נשים בירוק
שגיאות פרמטריות בתבנית:ארגון
פרמטרים ריקים [ פירוק הארגון ] לא מופיעים בהגדרת התבנית
 | |
| יושב ראש | נדיה מטר ויהודית קצובר[1] |
|---|---|
| תקופת הפעילות | 1993–הווה (כ־32 שנים) |
| אתר התנועה | |
תנועת נשים למען עתיד ישראל ("נשים בירוק") היא תנועת ימין, אשר הוקמה על ידי מיכאל ורות מטר בשנת 1993, בעקבות הסכמי אוסלו. המוטו של התנועה הוא: "אהבה, מסירות ונאמנות לארץ ישראל". לתנועה סניפים בישראל, בארצות הברית ובקנדה. מנהיגות התנועה הן רות, נדיה מטר ויהודית קצובר[1]. התנועה נקראה "נשים בירוק", בשל הקמפיין של חבריה בשנות התשעים נגד החזרה לקו הירוק במסגרתו חבשו כובעים ירוקים.
פעילות
פעילויות התנועה כללו הפגנות מחאה נגד הסכמי אוסלו[2], החתמה על עצומה נגד הקמת מדינה פלסטינית והפצת סטיקרים וחומר הסברה לציבור. במהלך "מבצע חומת מגן" ולאחריו, התנדבו פעילות הארגון לעודד את חיילי צה"ל מול פעילות ארגון השמאל מחסום ווטש[3].
משנת 2013 מוציאה התנועה כתב העת ריבונות, העוסק בסוגיית הריבונות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון. "ריבונות" מודפס במקביל בעברית, באנגלית, בצרפתית וברוסית.[4][5]
לאחר חטיפת שלושת הנערים, הובילה התנועה את ההיאחזות בשמורת "עוז וגאו"ן".
הישגים
- ב-1995 נאבקה התנועה בהצלחה בכוונת ממשלת רבין להעביר את השליטה "גבעת הדגן" שבאפרת מידי ישראל לידי הרשות הפלסטינית[6]. בשנת 2009 קיבלה מטר תעודת הוקרה מראש מועצת אפרת על מאבקה זה[7].
- ב-2009 בעקבות פעילות התנועה, נפתח ליהודים כביש 398 (כביש עוקף זעתרה) מהר חומה לגוש עציון מזרח, שהיה סגור ליהודים עד אז[8].
- ב-2010 בעקבות פעילות התנועה, חזר צה"ל לאייש את בסיס שדמה שהיה נטוש, ובכך נמנעה השתלטות פלסטינית על השטח[9].
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 'נשים בירוק' מציגות: תוכנית פעולה ליום הבוחר
- ↑ "לא עוצרות בירוק", בשבע
- ↑ חנן גרינברג, עימות בשטחים: "נשים בירוק" נגד נשות מחסום WATCH, באתר ynet, 5 במאי 2004
הרמטכ"ל: "ווטש" ? כן, "נשים בירוק" ? לא, באתר ערוץ 7 - ↑ "ריבונות" - כתב עת מדיני
- ↑ New! Sovereignty Journal
- ↑ Tami Amanda Jacoby, Women in zones of conflict: power and resistance in Israël, McGill-Queen's Press - MQUP, 2005, page 99
- ↑ חגיגות העשור לגבעת הדגן, אפרעיתון, 17 ביולי 2009, עמוד 11
- ↑ בשבע, 20.1.2011 עמ' 33, רבקי גולדפינגר
- ↑ בשבע, 20.1.2011 עמ' 33, רבקי גולדפינגר