עלמה יצחקי

שגיאות פרמטריות בתבנית:לשכתב
פרמטרי חובה [ נושא ] חסרים

פרק זה טעון שכתוב. אנא תרמו למכלול ועזרו לשכתב אותו. הסיבה היא פירוט יתר מוגזם, כתיבה לא אנציקלופדית.

עלמה יצחקי (נולדה ב-1984) היא אמנית וחוקרת, העוסקת בפילוסופיה פוליטית, פילוסופיה של האמנות ומחשבה פסיכואנליטית. יצחקי היא בוגרת המדרשה לאמנות בבית-ברל והחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. עבודתה זכתה במספר פרסים, ביניהם פרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר. יצחקי מרצה בבית הספר לאמנות רב-תחומית במכללת שנקר ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב. כאמנית הציגה יצחקי במספר תערוכות יחיד, בניהן במוזיאון תל אביב, והשתתפה במספר רב של תערוכות קבוצתיות בישראל ובעולם.

ביוגרפיה

יצחקי גדלה בצהלה, למדה במדרשה בבית ברל ולאחר סיום התואר הראשון (2009), המשיכה לתואר שני (2011) ושלישי באוניברסיטת תל אביב בחוג לפילוסופיה.

יצירתה

יצחקי מתגוררת ופועלת בדרום תל אביב. היא בוחנת את המרחב הגאופוליטי ומלקטת מתוכו סצנות המשמשות מושאים לציוריה. היא לא עובדת עם צילומי סטילס, אלא היא רושמת מחוות וסיטואציות שהיא פוגשת ברחוב ומעבדת אותם לקומפוזיציה ודימוי. הדמויות בציוריה של יצחקי נטועות במציאות החברתית והפוליטית הישראלית. היא בודה סיטואציות יומיומיות ו"מחייה" אותן באמצעות סגנון פיגורטיבי ואקספרסיבי בעל איכויות חושניות. היא עוסקת בטקסטורות ומרקמים, ומעידה כי: "הציור שלי קשור מאוד לחוש המישוש, למגע. אני משתדלת לצייר את כל האובייקטים והמשטחים ככה שאפשר ממש לחוש אותם. מעבר לזה יש לי עניין בדגמים מסוגים שונים, כמו שטיחים או הדפסים, כי זה כמו ציור בתוך ציור". הנושאים שלה מאפשרים לשייך את הציור שלה לפרויקט המרכזי של הציור המערבי החל מהרנסאנס: ייצוג של דמויות אנושיות מרובות בחלל תלת ממדי. יצחקי מתעמתת עם מסגרת מסורתית זו של הייצוג מתוך תובנה מעמיקה לגבי משמעותה האונטולוגית והפוליטית. כפי שמעידים ציורי הרנסאנס, הגילוי של הפרספקטיבה המדעית הפך מיד את המרחב הציבורי –העיר, כיכר השוק, הבית – לנושא מרכזי בציור. ההתייחסות לכל מרחב אנושי כמרחב משותף ומחולק כולל בתוכו את כל צורות ההיררכיה, הזיקה, יחסי הקרבה והריחוק המשתמעים מכך. גישתה של יצחקי מעידה על כך שהציור איננו ממד נפרד מהמציאות השיתופית, מישור מקביל שבו היא מיוצגת, אלא המציאות עצמה, והוא משתתף בארגונה ואף לוקח בו חלק פעיל. ציוריה של יצחקי מעוררים בצופה אי שקט, תחושה מלנכולית של ריקון וחוסר משמעות. המלנכוליה הגלומה בציוריה – בדמויות הספק-משועממות ספק-נואשות, בסיטואציות החברתיות הקפואות, ובטיפול הציורי העמלני במשטחי הצבע. ההתבוננות בציוריה מעלה שאלות מהותיות בנוגע לקיום האנושי, לקיום שמתרחק ממהויות. יצחקי מתעקשת לנסח שפת ציור עכשווית הנושאת במשיחות המכחול שלה את זיכרון העבר תוך שהיא שואפת להתמודד עם השאלות הרלוונטיות ביותר לדור הצעיר היום.

בסלון (2012)

תערוכת הפרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמן צעיר לשנת 2012 בבית האמנים בירושלים. שם התערוכה הוא "בסלון", שכן רבים מהציורים מתארים את דירת השותפים שבה גרה יצחקי ביפו באותן שנים. אוצר התערוכה, פיוטר שמוגליאקוב, היה אחד משותפיה של הדירה הערבית הענקית ברחוב יהודה הימית, שאיכלסה בשנים אלה אקדמאים ואמנים. טקסט התערוכה מתייחס לאותו מרחב של סלון דירת השותפים: "מרחב ארעי ונסיבתי של חיים משותפים, הפתוח תמיד להגדרה מחודשת. עם כניסתו של כל שותף חדש, טבעו של מרחב זה משתנה וכך גם הפעילות המתרחשת בו. בצורתו זו הסלון מציע מודל לקיום המשותף שאותו הציורים של יצחקי מבקשים לחקור, וכך הוא מקרין על חדר המיטות, על הרחוב או השדה".

תיאור החלל האשלייתי בציוריה של יצחקי אינו פותח "חלון למציאות", באשר הביטוי השגור ממקם את הצופה/אמן בעמדה של משקיף חיצוני, אלא "סלון למציאות" – ביטוי אשר מגייס את אחד הנושאים החוזרים בעבודותיה של יצחקי - אופיו השיתופי של המרחב שהן חולקות עם דמויותיהן וצופיהן. הסלון של יצחקי איננו מבקש להידמות למרחב ההופעה של סגנונות ציור חדשים בחיקה של האמנות הממוסדת, כפי שהיה הסלון של האקדמיה הצרפתית, ולא לסלון הדחויים שהפך את "החדש" לממסד אמנותי בפני עצמו. הסלון של יצחקי כלל איננו חלל תצוגה; הציבוריות שלו מקיימת קשרים עמוקים יותר עם האמנות. הסלון של יצחקי הוא סלון של דירת שותפים, מרחב של ציבוריות נסיבתית, המתאפיינת בפתיחותה להגדרה מתחדשת מתמדת. ההתכנסות בסלון של דירת שותפים אינה מניחה את הניגוד שבין האורח והמארח; כל השותפים שווים בייצור הקהילתיות של מרחב זה, ולאף אחד מהם אין בעלות עליו. בהבנה שכזו, הסלון מהווה את הפרדיגמה של ההוויה–ביחד שהציורים של יצחקי מבקשים לחקור, ומבחינה זו הוא תקף גם בחדר המיטות, גם ברחוב או בשדה. הוא מכתיב את גישתה של יצחקי לבד המצויר עצמו כמרחב של אינטראקציה בין "שותפים" מרובים והטרוגניים; מרחב אשר בדומה למציאות עצמה מתהווה ונוצר מהאופן שבו גוף פוגש בגוף, צבע פוגש בד, שיניים פוגשות כיסא, יד פוגשת פרווה, מבט פוגש בתמונה. מבחינה זו, אין הבדל ואין היררכיה בין שהייה במרחב לבין ייצוגו על הבד.

יהודה הימית (2015)

תערוכת יחיד של יצחקי משנת 2015 במוזיאון תל אביב. יצחקי עוסקת בציור חברתי, כמו זויה צ'רקסקי, ומתייחסת לחיי היום-יום הפועלי, השייך למעמדות נמוכים, לעבודה ולשעות הפנאי שלהם, לפריפריה, לתרבות שכונתית. רוב המצוירים הם טיפוסים משולי החברה, הפועלים השקופים, קבצנים, אך גם צעירים העוסקים בעצמם ובעולמם, בליינים. אלה ואלה חסרי כוח, חסרי הון סימבולי של "תרומה לתרבות". בציורים שלה מתוארים בין השאר שני בחורים עומדים בעיקול רחוב, האחד אוכל תפוח, השני משעין רגל על מעקה ברזל ("בוקר", 2015); מקבצת נדבות עם כוס חד-פעמית צועדת בין פרחי-עירייה ליד מכוניות ("אי-תנועה", 2014); שלושה צעירים מורחים צבע שחור על מדרכות השימש ליד פסל "התרוממות" של מנשה קדישמן (צובעים את הבימה בשחור", (2012); זוג וכלבים רובצים על שטיח ("דיוקן קבוצתי", 2012); עובד ניקיון עירוני בווסט צהוב זרחני נשען על עץ, מעשן סיגריה, מזרן מיותר מונח על צדו, ברקע פתחי חנויות סגורים ("יהודה הימית", 2013); שישה גברים בתחתונים יושבים על חול, ידיהם מעל ראשיהם ("שבויי מלחמה בעזה", (2014). חלק מהציורים נראים כיאילו נצפו מבעד לעדשת עין-דג או מראה מעוותת – מה שמצויר באמצע הוא גדול, קרוב, כמעט מוזנק החוצה, ואילו השוליים נסוגים אחורה.

מרחב ישורון כתב בטקסט הקטלוג: "עלמה יצחקי מציירת איך גוף תופס מקום בעיר. הגוף חולש על מרכז התמונה והפרישה של הידיים והרגליים מחלקת את הבד, מבדילה בין שמיים לארץ, מכתיבה מסגרת לנוף. אמצע הבד הוא אמצע הבשר. הגוף גוזר את הרקע, תופס לעצמו את השטח, מסתיר את הנוף לפי מספר הסנטימטרים הדרוש לו כדי להציב את הישות שלו, כלומר להיות. זו המטפיזיקה של הנוכחות."

אוצרת התערוכה נועה רוזנברג כתבה: "ציורה של יצחקי מסכין אמנם עם כמה מהתוויות הציור האקספרסיבי או האקספרסיוניסטי – צבעוניות עזה, קומפוזיציות גולשות – אך לא פעם עולה התחושה שהגדרה טובה יותר לעבודותיה תהיה 'אקספרסיוניזם קפוא'. באותה מידה אפשר לומר שזהו אקספרסיוניזם ללא רגשות. הסגנון אמנם נעתר למאפיינים ההיסטוריים המוכרים – עיוות פרופורציות, צבעוניות משולחת רסן, חושיות חריפה, נסיגה מעמדת תצפית לעבר עולם הדמיון, משיכות מכחול דרמטיות או כמעט דמויות-קשקשים, דמויות גרמיות יתר על המידה, בעלות ראשים גולגולתיים וגפיים מועצמי מפרקים אבל הוא אינו מתאר עולם פנימי סובייקטיבי מכורסם מפחדים, המשליך פנטזיות אכולות חרדה על המציאות. ומובן שגם אינו מבטא היחלצות ממוסכמות, משום שהסגנון האקספרסיוניסטי כשלעצמו הוא כבר מוסכמה, תבנית ביטוי, קוד מוכר ליחס רגשי כלפי מושא ונושאי הציור."

מעבר זמני | שהות־אמן על שם ברונר (2015)

בשנת 2015 יצחקי נבחרה לתוכנית שהות אמן על שם ברונר במוזיאון הרצליה. היא נסעה לדיסלדורף, גרמניה, והתגוררה שם במשך מספר חודשים. שם היא יצרה פרויקט חדש, במיוחד לתערוכה הזו בהשפעת תוכנית השהות. יצחקי מתבוננת בדימויי המקום ובמקביל מתמודדת עם האופן שבו נראים דימויי מולדתה מרחוק, בארץ אחרת ועל גבי מסך הטלוויזיה. במקבץ העבודות "לוטשים", הפנים של הדמויות מציעות את עצמן למבטו של הצופה בעודן מישירות אליו מבט מתריס – פנייה פרונטלית שמערבת את הצופה כשותף וכעד. פעולת הצפייה היא נושא הסצנה המתוארת בציור "חושבים על הממשלה", שנוצר בעת שהות־האמן של יצחקי בדיסלדורף. קבוצת צופים, המצויה על מעין במה מוגבהת, צופה בטלוויזיה בדמותו של בנימין נתניהו בעת שהוא נואם. הנשרים בשטיח הם אזכור לציורו של אנגר, נפוליאון הראשון (1806), ומצביעים על הממד הכוחני בדיוקן השליט. הפנים, בהיותן תווי ההיכר האישיים ביותר של האדם, נושאות צו מוסרי למפגש עם האחר. כאן, המפגש מאופיין בשניוּת בין המרחק האינהרנטי של ייצוג טלוויזיוני לבין המבט מקרוב של הצופה בו. גם בציוריה האחרים של יצחקי, הפנים נראות כמסכה תיאטרלית, המסתירה יותר מאשר היא מגלה, ומתוך כך מזמנות השתקעות מתמשכת. ב־2016 התערוכה הוצגה בחלל התצוגה קונסט אים טונל (KIT) בדיסלדורף, גרמניה.

היא הסיר, ואנחנו הבשר (2017)

תערוכת יחיד של יצחקי בגלריה חזי כהן בשנת 2017. התערוכה כללה עבודת וידאו, ציורי שמן וסדרת אקוורלים, העוסקים כולם בדימוי הגוף המפורק, המתכלה, האוכל והנאכל. בציורי השמן של יצחקי הגוף מופיע במלוא נוכחותו החומרית, ותופס את מרכז התמונה. דמויותיה שריריות, כבדות, עורן צרוב בשמש. בסדרת האקוורלים, לעומת זאת, מופיע גוף אחר – מרחף, חדיר ונוזלי. הצבעוניות העליזה והשפה הנאיבית מכסים על תוכן קודר, המשלב דימויי פולחן דתי עם פנטזיות של עונג וכאב. בעבודת הווידאו "מדיטציית גופה״ נראה כלב המפרק ואוכל ׳גופה׳ על שריריה, עצמותיה ואבריה הפנימיים, העשויים קונפטי ונייר צבעוני. זהו ייצוג משחקי ונאיבי של מה שנתפס במסורת המערבית כגורל המקולל ביותר: מוות ללא קבורה, שרידי האדם ההופכים מאכל לחיית השדה.

פרסים

• 2004 – מלגת קרן תרבות אמריקה-ישראל
• 2005 – פרס מוזיאון רמת-גן לבוגר "המדרשה" מצטיין, המוזיאון לאמנות ישראלית, רמת גן
• 2010-2005 – מלגת התוכנית הבין-תחומית לתלמידים מצטיינים ע"ש עדי לאוטמן, אוניברסיטת תל אביב, תל אביב
• 2012 – פרס לציור ע"ש אסנת מוזס לאמן צעיר, בית האמנים, ירושלים
• 2012 – שהות-אמן על שם ברונר, תוכנית לחילופי אמנים תל אביב - דיסלדורף, דיסלדורף, גרמניה
• 2014 – פרס רפפורט לצייר ישראלי צעיר, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב

תערוכות

תערוכות יחיד

• 2008 – "ציור", סדנאות האמנים, תל אביב
• 2012 – "בסלון",בית האמנים, ירושלים
• 2015 – "יהודה הימית", מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
• 2015 – "מעבר זמני", שהות אמן ע"ש ברונר, מוזיאון הרצליה
• 2016 – עלמה יצחקי: איסכורית – גלריה בארי
• 2017 – היא הסיר ואנחנו הבשר -גלריה חזי כהן

תערוכות קבוצתיות

• 2005 – " More Than This 4", זומר, גלריה לאמנות עכשוית, תל אביב
• 2007 - נגא, גלריה לאמנות עכשווית, תל אביב
• 2007 – "שיטה", הגלריה של המדרשה בתל אביב, תל אביב-יפו
• 2011 - צבע טרי 4 - צבע טרי, היריד לאמנות עכשווית, תל אביב
• 2012 – "תערוכה מינורית", הגלריה של המדרשה בתל אביב, תל אביב-יפו
• 2013 - "פאסיב אגרסיב אקספרסיב", הגלריה האוניברסיטאית לאמנות ע"ש גניה שרייבר, תל אביב
• 2013 – "מארח ואורח" - אולם סם ואילה זקס, הבניין הראשי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב
• 2014 – "מתים מבפנים", גלריה בנימין, תל אביב
• 2016 – "קומזיץ" KIT, דיסלדורף, גרמניה
• 2017 – "אסיף: עשור לפרס רפפורט לאמן ישראלי צעיר/בכיר", אולם יוסף ורבקה מאירהוף הבניין הראשי, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב

אוספים

• אוסף מוזיאון רמת גן
• אוסף שיף
• אוסף שניידמן

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

שגיאות פרמטריות בתבנית:מיון ויקיפדיה
שימוש בפרמטרים מיושנים [ דרגה ] עלמה יצחקי27113258