על קיר הברזל
על קיר הברזל (אנחנו והערבים) הוא מאמר עמדה שכתב זאב ז'בוטינסקי והופיע לראשונה ב-4 בנובמבר 1923 בעיתון הציוני בשפה הרוסית "ראזסווייט". לפי המאמר, ההתיישבות הציונית בארץ ישראל "יכולה להמשיך ולהתפתח רק בחסותו של כוח מגן, שאינו תלוי באוכלוסייה המקומית – קיר ברזל, שאותו לא יהא בכוחה של האוכלוסייה המקומית להבקיע". קיר ברזל שכזה הוא שבסופו של תהליך יניע את האוכלוסייה המקומית, מתוך הבנת חוסר התוחלת שבמאבק, לתהליך של פיוס וחיים בשיתוף תוך שוויון זכויות אזרחי מלא.
על פי פרופ' יצחק בן ישראל ומומחים נוספים [דרוש מקור: מי?], דוד בן-גוריון ביסס את הדוקטרינה שלו לגבי תפיסת הביטחון של ישראל שהתפרסמה ב-1953 על התפיסה של ז'בוטינסקי.[דרוש מקור]
תוכן
המאמר בנוי מהקדמה וארבעה קטעים הבאים לאחריה.
הקדמה
בהקדמתו מבהיר ז'בוטינסקי כי אין הוא אויב הערבים, אלא תומך בשוויון מוחלט לכל העמים. לראיה מביא הכותב את עובדת היותו מבין מנסחי תוכנית הלסינגפורס, שאינה מיועדת ליהודים דווקא אלא לכלל בני האדם. בסיום ההקדמה כותב ז'בוטינסקי כי על אף היותו שוחר שלום, לא תמיד ניתן להגיע אל השלום בדרכי שלום, בהתחשב בחוסר נכונותם של הערבים לקבל את הציונות.
קטע א'
את קטע א' פותח ז'בוטיסקי באמירה כי לא נראה בעתיד הקרוב מצב בו ישלימו הערבים עם הפיכתה של ארץ ישראל ליהודית. כחיזוק לדבריו הוא טוען כי לא היה משחר ההיסטוריה, מצב בו הסכימה קבוצה לקבל נוכחות קבוצה חדשה יחסית, ללא התנגדות. ז'בוטינסקי אף מאתגר רטורית את הקורא למצוא דוגמה לדבר ומסיים בעצמו: "לא היה מקרה כזה".
הכותב מדגיש כי אין הדבר תלוי בגודל השטח ובצפיפות האוכלוסין, ומביא לראיה את התיישבות האנגלים והסקוטים באמריקה הצפונית החל מהמאה ה-17 עת מנו האינדיאנים כ-340 אלף איש על פני שטח עצום, ולמרות זאת התקוממו ונלחמו במי שראו כפולשים.
בהמשך תוקף ז'בוטינסקי את "עושי השלום שבקרבינו", וטוען כי חשיבתם בדבר יכולת השגת שלום עם הערבים על ידי רמייתם באמצעות ניסוח מרוכך של המטרות היהודיות, או באמצעות רווחים כלכליים, בטעות יסודה, שכן הערבים חכמים מספיק להבין את מטרות היהודים, וכן בשל אהבתם הטבעית אל ארץ ישראל ככל קבוצה האוהבת את נחלתה.
בסיום הקטע כותב ז'בוטינסקי כי מקור דעה זו היא בבוז והתנשאות על הערבים, ובחוסר הכרה ביכולותיהם האמיתיות.
קטע ב'
קטע זה מתמקד בשלילת הטענה כי סיבת אי קבלת הערבים את היהודים והתנגדותם לעליה, היא חוסר הבנה שהציונות אינה רוצה בדיכוי הערבים ואף לא בהכרח בהקמת מדינה יהודית וכי כוונתה צנועה בהרבה. ז'בוטינסקי טוען כי הערבים יודעים זאת היטב ולמרות זאת אינם רוצים בביאת היהודים והתיישבותם המחודשת בארץ ישראל, וזאת כדי לא לאבד את הכוח הדמוגרפי שלהם כפי שהיה בתקופתם.
ז'בוטינסקי מזכיר נאום מפורסם שנשא נחום סוקולוב שלוש שנים לפני כתיבת המאמר, ובו דן סוקולוב באי הבנה זו, והוכיח לערבים "בראיות חותכות" כי כוונת היהודים שונה ממה שהם חושבים, וחששם אינו מוצדק בשל כך. על כך מוסיף ז'בוטינסקי את תגובת העיתון הערבי "אל כרמל" לנאום, ובה נכתב כי ידוע וברור לערבים כל אשר אמר סוקולוב, וסוקולוב דובר אמת, אך הערבים אינם רוצים בעליה לא משום פחד מדיכוי יהודי, אלא מפני חשש מעליה אשר תשנה את כוחם הדמוגרפי ותהפכם למיעוט.
בשל כך טוען ז'בוטינסקי כי כל המנסים להסביר לערבים במילים יפות את כוונת היהודים חוטאים למציאות, משום שמה שחשוב לערבים זו לא התנהגות היהודים, אלא החלשת כוחם הדמוגרפי.
בסיום הקטע מדגיש ז'בוטיסקי את חשיבות העניין וכותב כי:
”כדאי היה ללמוד אותו בעל-פה ולהניחו ביסוד כל הרהורינו לעתיד לבוא בשאלה הערבית”.
קטע ג'
קטע זה נחלק לשני חלקים; בחלק הראשון מתמקד הכותב בניתוח דרך פעולה שנידונה ביישוב בתקופתו ונקראה תוכנית בגדד, אשר תוכנה היה ניסיון לעקוף את ערביי ארץ ישראל, ולהגיע להסכמה עם עמי ערב שבאזור על הקמת מדינה יהודית. ז'בוטינסקי שולל את התוכנית מהטעמים הבאים:
- לא ניתן בתנאים הנוכחיים להגיע להסדר שכזה בשל חוסר משאבים פוליטיים וכלכליים בידי היהודים. ז'בוטינסקי מדגיש כי לערבים אינטרס גדול לשמור על ארץ ישראל כשהיא בעל אופי ערבי, משום שביטול אופיה הערבי של ארץ ישראל ישבור את הרצף הערבי באזור.
- אף אם יצלח ההסכם בין היהודים למדינות ערב, יחס ערביי ארץ ישראל לא ישתנה והתקפותיהם לא יפסקו, ולכן לא יהיה רווח משמעותי מהמהלך. בהקשר זה הוא מביא דוגמה מאיחוד איטליה, שם טרנטו וטריאסטה נשארו בעקבות הסכמים תחת השלטון האוסטרי, אך המשיכו ללחום בשלטון זה על-אף ההסכם.
- הלאומיות הערבית שואפת לעצמאות מהמעצמות הקולוניאליות בריטניה וצרפת, ולאיחוד כל האזורים לממלכה אחת גדולה. הבריטים מודעים לכך, ולכן הסכם שכזה יראה בעיני הממלכה המאוחדת כבגידה וניסיון חתירה תחת שלטון המנדט הבריטי. דבר זה עלול לגרום לביטול כל ההישגים המדיניים כדוגמת הצהרת בלפור ולהפיכת הממלכה המאוחדת לאויבת הציונות.
בחלק השני של קטע זה מנסח ז'בוטינסקי את המסקנה העולה מדבריו, ואת דרך הפעולה הנכונה בעיניו - "קיר הברזל", אשר על שמו נקרא המאמר.
הכותב טוען שלא ניתן בשלב זה להגיע להבנות עם ילידי ארץ ישראל הערבים, ועל כן אין ברירה אלא לפעול ולפתח את ההתיישבות היהודית בניגוד לרצונם, תחת מטריית הגנה שלא תהיה תלויה בהם, אלא ביישוב היהודי עצמו. ז'בוטינסקי דוחה בתוקף את העמדה כי הסכמת הערבים היא תנאי בל יעבור להגשמת הציונות ואף קורא לדבקים בעמדה זו להסתלק מהציונות.
ז'בוטינסקי משווה בסוף קטע זה בין אלו המצדדים בתוכנית בגדד, בהמשך השלטון הבריטי ובדרך אותה מציע הוא, משום שהמכנה המשותף בין כל הדרכים הוא כפיית משטר וסדר על תושבי ארץ ישראל, ואין בשיטתו עודף מיליטריזם על פני השיטות האחרות.
”בעניין זה אין הבדל ממשי בין "המיליטאריסטים" שלנו ובין "הצמחונים" שלנו. אלו מעדיפים קיר ברזל של כידונים יהודיים, אחרים של כידונים איריים, ואנשי מחנה שלישי מצדדי הסכם עם בגדד, מוכנים להסתפק בכידוני בגדד.”
בסוף הקטע טוען ז'בוטיסקי כי עצם הדיון על הסכם אפשרי מכניס תקוות שווא בלב הממלכה המאוחדת ובכך מחליש את התמקדותה ביצירת "קיר ברזל" אפקטיבי, ומסיט את מאמציה לתחום חסר סיכוי. בשל כך מסיק הכותב כי יש להבאיש את ריחן של תוכניות כאלו ולהבהיר את דמיוניותם.
קטע ד'
בקטע זה מתייחס הכותב לטענות על אי מוסריות עמדת "קיר הברזל", ועונה כי ניתן לדון על עניין המוסריות בהקשר של כלל הציונות - האם היא מוסרית או לא, אך לאחר שהוסכם שעצם שיבת היהודים והציונות הם מוסריים, אין מקום לטיעון מסוג זה.
בסוף קיימת התייחסות לחוסר התקווה המשתקפת מעמדתו באשר לאי אפשריותו של הסכם שלום בין היהודים לערביי ארץ ישראל.
בהקשר זה טוען ז'בוטיסקי כי הסכם שלום יתאפשר רק אם יבינו הערבים כי לא קיים כל סיכוי לפתרון בעיית היהודים בארץ ישראל באמצעות אלימות ומלחמות. או אז יאבדו הקבוצות הקיצוניות את קסמן, ויהיה אפשרי לדון עם הקבוצות המתונות יותר בדבר הסדרים ראויים. לשם כך מדגיש הכותב כי יש לחזק את קיר הברזל בשלב הראשון, ולהסתלק מכל ניסיון הידברות בהווה. רק כך לטענתו עשויה להיווצר אפשרות להידברות עתידית בין הצדדים.
קישורים חיצוניים
- על קיר הברזל באתר מכון ז'בוטינסקי (מתורגם לעברית)
- קובי מידן, על קיר הברזל מאת זאב ז'בוטינסקי עם פרופ' זאב צחור, מבוא לטקסטים מכוננים, האוניברסיטה המשודרת בגל"צ
הערות שוליים
