חוק האחריות למוצרים פגומים

פרק זה טעון עריכה. אנא תרמו למכלול ועזרו לערוך אותו. הסיבה היא: מכלולזציה וקישורים פנימיים.

חוק האחריות למוצרים פגומים נחקק על מנת לפצות אדם שרכש מוצר פגום וניזוק בגופו כתוצאה משימוש במוצר.

תחולת החוק היא משנת 1980. נזקים שחלו לפני שנה זו אינם יכולים להיכנס תחת תחולת חוק זה.

מטרתו של החוק היא להיטיב עם ניזוק שנפגע. לפני תחולת החוק האדם היה יכול לתבוע מכוח עוולת הרשלנות והיה עליו להוכיח כי:

א. הנזק נגרם לו עקב מוצר פגום שהנתבע ייצר.

ב. שהמוצר היה פגום יצא שיצא מרשות הנתבע.

ג. הפגם נגרם עקב התרשלות הנתבע.

נוכח הקושי להוכיח מרכיבים אלו אומץ החוק, אשר קובע אחריות גבוהה יותר ליצרן, ומקנה פיצוי כמעט אוטומטי לנפגע ממוצר פגום. עם זאת, החוק אינו חל על נזקי רכוש.

החוק משקף את מטרות דיני הנזיקין:

הרתעה: להרתיע יצרנים מיצירת מוצר פגום, לגרום להם לייצר מוצרים בטוחים לשימוש ולעודד יצרנים לשפר מוצרים.

פיזור הנזק: ליצרן יש את הכוח לפזר בצורה הטובה ביותר את הנזק על פני כלל הצרכנים. לדוגמה, הוא יכול להעלות את מחיר המוצר במעט וכך לפצות על הנזק שעשוי להיגרם לו.

צדק מתקן: היצרן יוצר את סיכון, יש פה סיכון חד צדדי, בלתי הדדי. ולכן על החובה לפצות מוטלת על היצרן.

צדק חלוקתי: ישנו יצרן חזק מול צרכן קטן וחלש. החוק מאפשר העברת הון מהחזק לחלש.

סעיף 9 מציג דברים אשר אינם נכנסים לתחולה של החוק והם: בהמות, עופות ודגים חיים ותוצרת חקלאית אחרת שאינה מעובדת. כמו כן, החוק אינו חל על נזק שהתרחש מחוץ לגבולות מדינת ישראל.

סעיף 4 בחוק קובע כי ליצרן עומדות מספר הגנות: הגנות אלו נותנות ליצרן פטור מלא מאחריות: כל הגנה שהיצרן טוען לה עליו להוכיח אותה.

פיצויים: לא תובא בחשבון הכנסה העולה על שילוש השכר הממוצע במשק- ערב קביעת הפיצויים, אם הפיצויים לא יהיו פטורים ממס לא יופחת יותר מ-25% מן ההכנסה שלפיה חושבו הפיצוים. כאשר מדובר בנזק שאינו ממוני הפיצוים לא יעלו על יותר מ-50,000 ₪.

התיישנות: תקופת ההתיישנות של תביעה על פי החוק היא קצרה מתקופת ההתיישנות הרגילה בנזיקין, ועומדת על שלוש שנים (במקום שבע). לא ניתן להגיש תובענה לאחר עשר שנים מתום השנה שבה יצא המוצר משליטת היצרן.