תפילה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף תפילה (יהדות))
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
Incomplete-document-purple.svg
יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. שקלו ליצור כותרות לפרקים הדורשים השלמה, ולהעביר את התבנית אליהם.
יהודים מתפללים בכותל המערבי
יהודים בתפילה. איור מתוך הספר The spirit of the Ghetto משנת ה'תרס"ב על חיי היהודים בארצות הברית. יעקב אפשטיין
קבוצת צעירים דתיים מתפללים תפילת שחרית, חיפה 1939
קטעי וידאו של יהודים מתפללים מארכיון חברת החדשות

תפילה היא פנייה של האדם אל ה' בהבעת שבח, בקשה או הודייה. התפילה היא מצוה המהווה חלק מרכזי בעבודת ה', ומלווה את היהודי לאורך יומו. בהיעדר עבודת הקורבנות, התפילה באה במקום הקרבת קרבן, כמו שכתוב בפסוק[1] "ונשלמה פרים שפתינו"[2].

בכל יום חול מתקיימות שלוש תפילות: שחרית, מנחה, וערבית. בימי שבת, חג וראש חודש נוספת גם תפילת מוסף. ישנם חלקים בתפילה שלאמירתם יש צורך בעשרה אנשים - מניין, ומתקיימת בדרך-כלל בבית הכנסת.

במשנה ובתלמוד נמסרו נוסחי ברכות ותפילות שסודרו על ידי אנשי כנסת הגדולה, וחזר והתחדשו לאחר החורבן ביבנה[3]. בתקופת הגאונים נערך סידור התפילה בו מרוכז נוסח התפילה המלא והמזמורים שנהגו לאמרם. גם הרמב"ם כלל בספרו סדר תפילה. ספר התפילות של החגים קרוי מחזור, על שם המחזוריות השנתית, ומרוכזים בו תפילות של שלוש רגלים (פסח, שבועות וסוכות), וכן ראש השנה ויום הכיפורים. ביהדות תימן נהוג השם תכלאל.

התפתחות התפילה

בתנ"ך אנחנו מוצאים תפילות של כמה אישים, כמו אברהם, אליעזר עבד אברהם, יצחק, יעקב, משה, חנה ושלמה. אחד מנוסחי התפילה המוקדמים שיש בידנו הוא מתפילתו של משה על מרים אחותו: ”וַיִּצְעַק מֹשֶׁה, אֶל ה' לֵאמֹר: 'אֵ-ל נָא - רְפָא נָא לָהּ'“ (במדבר י"ב, יג). תפילה יומית קבועה אנו מוצאים אצל דניאל[4], אך לפי קבלת חז"ל מנהג זה נקבע כבר אצל האבות[5].

הרמב"ם סובר שהתפילה היא מצוה מן התורה: מצות עשה להתפלל בכל יום שנאמר ועבדתם את ה' אלקיכם, מפי השמועה למדו שעבודה זו היא תפלה שנאמר ולעבדו בכל לבבכם. אמרו חכמים, אי זו היא עבודה שבלב זו תפלה . . חיוב מצווה זו כך הוא שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחנה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו כל אחד לפי כחו . . אם היה רגיל מרבה בתחנה ובקשה, ואם היה ערל שפתים מדבר כפי יכלתו ובכל עת שירצה, וכן מנין התפלות כל אחד כפי יכלתו, יש מתפלל פעם אחת ביום, ויש מתפללין פעמים הרבה . . וכן היה הדבר תמיד ממשה רבינו ועד עזרא[6].

לדבריו, התפילה כוללת שלשה חלקים: שבח, בקשה, והודאה, ומהתורה אדם מצווה על תפילה אחת ביום לפחות. הרמב"ן, חולק ולדעתו חובת תפילה היא תקנת חכמים בלבד, אך מן התורה התפילה אינה חובה אלא מתנת חסד מאת ה' לקבל תפילת הקוראים אליו.

התפילות היו קיימות תמיד, אבל הן התמסדו לאחר שהקרבת הקרבנות בשם העם כולו חדל מלהתקיים עם חורבן הבית, מאז הוגדרו תפילות הציבור כתחליף להקרבת הקרבנות, וכל אחת מהן באה כנגד אחד מהקרבנות הקבועים – תמיד של שחר, תמיד של בין הערביים ושאריות של תמיד זה שהיו נשרפים למשך כל הלילה וכן קרבן מוסף בחגים. בהיעדר בית מקדש להקריב בו קרבנות חובה אלו, הייתה התפילה למוסד המאחד את עם ישראל והמעניק לו את סדירות הקשר עם ה'. ברוח זה פירשו חכמים את הפסוק בספר הושע ”וּנְשַׁלְּמָה פָרִים, שְׂפָתֵינוּ“ (הושע י"ד, ג), כלומר כאשר אין באפשרותנו להקריב פרים בבית המקדש נתפלל לה' מתוך קירות לבנו שימחל על פשעינו וימלא צרכינו. חלקי תפילה רבים קשורים עם הקרבת הקרבנות (אמירת הקטורת בתחילה ובסיום תפילות שחרית ומנחה, אמירת פרשת הקרבנות לפני תפילת שחרית, ועוד אזכורים רבים של הקרבנות ובית המקדש). כך גם הלכות רבות והמרכזית בהן עניין הכוונות נובע מאיסור מחשבת פיגול בקרבנות.

אנשי כנסת הגדולה סידרו את הבסיס לתפילות שאנו מכירים כיום, אולם יש תפילות שנאמרו עוד בזמן שבית המקדש היה קיים, למשל קריאת שמע, שאת הפרשה הראשונה שלה היו קוראים בנוסף לעשרת הדברות בבתי כנסת במקביל להקרבת הקרבנות בבית המקדש (אסמכתא ממקור חיצוני לכך נמצאה עם התגלותו של פפירוס נאש).

התפילה כמו עבודת הקרבנות היא אחד משלשה דברים שעליהם העולם עומד תורה, עבודה, וגמילות חסדים.

עניין יסודי ומהותי בתפילה היא כוונת הלב. רבי חיים מוולוז'ין בספרו נפש החיים קובע כי מהות התפילה היא א. בריכוז מלא בפירוש המילים. ב. בהינתקות ושכחה של כל הצרכים הגשמיים. במקום אחר מבחין בין 'תפילה' לבין 'בקשה' שתפילה היא מה שתקנו אנשי כנסת הגדולה והמילים עצמן מתוקנות לפעול, ובקשה היא בלשון האדם עצמו וכוונתו של המבקש היא הנותנת תוקף למילים. יסוד נוסף בתפילה היא הבנה ותחושה של עמידה לפני מלך[7].

התפתחות הסידור

צילום של הסידור בכתב יד של הבעל שם טוב, מארכיון ספריית חב"ד.

בכל התפילות, גרעין התפילה היא תפילה אחת מרכזית שחוזרים עליה שוב ושוב בגרסאות שונות: תפילת שמונה עשרה או תפילת עמידה. את התפילה הזו, שהייתה בתחילתה מורכבת משמונה עשרה ברכות, נוהגים להתפלל בעמידה. כבר בשלהי תקופת בית השני נוספה ברכה נוספת עקב התחזקות הנצרות (ברכת המינים), ולכן תפילת העמידה מכילה כיום תשע עשרה ברכות.

תפילות חוברו גם במועדים מאוחרים יותר.

זמני התפילה

מדי יום יש לכל הפחות שלוש תפילות. תפילת הבוקר שנקראת תפילת שחרית וזמנה מעלות השחר ועד חצות היום (לכתחילה זמנה מהנץ החמה ועד שליש היום) שאותה תיקן אברהם אבינו. תפילת הצהריים שנקראת תפילת מנחה וזמנה מאחרי חצות היום ועד שקיעת השמש, שאותה תיקן יצחק אבינו. ותפילת הערב שנקראת תפילת ערבית וזמנה מצאת הכוכבים עד עלות השחר, שאותה תיקן יעקב אבינו.

בשבתות, בחגים ובראשי חודשים ישנה תפילה נוספת אחרי תפילת שחרית שנקראת תפילת מוסף, וביום כיפור נוספה תפילה חמישית, תפילת נעילה.

הלכות התפילה

ברוב התפילה נהוג לשבת, אבל בחלקה העיקרי של התפילה שנקראת תפילת עמידה או תפילת שמונה עשרה חייבים לעמוד, והאשכנזים הפוסקים על פי הרמ"א עומדים גם בקדיש וחזרת הש"ץ.

ישנם קטעי תפילה כמו הקדיש וקדושה כמו גם קריאת התורה שמחייבים מניין, שהם קבוצה של עשרה אנשים לפחות.

מקום התפילה

המקום המיוחד לתפילה נקרא בית כנסת על שם ההתכנסות של האנשים בו. אין כללים כיצד לעצב את בית הכנסת, מלבד העקרונות ההלכתיים הבסיסיים של בית כנסת, ביניהם כיוון התפילה לירושלים (ובירושלים להר הבית), קיום חלונות (בשביל הרחבת הדעת), וכן ריהוט ופאר (מחמת העניין של כבוד בית הכנסת). בבתי כנסת בתקופה הרומית נמצאו רצפות פסיפס בסגנון הרומאי, עם גלגל המזלות ותיאורים של סיפורים תנ"כים.

בבתי כנסת ישנה הפרדה בין נשים לגברים. לפי חלק מפוסקי ההלכה, די במחיצה שגובהה מטר. אולם, לרוב הפוסקים כי יש צורך במחיצה המונעת ראיה מצד הגברים אל צד הנשים, וכך נהוג ברוב בתי הכנסת.

מהות התפילה

המתפלל האחרון, מאת שמואל הירשנברג (1897)

היכולת להתפלל

התפילה במהותה היא התקרבות האדם אל ה' באמצעות פניה ישירה אליו:

וראוי לך אחי שתדע, כי כוונתנו בתפלה אינה כי אם כלות הנפש אל האלוקים וכניעתה לפניו עם רוממותה לבוראה ושבחה והודאתה לשמו והשלכת כל יהביה עליו.

.

קיימת סברה כי התפילה כמו התפילין שמם נגזר מ'פילול' ו'פיתול', כלומר קשירה והתחברות[8].

דבר זה מעורר שאלה; כיצד אפשרית קרבה בין הבורא שאין ערך לגדלו לנברא? רבי שלמה אבן גבירול היטיב להציג את הדילמה בפניה עומד האדם המתפלל בשיר "שְׁפַל רוּחַ":

שפל רוח, שפל ברך וקומה/ אקדמך ברב פחד ואימה
לפניך אני נחשב בעיני / כתולעת קטנה באדמה
מלוא עולם אשר אין קץ לגדלו / הכמוני יהללך, ובמה?
הדרך לא יכילון מלאכי רום / ועל אחת אני כמה וכמה...

בספר נפש החיים הסביר ר' חיים מוולוז'ין שעל אף שיש פער לא נתפס בין עצמות הבורא האינסופית לבין האדם, וזוהי לכאורה מחשבת עזות לפנות אליו, במצוות התפילה הוא גילה שזהו רצונו. עבודת ה' שבלב זו תפילה והיא המזון הרוחני לעולמות ולאדם עצמו, ולכן היא עומדת ברומו של עולם. הברכה שאנו מברכים את הה', אין בה כוונה לעצמותו האינסופית כשלעצמה, שהיא סתומה מכל ואין לנו בה שום תפיסה בה; אלא לעצמות אינסוף מצד כוחותיו האלוקיים המתחברים אל העולם מצד הכרתנו והשגותנו, שבזה תפילת האדם מעוררת את השפע האלוקי לרדת ולהחיות הכל, שזה עניין הברכה, השפע וריבוי החיוניות האלוקית בעולם. כאשר האדם מתפלל, אסור לו להתפלל אל ההתגלויות של האלוקות בעולם הזה, אלא אל יחידו של עולם, אל העצמות האלוקית בלבד. כוונת התפילה צריכה להיות להוסיף כוח בעולמות העליונים, כשם שחייל משליך נפשו על כבוד מלכו.

הרב יוסף דב סולובייצ'יק מסביר שאפשרות התפילה ניתנה משום שהיא הכרחית מבחינה נפשית לאדם. האדם המאמין לא יכול להחזיק מעמד בלי לפרוק את רגשותיו באמצעות התפילה.

בתלמוד נאמר על הפסוק :"סביב רשעים יתהלכון כרום זולות לבני אדם",שהתפילה עומדת ברומו (כרום) של עולם ואנשים נוטים לזלזל (זולות) בה[9].

שבח ותחינה

חז"ל קבעו שאסור להוסיף בתפילה על שבחי ה' כפי שנתקנו על ידי אנשי כנסת הגדולה, שכן אין ביד היצור לבטא את שבחי הבורא, וכל שבח לגבי גדלו היא מגרעת[10].

במסכת ברכות מסופר: "אותו איש שעבר לפני התיבה, אמר: הא-ל הגדול הגבור והנורא והאדיר והעזוז והיראוי החזק והאמיץ והודאי והנכבד. אמר לו רבי חנינא: סיימת לומר את כל שבחיו של אדונך?" (מסכת ברכות, דף לג עמוד ב) וביתר חריפות במסכת מגילה: "המספר בשבחו של הקב"ה יותר מדי נעקר מן העולם." (מסכת מגילה, דף יח עמוד א).

גם הבקשות שמעתיר האדם על ה' בתפילתו מעלה שאלה; האם אין ה' יודע את חסרונותיו ורצונותיו של האדם? והאם יכול לחול שינוי ברצון ה' כתוצאה מתפילתו? בספר העיקרים משיב על כך שהשינוי נוצר באדם שעל ידי התפילה משתנה מדרגתו ונהיה זכאי לשפע הברכה[11].

תפילת שווא

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תפילת שווא

המשנה מבהירה את גבולותיה של תפילת היחיד:

הצועק לשעבר – הרי זו תפלת שוא. כיצד? הייתה אשתו מעוברת, ואמר: "יהי רצון שתלד אשתי זכר" – הרי זו תפלת שוא. היה בא בדרך, ושמע קול צווחות בעיר, ואמר: "יהי רצון שלא יהו אלו בתוך ביתי" – הרי זו תפילת שוא.

מסכת ברכות, ט', ג'

המשך המשנה מציגה את העיקרון שמאחורי הודאה ובקשה במילים "נותן הודאה לשעבר, וצועק לעתיד לבוא" - על האדם להודות לה' על דברים שכבר קרו, ובתפילתו הוא רשאי לבקש על דברים שטרם קרו.

מטרת התפילה בהגות

הרמב"ן שולל את ההשקפה הגורסת כי התפילה היא אמצעי בעזרתו גורם האדם לאל בהכרח להיענות לבקשותיו. ומסביר הרמב"ן[12] מדוע כעס יעקב על רחל כאשר בקשה ממנו שיביא לה בנים: "ויחר ליעקב, שאין תפילת הצדיקים בידם שתישמע על כל פנים... ולכן אמר לה שאינו במקום אלוקים שיפקוד העקרות על כל פנים." כאן מחלק הרמב"ן בין האדם המתפלל תפילה פסולה, שמטרתה היא לשעבד את רצון ה' לרצונו של האדם, ובין המתפלל תפילה כשרה, היודע שאין בכח תפילתו לשנות משהו ברצון האל.

זה משתקף יפה בדברי שלמה: (דברי הימים ב ו', ל): "וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם... לְמַעַן יִירָאוּךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ כָּל הַיָּמִים".[דרושה הבהרה]

לדעת הרמח"ל (ספר דרך ה'), באמצעות בקשת הצרכים בתפילה מתרומם האדם משפלות ההשתדלות החומרית בעולם. כאשר האדם עוסק בענייני העולם הוא שוקע בגופניות ובחומריות. תיקון המציאות העגומה הזאת מתבצע בתפילה, כאשר מבקש האדם את צרכיו בתפילה, הוא מראה שתולה את ביטחונו באל, דבר שמונע ממנו לשקוע באופן מוחלט בהבלי החומר.

גם לדעת רבי יהודה הלוי התפילה, יותר משהיא מתכוונת להשיג תועלת מעשית, משמשת לזיכוך רוחני לאדם המתפלל, לרומם אותו מעל טרדות הגוף והחומר המעכירות את דעתו: "בדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד כגרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכים אל שעה זו, שלבואה הוא מצפה כי על ידה הוא מדמה אל העצמים הרוחנים ומתרחק מן הבהמים." (ספר הכוזרי)

הרב קוק מדגיש בכתביו כי התפילה, אין מטרתה להשפיע ולשנות את רצונו של האל, כי אם לרומם ולהשלים את מידות האדם: "על כן צריך שיבין כל מתפלל שהתפילה היא חֹק נפלא שחקק הקב"ה בעולמו להשלמת יצוריו בכל דרכי השלמות, לתכלית השלמתם המוסרית בייחוד הנצמחת ממנה." (פירוש עין אי"ה למסכת ברכות)

אך עדיין השאלה במקומה עומדת: אם התפילה אינה מכוונת להשפיע על רצון האל, מדוע אנו מבקשים ממנו בקשות? הרב קוק משיב כי התפילה אמנם פועלת ומשפיעה, אך לא בדרך של שינוי רצון ה' אלא באמצעות שינוי מצבו של האדם המתפלל, דהיינו, התפילה אינה גורמת לשפע שירד מלמעלה למטה, להפך, באמצעות התפילה האדם מתרומם, מדרגתו הרוחנית עולה, והוא נעשה ראוי לקבל את השפע האלוקי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אליעזר לוי, יסודות התפילה – מחקר על תולדות התפילה, מקורותיה, מנהגיה וטעמיה, עד עריכתה בימי הגאונים, תל אביב: הוצאת ביתן הספר בסיוע מוסד הרב קוק, תש"ז.
  • הרב אברהם ישעיה פפויפר, אשי ישראל - דיני תפילה לכל ימות השנה, ירושלים תשנ"ח.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הושע, י"ד, ג'
  2. ^ "פרים שהיה לנו להקריב לפניך, נשלם אותם בריצוי דברי שפתינו" (רש"י שם).
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לג עמוד א, מסכת מגילה, דף יח עמוד א
  4. ^ ספר דניאל, פרק ו', פסוק י"א
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף כו עמוד ב
  6. ^ משנה תורה להרמב"ם, הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק א, הלכות א-ג
  7. ^ חידושי רבינו חיים הלוי הל' תפילה פ"ד
  8. ^ ראו רש"י בראשית פרק ל פסוק ח
  9. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ו עמוד ב
  10. ^ מורה נבוכים חלק א פרק נט
  11. ^ ספר העיקרים מאמר ד פרק יח
  12. ^ בפירושו לספר בראשית


הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0