משהה נקביו
המשהה נקביו, כלומר, המתאפק מלעשות צרכיו כאשר הוא מרגיש צורך בכך - עובר בכך על האיסור ההלכתי 'בל תשקצו'.
הרמב"ם כתב שהמשהה נקביו, מלבד מה שהוא עובר באיסור של 'בל תשקצו', הוא גם גורם לעצמו בעיות בריאותיות כתוצאה מכך. באופן ספציפי יותר כתבו ראשונים אחרים שהמשהה נקביו לקטנים מסתכן בעקרות, ויש מהם שכתבו שמשום כך יש איסור נוסף בדבר על פי הפסוק בספר דברים ”לא יהיה בך עקר” (ספר דברים, פרק ז', י"ד). בתלמוד הבבלי מסופר על חכמים שונים שהפכו לעקרים, והתלמוד מייחס זאת לכך שהתאפקו מעשיית צרכים בגלל שהשתתפו בשיעור שנמשך זמן רב[1].
הראשונים סייגו את האיסור להשהות נקביו, וכתבו שיש מקרים שהדבר מותר. הרשב"א התייחס למי שמרגיש צורך לעשות את צרכיו תוך כדי מהלך התפילה, וכתב שמותר להתאפק אם ניתן[2] . בשו"ת "תרומת הדשן" כתוב שמי שנמצא במקום שיהיה לו חוסר נעימות לעשות את צרכיו - מותר לו להתאפק[3]. החזון אי"ש כתב ש'השתנו הטבעים' וכיום אין חשש עקרות.
קישורים חיצוניים
- הרב אליעזר מלמד, בל תשקצו בהשהיית צרכיו, באתר פניני הלכה
הערות שוליים
- ↑ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ד עמוד ב'. לדיון בנושא מבחינה מדעית ראו אנציקלופדיה הלכתית רפואית, כרך ב', עמ' 269-270.
- ↑ שו"ת הרשב"א, חלק א', סימן קל"א
- ↑ רבי ישראל איסרלן, שו"ת תרומת הדשן, תשובה ט"ז.
שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] משהה נקביו23180804