץ לתחום המושב, ושאליה עברו אז מספר משפחות יהודיות עשירות מגרודנה. בית הוריו היה מלא בפעילות יהודית וציונית[4] ובו ספג שמואל, הבן הבכור, אווירה יהודית-עברית וציונית ונמשך לרעיון הציוני כבר בנעוריו.
בזמן לימודיו במכון הטכנולוגי בחארקוב היה ממייסדי אגודת הסטודנטים הציונים "קדימה". בעקבות השתתפותו בהפגנה סולק מהמכון וגורש מחארקוב. הוא חזר לבאקו, שם המשיך בפעילותו הציונית ונבחר ליו"ר ציוני הקווקז. ש. איצקוביץ' השתתף כציר מטעמם בקונגרסים הציוניים ה-5, ה-6, וה-7. בקונגרס הציוני השישי (1903) היה בין "ציוני ציון", כפי שנקראה קבוצת ציוני רוסיה שהובילה את ההתנגדות לתוכנית אוגנדה, ובינואר 1904 נבחר למזכיר ועידת "הפראקציה" של המתנגדים שהתכנסה בברלין (יו"ר הוועידה היה חיים ויצמן).[5] את לימודיו המשיך שמואל בפוליטכניון במינכן, שם שימש יו"ר אגודת הסטודנטים הציוניים,[6] והוסמך למהנדס בשנת 1906.
בארץ ישראל – תקופה ראשונה 1906–1914
בשנת 1906 נישא ללאה בת יהודה לב, לאחר שהיא סיימה את לימודי הדוקטורט שלה בכימיה באוניברסיטת ז'נבה, ויחד איתה עלה לארץ ישראל והתיישב בחיפה.
יחד עם נחום וילבוש (וילבושביץ), טוביה דוניה ושמואל פבזנר הקים שמואל איצקוביץ' בחיפה בשנת 1908, במסגרת בית החרושת לשמן ולסבון "עתיד" (קודמו של בית החרושת "שמן") את בית החרושת למכונות, ליציקה ולמשאבות. את המימון להקמת המפעל סיפק מבאקו אביו ליפמן איצקוביץ'.[7] שמואל ניהל את בית החרושת ווילבוש היה המנהל הטכני. בית החרושת ייצר משאבות, מכונות חקלאיות, טחנות קמח, מתקני השקיה ומכבשי זיתים, והקים סניף בדמשק.[8][9]למרות ההפסדים שספג בית החרושת, המשיך שמואל להפעילו,[10] וניהל אותו בתמיכה כספית של אביו ,[11] שהמשיך לשלוח לו מדי פעם סכומי כסף כדי שאפשר יהיה להעסיק 70–80 פועלים יהודים.
שמואל איצקוביץ' היה ממייסדי הטכניון ובית הספר הריאלי בחיפה, והשתתף ב-1912 בטקס הנחת אבן הפינה של הטכניון. כן ניהל את חפירת הבאר בחצר הטכניון, באר זו סיפקה אז את צורכי שכונת הדר הכרמל. בוויכוח שהתנהל בשאלה באיזו שפה יש ללמד הן בבית הספר הריאלי והן בטכניון, נמנה עם מצדדי ההוראה בשפה העברית מול הגרמנית והאנגלית.
בשנת 1912 נולדה בחיפה ללאה ולשמואל בתם השנייה עטרה. הבכורה יהודית נולדה בשנת 1909 בברלין, בזמן מסעותיהם באירופה.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה גורשו שמואל ולאה ושתי בנותיהם על ידי השלטונות העות'מאניים עקב היותם נתיני מדינת אויב – רוסיה, וחזרו לבאקו, שם הצטרפו למשפחתם.
באקו - אירופה 1914–1920
שמואל ניהל את בית הזיקוק לנפט של אביו, ובמקביל המשיך בפעילותו הציונית, באוגוסט 1917, בוועידה הראשונה של ציוני קווקז, נבחר ליו"ר "הוועד הגלילי" של ציוני קווקז,[12] ייצג אותם בוועידה הציונית הכל-רוסית שנערכה בפטרוגרד בדצמבר אותה שנה, והיה בה המרצה מטעם הוועדה לענייני ארץ ישראל. בשנת 1919 נמנה עם החותמים על מזכר ששלחו ציוני קווקאז להנהלה הציונית העולמית בלונדון[13]ובו התלוננו על חוסר מידע ומעש. בשנת 1920 ייצג את ציוני קווקאז בוועידה הציונית העולמית הראשונה לאחר מלחמת העולם השנייה, ועידה שהתקיימה בלונדון. בראשית 1918 ייסד יחד עם דוד מרגלית ביטאון עברי-ציוני בשם: "המבשר הקוקזי", ובגליונו הראשון כתב את המאמר הראשי.[14]
כאשר בשנת 1920 הגיעו הצבא הרוסי והבולשביקים לבאקו, נאסר ליפמן אביו בהיותו "בעל הון", וכל רכושו הוחרם. רעייתו של שמואל, לאה, הצליחה לשחד את מנהל בית הסוהר ולשחרר את חמיה, וכל המשפחה המורחבת החלה בבריחה מאזורי השלטון הבולשביקי. לאחר חצייה של הים השחור בסירה מחוררת, התאספה המשפחה באיסטנבול (קושטא של אז), שם שהתה תקופה מסוימת.
תקופה שנייה בארץ ישראל 1918–1934
כבר ב-1918 חידש שמואל את פעילותו בחיפה. משפחתו התאחדה שנית בחיפה כעבור כשנתיים, ותוך כעשור הצליח להביא ארצה את כל משפחתו: את שני אחיו ואת שלוש אחיותיו ומשפחותיהם וכן את הוריו.
כבר ב-1920 החל לתכנן את ביתו באמצעות משרדו של האדריכל מתכנן הטכניון אלכסנדר ברוולד. בית זה כשהוקם שנתיים מאוחר יותר, היה מראשוני הבתים בשכונת הדר הכרמל, והבית השני ברחוב שנקרא אחר כך רחוב הרצל (והוקם בפינת רחוב מנחם).
שמואל חידש בארץ את פעילותו העסקית ובצידה (ואולי ההפך) את פעילותו הציבורית. בין היתר היה חבר בקורטוריונים (כך נקראו אז דירקטוריונים או מועצות מנהלים) של בית הספר הריאלי ושל הטכניון, שימש יו"ר אגודת המהנדסים בחיפה, היה ממייסדי המרכז המסחרי "הישן" בעיר התחתית, ואף שימש יו"ר הוועד שלו, יו"ר ועד בית החלוצות, חבר מועצת הציונים הכלליים ועוד. בינואר 1931 נבחר ליו"ר ועד הדר הכרמל.[15]
באותן שנים, במסגרת פעילותו בארצות המזרח התיכון, תכנן וניהל את הקמת מפעל המים הראשון בעיר כרכ שבעבר הירדן, וזכה על כך להוקרה אישית מהמלך עבדאללה (הראשון).
שמואל חלה בסרטן המוח ונאלץ לפרוש מפעילותו הציבורית והעסקית. נשלח לניתוח בווינה ונפטר שם ב-14 בדצמבר 1934. הוא נקבר בבית העלמין הישן בחיפה, ואת מתחם הקבר שלו ושל רעייתו לאה, שנפטרה שנים רבות אחריו (ב-1970), תכנן משרדו של האדריכל אלכסנדר ברוולד[דרוש מקור].
הנצחה
שמואל איצקוביץ' הונצח בחיפה ברחבה בצומת הרחובות הרצל וארלוזורוב, הקרויה על שמו. במדרגות המובילות מרחוב הרצל לרחוב החלוץ נבנה לזכרו קיר קרמיקה ובו ברזייה. את הציור על הקרמיקה צייר האמן ישראל רובינשטיין מעין הוד.[16] חדר הקריאה בספריה הציבורית בבית פבזנר בחיפה קרוי גם הוא על שמו.
לקריאה נוספת
- 'איצקוביץ, שמואל', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 526–527. (הספר בקטלוג ULI)
הערות שוליים
- ^ דוד תדהר (עורך), "שמואל איצקוביץ'", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3169–3170
- ^ אריה רפאלי (צנציפר), במאבק לגאולה, ספר הציונות הרוסית ממהפכת 1917 עד ימינו, הוצאת "דבר" ו"עיינות", 1956, עמ' 20, 54, 55
- ^ אריה רפאלי (צנציפר), פעמי הגאולה, ספר הציונות הרוסית מראשית חיבת ציון עד מהפכת 1917, הוצאת ספרים נ. טברסקי, 1951, עמ' 146
- ^ M. Mintz, The Itskoviches of Baku: Story of a Family, SHVUT – Studies in Russian and East European Jewish History and Culture (19) 3, אוניברסיטת תל אביב, 1996, עמ' 189–193
- ^ ד"ר ישראל קלויזנר, אפוזיציה להרצל, ירושלים: הוצאת אחיעזר, תש"ך, עמ' 240
- ^ שי חורב, החיפאים אישים ודמויות בחיפה לקסיקוון, חיפה: דוכיפת הוצאה לאור, 2018, עמ' 28
- ^ עורך: זאב ענר, משפחת וילבושביץ מאת פרופ' שמואל אביצור, סיפורי משפחות, משרד הבטחון, 1990, עמ' 102
- ^ יוסי ביילין, 1, התעשייה העברית – שורשים, ירושלים: בית הוצאה כתר, 1987, עמ' 21, 29
- ^ יוסי כץ, התעשייה: כל ההתחלות קשות, להיות חופשי גליון קיץ 1991, המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, עמ' 11
- ^ נחום וילבוש, ראשית התעשיה היהודית בארץ ישראל, עיתון "הארץ", 26 במרץ 1965
- ^ דוד תדהר (עורך), "אליעזר ליפמן איצקוביץ", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ח (1957), עמ' 3083–3084
- ^ אוריאל שלון (פרידלנד), לתולדות תנועת העבודה הציונית בקווקז, העבר – לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה ספר י"א, הוצאת "אלתירא" אגודה לחקר תולדות יהודי רוסיה ואוקראינה, תשל"ה, עמ' 148–153
- ^ אוריאל שלון (פרידלנד), לתולדות תנועת העבודה הציונית בקווקז, עמ' 152
- ^ דוד מרגלית, יהודי קווקז והציונות, העבר – לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה ספר י"א, תשל"ה, עמ' 163
- ^ חיים אהרונוביץ, הדר הכרמל, חיפה: ועד הדר הכרמל, 1958, עמ' 121–122, 129
- ^ יד בן צבי, [סקר אמנות הקיר בישראל סקר אמנות הקיר בישראל] (עמ' יצירה מספר 1446)
