משהה נקביו

המשהה נקביו, כלומר, המתאפק מלעשות צרכיו כאשר הוא מרגיש צורך בכך - עובר בכך על האיסור ההלכתי 'בל תשקצו'.

הרמב"ם כתב שהמשהה נקביו, מלבד מה שהוא עובר באיסור של 'בל תשקצו', הוא גם גורם לעצמו בעיות בריאותיות כתוצאה מכך. באופן ספציפי יותר כתבו ראשונים אחרים שהמשהה נקביו לקטנים מסתכן בעקרות, ויש מהם שכתבו שמשום כך יש איסור נוסף בדבר על פי הפסוק בספר דברים ”לא יהיה בך עקר” (ספר דברים, פרק ז', י"ד). בתלמוד הבבלי מסופר על חכמים שונים שהפכו לעקרים, והתלמוד מייחס זאת לכך שהתאפקו מעשיית צרכים בגלל שהשתתפו בשיעור שנמשך זמן רב.

הראשונים סייגו את האיסור להשהות נקביו, וכתבו שיש מקרים שהדבר מותר. הרשב"א התייחס למי שמרגיש צורך לעשות את צרכיו תוך כדי מהלך התפילה, וכתב שמותר להתאפק אם ניתן . בשו"ת "תרומת הדשן" כתוב שמי שנמצא במקום שיהיה לו חוסר נעימות לעשות את צרכיו - מותר לו להתאפק. החזון אי"ש כתב ש'השתנו הטבעים' וכיום אין חשש עקרות.

קישורים חיצוניים

• הרב אליעזר מלמד, ‏בל תשקצו בהשהיית צרכיו, באתר פניני הלכה

הערות שוליים

ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] משהה נקביו23180804