זאב ולדימיר ז'בוטינסקי נולד בעיר אודסה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (בדרום אוקראינה של ימינו) ביום י"ב בחשוןתרמ"א, 17 באוקטובר1880. אמו, חוה לבית ז"ק, הייתה נצר לרבי יעקב קרנץ ובת למשפחה אמידה. אביו, יבגני (יונה בן צבי), היה סוחר. מהמעט שזכר ז'בוטינסקי על אודותיו, ידע כי אביו נולד בעיר ניקופול (Ни́кополь) שעל נהר הדנייפר, וכי עסק במסחר בתבואות.
ולדימיר-זאב היה הילד השלישי במשפחה.[3] כשהיה בן חמש, חלה אביו ואמו לקחה את משפחתם לגרמניה כדי לטפל במחלת האב.
ב-1886 נפטר האב, והמשפחה נותרה ללא ממון.[3] אמו של ז'בוטינסקי חזרה עמו ועם אחותו הבכורה תמר לאודסה.
ב-1895, כשהיה בן 15, הוזמן אל בית אחד מחבריו היהודיים, ושם פגש את יוענה גלפרין, מי שתהיה אשתו לעתיד.[3] ב-1897, בגיל 17, תרגם לרוסית מן השירה העולמית, כולל כמה משיריו של המשורר האהוב עליו, אדגר אלן פו, שאותם תרגם ברבות הימים גם לעברית. את תרגומיו שלח ז'בוטינסקי אל מערכות העיתונים, אך אלה כמעט מעולם לא התפרסמו.[3] באוגוסט 1897 נתפרסם מאמרו הראשון בדפוס בעיתון "יוז'נויה אובוזרניה". ב-1898 החליט להיות סופר. הוא הציג את תרגומיו בפני הסופר הרוסי פיאודורוב וזה התרשם מתרגום הפואמה "העורב" (מאת אדגר אלן פו) והציג אותו לפני עורך העיתון "אודֶסקי ליסטוק" (Одесский листок). באביב אותה שנה נשלח ז'בוטינסקי אל ברן שבשווייץ ככתב חוץ של העיתון. עם נסיעתו הפסיק את לימודיו בגימנסיה לפני שהשלים את בחינות הבגרות.[4] על החלטתו כתב
”כי מאז קצה נפשי באוירת הגמנסיון ואמרתי לעזבה בהזדמנות הראשונה, גם בטרם אגמור את חוק לימודי. קשות נלחמתי על החלטה זו עם בני משפחתי וקרובי ומכרי [...] מהו השגעון הזה – להקריב ולהחריב סיכויים כאלה; וקודם-כל, למען השם – למה? [...] ואולי אין בירור לסודות הרצון שיעלה בדיוקה על אותה המלה: 'ככה'.”[5]
ראשית בגרותו
בדרכו לשווייץ עבר ז'בוטינסקי בהונגריה ובגליציה, בהן נתקל לראשונה באזורי הגטו היהודי על מצוקותיו. בברן היו קבוצות גדולות של סטודנטים ובהן לא מעט יהודים. הסטודנטים היהודים הושפעו מתנועת המהפכנות הרוסית, ונחלקו כמו הלא-יהודים בין מרקסיזם ומהפכנות סוציאליסטית. רק מעטים התקרבו לרעיון הציוני. ז'בוטינסקי כאתאיסט[6] העיד על עצמו כי הן בילדותו והן בשנותיו בגימנסיה לא ספג לקרבו ערכי יהדות ומסורת, וכמו חבריו הסטודנטים לא הוטרד משמעותית מאפליית היהודים. באחת מאסיפות הסטודנטים נשא נאום שבו הגדיר עצמו כציוני, ואמר כי יש לפתור את שאלת היהודים בארץ ישראל, בטרם יגיע סופם בטבח בגולה. בברן, בגיל 17, חיבר ברוסית את השיר "עיר שלום", שבו אמר:
בברן החל ללמוד משפטים באוניברסיטה. ב"אודסקי ליסטוק" החל לכתוב בשם העט "אלטלנה".[4] בתקופתו בברן עדיין לא היה ז'בוטינסקי מעורב עמוקות ברעיון הציוני ולא נכנס לפולמוסים עם הסטודנטים הסוציאליסטים. ז'בוטינסקי לא מצא את מקומו בברן, שהייתה שונה מאודסה החופשית, וגם לא התרכז בלימודיו האקדמיים. בהמלצת אחד ממרצי האוניברסיטה מונה ז'בוטינסקי לכתב עיתונו ברומא,
ובסתיו 1898 עזב את ברן ועבר לרומא.[4]
לימודי המשפטים ברומא לא סיפקו אותו והוא פנה לתחומים נוספים, במיוחד אל הספרות והאמנות. חיי הרוח, השירה והמוזיקה השפיעו עליו רבות. באוניברסיטה היה זה הפרופסור אנטוניו לבריולה, אשר גישתו בלימודי ההיסטוריה עיצבה אצלו בהמשך את רעיונות "כל יחיד הוא מלך" ו"חד נס" בנושאי הציונות והאדם היחיד מול ההיסטוריה. שם גם גובשה משנתו הכלכלית. ז'בוטינסקי הושפע רבות מהמרד של גריבלדי ומג'וזפה מציני, והם סללו דרך לחזונו המדיני. על תקופה זו אמר:
”אם יש לי מולדת רוחנית, הריהי איטליה [...] כל יחסי לבעיות הלאום, המדינה והחברה נתגבש בשנים ההן תחת השפעה איטלקית [...] אגדת גריבלדי, כתבי מאציני, שירת ליאופרדי וג'וסטי העשירו והעמיקו את ציוניותי השטחית, מהרגשה אינסטינקטיבית עשוה להשקפה”.[7]
ב-1899 נתפרסם שירו הראשון בשפה הרוסית, "עיר השלום", בירחון "ווסחוד" שיצא בסנקט פטרבורג, בפסידונים "Egal". באותה שנה עבר לכתוב עבור העיתון הליברלי בעל ההשפעה "אודסקייֶה נובוסטי" (Одесские новости).[4] גם ב"נובוסטי" כתב תחת שם העט "אלטלנה". על כך כתב: ”אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו 'מנוף' - אחרי כן נודע לי שתרגומו 'נדנדה'”.[8] כתבותיו נכתבו בסגנון שנון, קליל וקולע, והן כיסו בסקירתן את חיי התרבות באיטליה.
ב-1901 הגיע ז'בוטינסקי לביקור באודסה מתוך כוונה לחזור לרומא כדי לסיים שם את לימודיו ולהתמחות כעורך דין. בביקור זה גילה כי יצא לו שם כסופר ושם קיבל הצעה לכתוב טור קבוע ב"נובוסטי". הוא החליט להישאר באודסה ולוותר על חזרה לאיטליה ועל קריירה של עורך דין.
פעמיים בשבוע היה מפרסם ז'בוטינסקי את רשימותיו ב"נובוסטי" תחת שם העט שלו, ועד מהרה ראו בו אנשי האינטליגנציה הרוסית את אחד הפיליטוניסטים המובילים של דרום רוסיה. ב-1901 הועלה בתיאטרון העירוני של אודסה מחזהו "דם", מחזה פציפיסטי אנטי-בריטי העוסק במלחמת הבורים. המחזה התקבל בהתלהבות על ידי הקהל והמבקרים, אך הורד לאחר שתי הצגות בלבד בפקודת שלטון הצאר.
ב-1902 הועלה באותו התיאטרון מחזה שני פרי עטו, "לאדנו",[9] שעסק באינדיבידואליזם בהשראת הפילוסוףהגל ולא נחל הצלחה. באפריל 1902 עצרו השלטונות את ז'בוטינסקי. דעותיו על האינדיבידואליזם וכתיבתו לעיתון האיטלקי הסוציאליסטי "אוואנטי!" עוררו את החשד נגדו.
הוא ישב בבית הסוהר של אודסה כחמישים יום.[9] בכלא גילה כי מרבית העצורים הפוליטיים הם יהודים, ושם גם התוודע לנוער המהפכני והתרשם מערכי המוסר שלו.
מלאכתי מלאכת אחד הבנאים השוקדים על הקמת מקדש חדש לאל יחיד ששמו - עם ישראל
באביב 1903 התחוללו פרעות בעיירה דוּבּוֹסַארִי שבפלךבסרביה (הנמצאת ברפובליקה מולדובה). כאשר התגבר החשש באודסה מפני פרעות נוספות, התקומם ז'בוטינסקי נגד אזלת היד והתבוסתנות, שלדעתו אפיינו את מנהיגי היהודים. הוא שלח מכתבים אל מנהיגי הקהילה ובהם הציע לארגן יחידות הגנה יהודיות, יחידות אשר עשויות היו להיתפס כביטוי לגאווה לאומית ואי-כניעה אף יותר מכוח ממשי, בארץ שבה שנאת היהודים קיבלה לעיתים את עידוד השלטון וכוחות המשטרה. אז נודע לו כי ארגון הסטודנטים היהודיים "ירושלים" כבר ארגן, לראשונה בתולדות יהדות רוסיה, יחידת הגנה עצמית כמו זו שהציע, וז'בוטינסקי מיהר להצטרף לשורותיה. יחד עם מאיר דיזנגוף פעל להשגת סכומי כסף גדולים לרכישת נשק ליחידה.
בתחילת אפריל, בחג הפסח, התחוללו פרעות קישינב. לאחר הפרעות, יצא ז'בוטינסקי לקישינב בשליחות עיתונו, "אודסקיה נובוסטי", ושם נפגש לראשונה עם חיים נחמן ביאליק ועם המנהיגים הציוניים מנחם מנדל אוסישקין וזאב ולדימיר טיומקין.[9] אל הזעזוע שעוררו הפרעות בקרב היהודים נלוו גם שינויים בתפיסת היהודים לגבי הכבוד העצמי והתקוממות נגד הדיכוי, דבר שהתבטא בהקמת יחידות הגנה בערי תחום המושב. ז'בוטינסקי הושפע גם הוא עד מאוד מן המאורעות ואלה גרמו לו להיכנס סופית אל הפעילות הציונית. עם זאת, אמר על עצמו כי הפרעות לא המחישו לו את מצוקתו של היושב בארץ זרה, אלא הביאו אותו לחבור אל אנשים שעסקו בפעילות הציונית. בשנת 1904, בקישינב, תרגם לרוסית את הפואמה "משא נמירוב", השם הגלוי של "בעיר ההרגה", מאת חיים נחמן ביאליק. ז'בוטינסקי הכניס בתרגוםרגשות כה עזים, עד שאנשי שירה ראו בתרגומו יצירה לירית העומדת בפני עצמה. ז'בוטינסקי גם כתב שיר הקדמה לתרגום הפואמה, אשר הסתיים כך (בתרגומו של חנניה רייכמן):
בעיר ההיא ראיתי תוך סחי
פיסה אחת מגויל תורה קרוע.
ניערתי בזהירות מקלף נצחי
את האבק שבו היה זרוע;
ושם כתוב: "בארץ נוכריה" –
רק שתי מילים מספר עם-הנצח.
בשתי מילים הללו חבויה
היסטוריה של כל פרעות הרצח.
בתקופה זו נרתם ז'בוטינסקי באופן נמרץ למפעל הציוני. הוא החל להוציא תחת ידו פרסומים ומאמרים רבים. בזמן שאותו כינה "תקופת נדודי", עבר בין הסניפים הציוניים ברוסיה והקים סניפים חדשים במקומות שבהם לא היו קיימים, כשהוא מפגין את כישרונות כתיבתו הקולחת ואת יכולת הדיבור המשכנעת שלו. לז'בוטינסקי הייתה היכרות מעמיקה מימי שהותו ברומא ובברן עם האידאולוגיה המרקסיסטית, והוא הפנה אותה למאבקו נגד תנועת "הבונד" ובתנועות הסוציאליסטיות. גופים אלה צברו כוח והשפעה גדולים אצל יהודי רוסיה ופולין, ובייחוד אצל הנוער שמאס במשטר הדיכוי של רוסיה הצארית; אולם ז'בוטינסקי ראה בהם אויבים לרעיון הציוני. הוא כתב את המחזה "אדמת נכר", שבו ניבא כי כוח הנוער היהודי במהפכה הסוציאליסטית יהיה בלתי רצוי ולא יביא לפתרון הבעיה היהודית.
ז'בוטינסקי נבחר ציר מטעם ציוני אודסה לקונגרס הציוני השישי שנערך בסוף אוגוסט 1903. היה זה הקונגרס האחרון שבו השתתף הרצל, ושם הייתה הפעם היחידה שבה שְמעו ז'בוטינסקי. בהיכרות קצרה זו התרשם ז'בוטינסקי עמוקות מהרצל, והוא דבק בתורתו מאותו היום. יתר על כן, ראה ז'בוטינסקי את דרכו ואת התנועה הפוליטית שבהמשך עמד בראשה כממשיכות דרכו של הרצל. הוא כתב עליו, על מילותיו במושב הסיום ועל ההצבעה על תוכנית אוגנדה:
”הרצל עשה עלי רושם ענקי - המלה איננה גוזמא, אין תיאור אחר שיתאים: ענקי; ואני לא בנקל אשתחווה לאישיות - בכלל, מכל ניסיונות חיי אינני זוכר אדם ש"עשה עלי רושם" כל שהוא, לא לפני הרצל ולא אחרי-כן: רק פה הרגשתי כי באמת לפני בחיר הגורל הנני עומד, נביא ומנהיג בחסד עליון, שאף לטעות ולתעות כדאי אחריו: ועד היום נדמה לי כי עוד מצלצל קולו באזני כשהוא נשבע לפני כולנו: "אם אשכחך ירושלים...". האמנתי לשבועתו: כולם האמינו. אבל הצבעתי נגדו, ואינני יודע למה: "ככה": אותו ה"ככה" שהנו תקיף מאלף נימוקים.”[11]
ז'בוטינסקי עזב את אולם הדיונים של הקונגרס יחד עם שוללי תוכנית אוגנדה.[12]
בשנת 1903 פרסם ז'בוטינסקי את מאמרו הציוני הראשון, "לשונאי ציון", בעיתון "יוז'ניא זאפיסקי".
בשנים הקרובות לאחר מכן היה ז'בוטינסקי לראשון בהוגים והפובליציסטים של ציוני רוסיה. הגשמת מטרתם, שכללה הקמת מוסדות חינוך והפצה רעיונית רחבה, הייתה צריכה לבוא בד בבד במאבק בנהירת הנוער אחרי הזרמים המהפכניים וההתבוללות בקרב היהודים.
בסוף 1903 עבר ז'בוטינסקי מאודסה לסנקט פטרבורג, ושם הצטרף למערכת העיתון "ראזסוויט" (השחר).[13] מאמריו בעיתון, אשר דנו הן בענייני היום והן בסיקור מאבקים לעצמאות לאומית באירופה, הציבו אותו כאחד מראשוני הכותבים הפוליטיים של יהדות רוסיה. במאמריו ובנאומיו הסוחפים המשיך לצאת ישירות נגד ההתבוללות ונגד המהפכנים והליברלים הרוסים אשר לא האשימו את השלטונות על צעדיהם האנטישמיים וזאת כדי שלא יהיו "מזוהים עם היהודים".
באותה שנה החל לעבוד גם בעיתונים הרוסיים "נאשה ז'יזן" ו"רוס".[13]
ב-1905 ביקר באודסה, ולאחר שנשא נאום רדיקלי נאסר בשנית על ידי המשטרה.[13] באותה שנה פורסמה הפואמה שלו "שרלוטה האומללת"[14] (על שארלוט קורדה, הרוצחת של ז'אן-פול מארה), אולם סמוך להופעתה הוחרמה על ידי הצנזורה הרוסית.[13] הפואמה זכתה לתשבחות מבקרי ואנשי השירה הרוסית וז'בוטינסקי נכנס אל היכל המשוררים בעלי המעמד של תקופתו. הסופר מקסים גורקי חשש מפני החרמתה על ידי הצנזורה, ולפני שזו השמידה אותו, רכש וחילק את מרבית העותקים.
ב-1905 היה ז'בוטינסקי ממקימי "הליגה להשגת זכויות חוקיות ליהודי רוסיה". הוא עמד בראש הזרם הציוני של הארגון ובנוסף יצא עם מצע ציוני לבחירות לדומה הראשונה, אך לא עלה בידיו להיכנס לפרלמנט. באותה שנה פרסם את הספר "החינוך העברי", שבו קרא להשלטת העברית בבתי הספר היהודיים.
ב-1906 התקיימו כנסים של העיתונות היהודית ברוסיה, וז'בוטינסקי היה המוביל בניסוח ההצעה שלפיה יש להקנות ליהודי רוסיה מעמד לאומי עצמאי. ז'בוטינסקי הוציא לאור סדרת מאמרים ובהם פתרונותיו לבעיית היהודים בתחומי רוסיה, ובכלל זה הצעה לאוטונומיה לאומית ועיגון זכויותיהם בחוק. רעיונות אלה היו חלק משמעותי מהחלטת ועידת הלסינגפורס (הלסינקי) מסוף נובמבר של אותה שנה, שלפיה יש להקנות זכויות לאוטונומיה לאומית למיעוטים. עד 1907 התמודד ז'בוטינסקי פעמיים נוספות בבחירות לפרלמנט עם מצע רעיוני ציוני, אך בשתי הפעמים נכשל מול איחוד של המתבוללים, הליברלים הרוסים ו"הבונד". באותה שנה נשא לאישה את המהנדסת לאגרונומיהיוענה (יוהנה, אניה) גלפרין (1884–1949). ממכתביו עולה כי במשך כל שנותיו רחש לה אהבה רבה, גם אם הרבה במסעותיו ותקופות ארוכות התנתק ממשפחתו.
ב-1907, לאחר מערכת הבחירות השלישית, שבה נכשל, עבר ז'בוטינסקי לווינה, שם למד במשך יותר משנה.[15] בווינה התנהלו אז מאבקי מיעוטים בדבר השגת זכויותיהם. ז'בוטינסקי המשיך לשלוח אל עיתוני רוסיה חומרים פרי עטו, בכלל זה כתבות, מאמרים, ביקורות ותרגומי שירה ותיאטרון.
ב-1908 פורסם המחזה פרי עטו, "נכר" ("צ'וז'בינה"), שמיד הוחרם על ידי הצנזורה הרוסית.[15] באותה שנה התחוללה מהפכת הטורקים הצעירים, אשר הפיחה תקוות אצל ראשי הציונות כי שליטיה החדשים של האימפריה העות'מאנית יגלו יחס נוח יותר למטרות הציונות ואולי אף יסייעו לה בהגשמת מטרותיה.
בשליחות עיתון רוסי בסנקט פטרבורג, נסע ז'בוטינסקי באותה שנה לקושטא (איסטנבול)[15] ופרסם שם סדרת מאמרים כחלק ממאמצי הסברה כתובה בעד הציונות.
בסתיו 1908 ביקר לראשונה בחייו בארץ ישראל, ובפני אספת פועלים בעין גנים, נאם בפעם הראשונה בעברית. בתחילת 1909 חזר מארץ ישראל לסנקט פטרבורג ופרסם בעיתון "ראזסוויט" סדרת מאמרים על המצב בטורקיה. עם שובו לפטרבורג, ניגש לבחינת הבגרות וקיבל תעודת בגרות.[16]
בהמשך אותה שנה פנתה ההסתדרות הציונית אל ז'בוטינסקי בבקשה שיעמוד בראש מערכת ההסברה שהוקמה באימפריה העות'מאנית. כך קמו להם מספר עיתוני הסברה ציוניים בשפות שונות, בהם "המבשר" בעברית ו-"Le Jeune Turc" ("הטורקי הצעיר") בצרפתית,[17] וז'בוטינסקי השגיח עליהם והשתתף בעריכתם. מעבר לכך הרבה ז'בוטינסקי בפעילות הסברתית ונפגש עם אנשי שלטון ומנהיגי מגזרי מיעוטים. נציגי מדינות אירופה השונות העבירו דיווחים לממשלותיהם בדבר קידום העניין הציוני אשר החל צובר תאוצה. ואולם לאחר תקופה מסוימת הגיע ז'בוטינסקי למסקנה כי המאמצים נופלים על אוזניים ערלות. ב-1909 פרסם יעקובוס כהן, מראשי הוועד הציוני, ספר ובו דרישה ישירה לאוטונומיה יהודית בארץ ישראל. ז'בוטינסקי חשב כי הצהרה יומרנית וקיצונית כזו תטרפד את מאמצי הציונים אצל הטורקים. בנוסף הוא ראה בכך "הפקר" של העלאת דרכי פעולה לא מסודרות וללא תוכנית אם. בעקבות כך התפטר מתפקידו. בדיעבד אמר על כך: "קיבלתי את הספר ונבהלתי... בלב תמים דרש יעקובוס אוטונומיה וממשלה עברית... וגם צבא עברי... והכל תיכף ומיד: צה"רי לפני מתן תורת הצה"ר! זוהי האירוניה של הגורל: שדווקא אני ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה".[18]
בעקבות פרסום הספר, הסתכסך ז'בוטינסקי בקיץ 1910 עם נשיא ההסתדרות הציונית, דוד וולפסון, ועזב בשל כך את איסטנבול וחזר לרוסיה. ב-26 בדצמבר 1910 נולד בנו, ערי־תיאודור.[16]
ב-1911 הקים ז'בוטינסקי עם אחד ממכריו הוצאת ספרים, שבמסגרתה הוצאו לאור יצירות מופת עולמיות מתורגמות לעברית. ז'בוטינסקי תרגם בין היתר מיצירותיהם של פול ורלן, אדמון רוסטאן, את הרומן "אספרטקוס" ואת "העורב" של אדגר אלן פו (בהקדמה לקובץ תרגומיו כתב ז'בוטינסקי: "מי שתרגם את השירים האסופים בחוברת זו איננו משורר, אך דעתו היא, כי שפת שירתנו החדשה היא העברית הספרדית; ואם כי קלי-ערך הם חרוזיו, דעתו תנצח"). תרגומו לפואמה "העורב" הוא מתרגומיו המפורסמים ביותר.
ב-1912 נבחן ז'בוטינסקי בהצלחה באוניברסיטה היארוסלאבית וקיבל תואר במשפטים.[19]
עד 1913 ריכז ז'בוטינסקי את מאמציו במאבק למען "עִברות" רשת החינוך היהודית, בניגוד למתבוללים, שניסו להקנות להם אופי רוסי. בעשרות ערים עבר ז'בוטינסקי ונשא נאומים בזכות העברית. אף-על-פי-כן, מנהיגי ההסתדרות הציונית סירבו לאשר את הצעותיו אלה. הוא הוכיח את היהודים כי צרת האנטישמיות לא תיפתר בנימוקים מדעיים או הצטדקות, אלא רק על ידי פתרונות הציונות. משפט בייליס ושאר עלילות דם שימשו אותו בטיעוניו.
ז'בוטינסקי החל לחוש כי מתחיל להיווצר פער גדול בין חזונו לבין גישת מנהיגי ההסתדרות הציונית. על כך אמר: ”הקורא הצעיר לא יאמין אם אגיד כי להלחם הוכרחתי בעד הרעיון, לא נגד המתבוללים, אלא נגד ציונים כמוני”.[20] תקווה חדשה נזרעה בקרבו בקונגרס הציוני ה-11, באוגוסט 1913, שם הוחלט על הקמת אוניברסיטה עברית בירושלים אשר בה ייפתחו שתי פקולטות. ז'בוטינסקי קיווה כי הדבר יביא להקמת מוסדות חינוך עבריים בגולה. הוא התמנה לוועדה המכוננת והחל במסעות איסוף תרומות לבנייתה וכן יצר קשרים עם אנשי מדע יהודיים. ז'בוטינסקי דחף רעיון שלפיו יש להרחיב את האוניברסיטה למספר פקולטות שיקלטו בני נוער רבים מחו"ל, אולם התכנון המקורי של הוועדה נגנז בהשפעת ד"ר חיים ויצמן, אשר תכנן להשיג תרומה נכבדת מהברון רוטשילד, והוחלט כי בירושלים יוקם מכון מחקר מדעי. ז'בוטינסקי ניסה להיאבק בשינוי, אך ללא הצלחה. הוויכוח פסק עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה.
לאחר שפרצה מלחמת העולם הראשונה נתמנה ז'בוטינסקי ביוזמתו ככתב חוץ של היומון המוסקבאי "רוסקייה ויידומוסטי" למערב אירופה והתיישב בפריז (עיר בה שהה תקופות ארוכות של חייו). כאשר הצטרפה האימפריה העות'מאנית למלחמה נטש מיד את עמדתו הנייטרלית. מהיכרותו עם מבנה השלטון של האימפריה מימי שהותו בקושטא, סבר ז'בוטינסקי כי נפילתה היא עניין של זמן, ולאחר שתיפול יזכו העמים תחת שלטונה לעצמאות. יתר על כן, הוא סבר כי ההתחשבות בדרישותיהם תנבע מהשתתפות עמים אלה במלחמה. חששו הגדול היה כי תביעות היהודים לא תיענינה אם ישתתפו במלחמה כחיילים המפוזרים בין צבאות המדינות השונות, אלא רק אם יתארגנו ככוח יהודי מוסדר.
ז'בוטינסקי הציע ליומון לנסוע לצפון אפריקה באצטלה של פרסום הרוחות שנוצרו בארצות המוסלמיות בעקבות כינוייה של המלחמה "מלחמת קודש" על ידי הסולטן הטורקי. אחרי שקיבל את האישור מן המערכת נסע למרוקו. בהמשך ביקר באלג'יר, תוניס וממנה הגיע גם לרומא. בדצמבר 1914 הגיע לאלכסנדריה שבמצרים. ב-1915 נפגש עם המגורשים היהודים מארץ ישראל והשתתף בעבודת הוועד למען הפליטים שהוחזקו במחנה גאבארי בעיר.[21] הוא נרתם לארגון המחנה ונפגש לראשונה עם יוסף טרומפלדור[22] בקהיר.[23] ז'בוטינסקי העלה בפניו ובפני בוגרי גימנסיה הרצליה שהוחזקו במקום את הרעיון להקמת יחידה צבאית יהודית. בעקבות זאת הם החלו בפניות רבות אל שלטונות הצבא הבריטי, ולאחר מגעים ארוכים הוקם גדוד נהגי הפרדות – גדוד יהודי במסגרת הצבא הבריטי. זה הופקד על הובלת אספקה בקווי הלחימה הראשונים של קרב גליפולי.
טרומפלדור עבר לפקד בגדוד, אך ז'בוטינסקי לא ראה בכך די. לדעתו צריך היה להקים יחידה יהודית לוחמת. הוא הגיע לפריז וניסה לקדם את שאיפותיו בעזרת מכריו הרבים, כמו עורך העיתון גיוסטב ארז עורך העיתון "Victoire", ואף נפגש עם שר החוץ הצרפתי, אולם בכל השיחות נמנעו המדינאים מנקיטת עמדה משמעותית. בהמשך הגיע לקופנהגן שם בין 10 ל-12 ביוני השתתף בישיבת הוועד הפועל הגדול הציוני יחד עם צירים מן האימפריה הרוסית, האימפריה הגרמנית, בריטניה והולנד שעסקה ברעיונו. בעקבות כך שכחודש וחצי לפני כן בוצע גירוש האינטלקטואלים הארמנים וביפו אסרו חלק ממנהיגי היישוב הטיל הוועד הפועל הציוני חרם מוחלט על יוזמת ז'בוטינסקי להקמת כוח יהודי צבאי, וזאת מתוך חשש לגורל יהודי ארץ ישראל (תחת שלטון העות'מאנים) וליהודים במעצמות המרכז.
משם יצא לביקורו האחרון ברוסיה[24] בה הגיע לסנקט פטרבורג, מוסקבה, קייב ואודסה.[21] בסנקט פטרבורג נפגש עם הסופר ש. אנ-סקי וקיבל את תמיכתו לרעיון הגדוד.[24]
באפריל 1915 נפגש בברינדיזי[21] לראשונה עם פנחס רוטנברג באיטליה והשניים הסכימו על פעולות משותפות באיטליה, בריטניה וארצות הברית, למען הקמת הגדודים העבריים.[22] אז הגיע למסקנה כי רק לממשלת הוד מלכותה עשויים להיות האינטרסים המקבילים למטרות הציונות. ז'בוטינסקי עבר לפעול למען הקמת הלגיון בבריטניה ועוד ב-1915 התיישב בלונדון אצל חיים ויצמן וגר אצלו כשלושה חודשים.[21] על אף החרם שהטיל עליו הוועד הפועל הציוני, נפגש ז'בוטינסקי עם ראש ממשלת בריטניהלויד ג'ורג' ושטח את הצעתו ויתרונותיה.
ב-1916 נפגש לראשונה עם ג'ון פטרסון, שעתיד לפקד על הגדוד העברי,[24] ולראשונה גם עם שר הפנים הבריטי, הרברט סמואל, ועם לאופולד אמרי.[25]
ב-21 בינואר 1917 חתם ז'בוטינסקי על תזכיר רשמי לקבינט המלחמה הבריטי בעניין הקמת הגדוד העברי.[25] לאחר מכן פרסם את הספר "טורקיה והמלחמה", ובו בחינת מצבה של האימפריה העות'מאנית וביקורת על האסטרטגיה הבריטית במלחמה.
ז'בוטינסקי התגייס לצבא הבריטי כמתנדב.[25]
העיתון "העברי", בראש חודש אדר תרע"ז (1917) דיווח תחת הכותרת: "ז'בוטינסקי מקשט את עצמו: התגייס לצבא האנגלי", ובהמשך הכתבה: "נאה מקיים. - הציוני הידוע מר ז. ז'בוטינסקי, השוהה כעת בלונדון, התנדב לעבוד בצבא האנגלי. כידוע האדון ז'בוטינסקי מחולל הרעיון המשונה של הלגיון היהודי, שלא הצליח, כשבא ללונדון החל להטיף שוב לצעירי היהודים כי יתנדבו לעבוד בצבא הבריטי, לשם גאולת הארץ. וכדי להסיר ממנו לזות-שפתים שהוא מקשט אחרים ואינו מקשט את עצמו, התנדב עתה לצבא האנגלי כדי להראות בזה מופת לאחרים".[26]
כאשר היה ודאי כי קבינט המלחמה עתיד להכריז על הקמת הלגיון העברי, הצטרף ז'בוטינסקי כמו רבים מגדוד נהגי הפרדות שפורק אל הגדוד ה-20 הבריטי. תוכניתם להיות גרעין ללגיון יצאה לפועל, והם הועברו אל הגדוד ה-38 של קלעי המלך החדש שהוקם.
בערב חג הפסח באותה שנה, הוזמן ז'בוטינסקי לפגישה עם שר המלחמה הבריטי, הלורד דרבי. לאחר מכן הועלה לדרגת סמל (סרג'נט).[25] באוגוסט התחיל לקרוא להתגייסות לגדוד תחת דפי "אונזער טריבונע".
הוא הוכשר בקורס סמלים וב-1918 הספיק לעלות לדרגת סגן (לוטננט), יומיים לפני שיצא הגדוד לארץ ישראל. ב-2 בפברואר אותה שנה עבר עם הגדוד העברי בכידונים מוברגים ברחובותיה הראשיים של לונדון.[27]
עיטוריו הצבאיים של ז'בוטינסקי
ב-1918 הגיע ז'בוטינסקי למצרים ונתמנה לצנזור של מכתבי החיילים העבריים. לפני חג הפסח, הגיע עם הגדוד השני לארץ ישראל. ברחובות השתתף בוועידה המונית לשם גיוס הנוער העברי לגדודים העבריים.[28]
בתחילה מונה ז'בוטינסקי לקצין מקשר במפקדת אלנבי בסרפנד (צריפין), אך כאשר קיבל הגדוד פקודה להיכנס למערכה, התפטר מתפקידו. בתחילת יוני יצא עם הגדוד שלו לחזית בהר אפרים. ביולי חזר משם והשתתף באספה גדולה בירושלים, בה נשא נאום נלהב על הצורך להתגייס.[28] בנאומים חוצבי להבות היו רבים מאולמות ירושלים כמרקחה למשמע "הסופר העברי הראשון שיצא לחפש את הגבורה". באמצע אוגוסט יצא ז'בוטינסקי לחזית הירדן.[28] הוא השתתף בהתקפת הגדוד בגשר אום אל-שרט וכיבושו מהטורקים. ז'בוטינסקי הוביל בראש ופיקד על הפלוגה הראשונה, אשר החזיקה את המעבר על הירדן עד הגיעם של הכוחות האוסטרלים. בסוף נובמבר 1918 הגיש לגנרל קלייטון דרישה להעברת הגדודים העבריים לארץ ישראל.[28]
בפברואר 1919 השתתף ז'בוטינסקי בוועידת חיילי הגדוד הארץ-ישראלים בפתח תקווה, שדנה על עתיד הגדודים העבריים (הוועידה בה הוקמה אחדות העבודה).[28]באותה שנה שלח מכתב לשר המלחמה הבריטי, שבו הזכיר את ההבטחה לתת לגוף הלוחם היהודי שם וסמל עבריים. ואכן, ההבטחה קוימה: שרידי שלושת הגדודים שהוקמו אוחדו לגדוד אחד בשם "הראשון ליהודה" וכסמל הגדוד נקבעה המנורה. לאחר מכן שימש ז'בוטינסקי תקופה קצרה כקצין במטה הכללי בירושלים. הוא היה עד למדיניות שלטונות הצבא, שלא התחשבה ברצונותיהם ובשאיפותיהם של המתנדבים היהודים. על נושא זה הוא שלח מחאה כתובה אל אלנבי ואל ממשלת בריטניה, מעשה שלא היה מקובל מצידו של קצין זוטר. באותה שנה הופיע ז'בוטינסקי כסנגור במשפט צבאי בקנטרה של חיילים עבריים שסירבו לצאת למצרים כדי להשתתף בדיכוי המרד המצרי.[28] הוא יצא לעזרתם של 54 חיילים שהביעו התמרמרות על כך שהצבא מייעד אותם לפעילות שאינה קשורה לשחרור ארץ ישראל מהשלטון העות'מאני והואשמו בהמרדה. הוא עורר על עצמו זעם וקיבל הוראה להתייצב ב-2 בספטמבר בקנטרה לשם שחרורו מן הצבא. אז שלח מחאה בעניין אל משרד החוץ. שר החוץ קיבל את טענותיו והמליץ כי המלך יעניק לז'בוטינסקי את תו הכבוד של הקיסרות. ז'בוטינסקי סירב לקבל את האות כדי לשמור על מחאתו. עוד ב-1919 היה ז'בוטינסקי חבר מערכת בעיתון "חדשות הארץ" וחיבר את התכנית "ראשי פרקים לתוכנית שלטון ציוני בא"י".[28]
על אף הניסיונות הקודמים להגנה עצמית של היהודים במזרח אירופה, והקמתם של ארגוני הגנה עצמית בארץ ישראל - בר גיורא, השומר וההגנה - ניתן לומר כי הקמתם של הגדודים הוסיפה ממד חדש שהתבטא בהשתתפות היהודים ביחידות נפרדות בצבאות אחרים למען ההגנה על ההתיישבות בארץ ישראל.
בשנים 1918–1919 היה ז'בוטינסקי ראש המחלקה הפוליטית של ועד הצירים.[12]
התנגדותו להגנה על תל-חי
לקראת סוף 1919 החל מצב הביטחון של היישובים היהודים באצבע הגליל להתדרדר. לאחר נפילתו של אהרן שר התעורר ביישוב העברי ויכוח פנימי ביחס לדרכי ההגנה על ההתיישבות בגליל העליון. תנועות הפועלים הכריזו על גיוס מתנדבים לעזרת תל-חי.
בג' באדר (1920) השתתף ז'בוטינסקי בישיבת הוועד הזמני והתנגד להגנת תל-חי. הוא טען כי אין אפשרות לשלוח מספר מספיק של מגינים וכי שליחת מספר בלתי מספיק תפקיר את חייהם.[29] הוא טען כי התפקיד להגן על תל-חי מסור בידו של הכוח הקולוניאלי הבריטי וכי במקום ניסיונות נפל להגנה על תל-חי, על היישוב להפנות את מאמציו ללחץ על הבריטים כדי שהם יעשו זאת:
”העמדה שצריכים אנו להגן עליה איננה מטולה ותל-חי. היא כל הגליל הצפוני. תביעתנו זו נקבעה מכבר, וידועה היא לכל העולם הפוליטי: ארץ-ישראל בשלימותה מדינה אחת וכולה תחת מחסה אנגליה – מחסה אנגלי על כל טפח וטפח של אדמת ארץ-ישראל”.[30]
הקמת כוח מגן בירושלים ומאסרו 1920–1921
ז’בוטינסקי בתאו בכלא עכו, בשנת 1920קריאה להצביע בעד ז'בוטינסקי לאספת הנבחרים של יהודי ארץ ישראל כאות הזדהות לנוכח מעצרו בהגנת ירושלים. הכרזה זו פורסמה מטעם "אחדות העבודה", מפלגת שמאל שאמנם תהיה לימים ביריבות פוליטית ואידאולוגית חריפה מול ז'בוטינסקי וממשיכי דרכו. אך שב-1920 ראתה בו מנהיג ציוני חשוב ואהוד
בתחילת אביב שנת תר"פ, יצא ז'בוטינסקי מהגדוד.[31] הוא עבר עם משפחתו לירושלים, ובאותה תקופה נהג לפרסם מאמרים בעיתון "הארץ". לפי דעת ז'בוטינסקי, נקט הממשל הצבאי הבריטי מדיניות אנטי-ציונית ואנטישמית המעודדת את הערבים נגד היהודים, והוא מחה על כך. בתחילת 1920 התריע ז'בוטינסקי כי לקראת חג נבי מוסא עלולות לפרוץ מהומות מצד הערבים. כשראה כי התרעותיו נשלחות לשווא, ארגן עם פנחס רוטנברג 600 צעירים בני ירושלים ומשוחררי הגדוד העברי, שהיו ליחידת ההגנה העברית הראשונה בארץ ישראל. אימון הקבוצה התבצע בגלוי, וז'בוטינסקי העביר למושל ירושלים הצעה לגייס את היהודים למשטרה.
ביום הראשון של חול המועד פסח תר"פ (אפריל 1920), פרצו פרעות בירושלים, וז'בוטינסקי התייצב בראש ההגנה על יהודי העיר.[31] לאחר שניסו להגן על תושבי הרובע היהודי, אסרו הבריטים ביום השלישי לפרעות את ז'בוטינסקי ו-19 חברים בכוח ההגנה באשמת ביזת רכוש והפרת סדר.[32] בשבת שלאחר החג נפוצה שמועה כי הממשל מתכנן להעמיד את ז'בוטינסקי למשפט מהיר שעלול להסתיים בגזר דין מוות. בהסתמך על חוות דעת של משפטנים, אשר הבהירה כי עונש מוות אפשרי במקרה זה, הגיעו הרבנים למסקנה כי עצומה מיידית תשפיע על שלטונות המנדט. לפיכך, הרבנים, ובראשם הרב קוק, החליטו לאסוף חתימות של אלפי אנשים, המצהירים כי גם הם השתתפו בהגנת ירושלים ומבקשים לעמוד למשפט לצד ז'בוטינסקי וחבריו.[33] בסופו של דבר נדחה המשפט לשבוע שלאחר מכן ואיסוף החתימות התייתר.[34] בזמן שהותו במעצר הציבה אותו מפלגת אחדות העבודה בראש רשימת המועמדים שלה לבחירות לאספת הנבחרים.[12]
בהליך משפטי מזורז של פחות משבוע ימים נידון ז'בוטינסקי ל-15 שנות עבודת פרך. מספר ימים לאחר פסק הדין, בשבת ו' באייר (24 באפריל), נשלח לקנטרה,[35] אולם כעבור כמה ימים, הוחזר לכלא עכו.[31] מכלאו ניהל ז'בוטינסקי מאבק שאותו ראה כפוליטי יותר מאשר כסוגיה משפטית. כחלק מהמאבק אף שבת רעב אך חדל בעקבות בקשת הרב קוק.[36]בזמן מאסרו תרגם חלקים מ"הקומדיה האלוהית" של דנטה.[31]
גזר הדין החריף לגבי האדם, אשר הוכתר באותו זמן כ"גריבלדי העברי", עורר סערה בדעת הקהל בארץ ובעולם. המשפט נפתח מחדש, ועונשו של ז'בוטינסקי הומר לשנת מאסר ועונשם של שאר המגינים לחצי שנה. אז גם הוחלף הממשל הצבאי בארץ בממשל אזרחי, והרברט סמואל מונה כנציב העליון הראשון. ז'בוטינסקי לא שקט למרות ההמתקה בשל האישום על הקמת כוח ההגנה. הוא עמד לערער בפני המועצה הצבאית העליונה בלונדון, ובמטרה למנוע אותו מכך, חנן סמואל ב-12 ביולי הן את היהודים מגיני ירושלים והן את הפורעים הערבים. הדבר רק דחף את ז'בוטינסקי עוד יותר לפנות למועצה. הוא התנגד לחנינה ודרש זיכוי. ביולי 1920 נתכנסה הוועידה הציונית בלונדון וז'בוטינסקי נבחר לציר על ידי כל המפלגות הציוניות, לאחר שהללו העמידו את שמו בראש רשימותיהן. באוגוסט יצא ללונדון כדי להשתתף בעבודה הפוליטית והארגונית של ההסתדרות הציונית העולמית. לאחר מכן נבחר לחבר ההנהלה הראשונה של קרן היסוד.[37]
בספטמבר 1921 ביטלה המועצה הצבאית העליונה בלונדון את פסק הדין, למרות התנגדות אלנבי, וזיכתה לחלוטין את מגיני ירושלים.
בהסתדרות הציונית 1921–1925
בשהותו בלונדון ואחרי חזרתו ארצה המשיך ז'בוטינסקי במאמציו להקמת כוח צבאי יהודי בארץ ישראל. כמפקדם של כוחות ההגנה הראשונים הוא לא ראה די בכך, אלא חפץ בהקמת כוח קבוע וגלוי כחלק ממאמצי הציונות ולנוכח הפרעות שהתחוללו בארץ. בהיותו משוכנע כי ההסתדרות הציונית היא הגוף בעל ההשפעה המתאימה להקמת כוח כזה, קיים זבוטינסקי דיון בנושא עם ד"ר חיים ויצמן. באוגוסט 1921 נבחר ז'בוטינסקי בקונגרס הציוני ה-12 (שנערך באזור קרלסבד בצ'כיה) להנהלה הציונית,[37] וצורף למחלקה המדינית לצד ויצמן ונחום סוקולוב. כחבר המחלקה הוביל ז'בוטינסקי את ההתנגדות להקמת כוח צבאי ערבי-יהודי לפי הצעת הבריטים. מצד שני, ההסתדרות לא קיבלה את עמדתו בדבר הקמת יחידה צבאית יהודית גלויה, אלא נטתה להעדיף כוח מחתרתי או כזה שישמש להגנת יישובים בלבד. טיעוני הנגד נבעו הן מהשקפות עולם פציפיסטיות וידידות עם הערבים והן מהטעם של הפניית כל כוחות היישוב לבנייה ועבודה ולא ל"חוסר יצרנות" של חיילים.
”כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות.”[דרושה הבהרה]
בזמן הקונגרס פנה אליו מקסים סלבינסקי, ראש משלחת דיפלומטית מטעם הממשלה האוקראינית הגולה של סימון פטליורה, שנחשב צורר היהודים ואחראי לפוגרומים באוקראינה (ולימים נרצח בידי שלום שוורצבארד כנקמה עליהם), וסיפר לו כי גדודי צבא אוקראינים בפולין העצמאית מתכננים לשוב ולהילחם בסובייטים ולכבוש את אוקראינה מהקומוניסטים בסיוע המערב. השניים הגיעו לידי הסכם פרטי כי כל אחד מהם ינסה לפעול בגופים שאליהם השתייכו למען הקמת משטרה יהודית שתצטרף לצבא האוקראיני, שמטרתה הבטחת ביטחון היהודים באוקראינה, תוך התניה כי המשטרה לא תשתתף בפעולות נגד הקומוניסטים. כל התוכנית לא יצאה לפועל, הן בשל זניחת המערב את ענייני אוקראינה והן בשל סירוב הממשלה האוקראינית הגולה.
ב-5 בנובמבר 1921 יצא ז'בוטינסקי לארצות הברית במשלחת הראשונה של קרן היסוד,[37] כדי לקדם שם את ענייני הציונות ולערוך מגביות. ז'בוטינסקי היה חבר ההנהלה הציונית, אך לא נשכח לו עניין קידום הגדוד העברי בניגוד לחרם שהוטל על העניין. העוינות כלפיו גברה גם בעניין ההסכם האוקראיני שהגיע אליו: בקונגרס הציוני ה-12 הופנו כלפיו טענות כי בנקטו צד לטובת מדינות ההסכמה היה שותף לצד של ממשלת הצאר האנטישמית. על כך ענה בתשובה שזכתה לתשואות "עמל אני למען ארץ ישראל גם אם אצטרך להתחבר עם השטן",[38] על משקל דברים של ג'וזפה מציני.
הסכמתו של ז'בוטינסקי לדון עם ממשלת פטליורה עוררה זעזוע רב בקרב התנועה הציונית שהובילה בסופו של דבר להתפלגות התנועה הרויזיוניסטית.[39] העניין הביא להתקפות חריפות מצד החוגים הסוציאליסטיים בציונות כי ז'בוטינסקי חותם על הסכמים עם גופים זרים ומביא להתערבות בעניינים פוליטיים וצבאיים. ז'בוטינסקי השיב מארצות הברית כי הוחלט שסניפי התפוצות של התנועה הציונית יכולים לפעול בעניינים מדיניים על דעתם, וכי ההסכם אמור היה להיות עניין לדיון של הציונים ברוסיה ואוקראינה. כינוס של הסתדרות ציוני רוסיה ואוקראינה בדק את הנושא וקבע כי פעולות ז'בוטינסקי היו נייטרליות, וכי מבחינתו הפרשה מוצתה' אולם החוגים הסוציאליסטיים לא הרפו מהעניין וטענו כי בשל ההסכם החלו לרדוף יהודים ברוסיה ולהגלותם לסיביר (התנועה הציונית כבר הוצאה מהחוק עוד קודם לכן ברוסיה, וניתן היה לטעון כי הרדיפות יכלו לנבוע ממדיניות שיתוף הפעולה של ההסתדרות עם בריטניה). הסוציאליסטים הציוניים לחצו על הוועד הפועל לחקור את הפרשה, אך עוד לפני הקמת ועדת החקירה הודיע ז'בוטינסקי על התפטרותו מההנהלה הציונית ועזיבתו את ההסתדרות הציונית.
ואולם עניין מהותי מכך הביא להיפרדות ז'בוטינסקי מההסתדרות הציונית. בשנת 1921, כשבחן ז'בוטינסקי את מדיניותו של הרברט סמואל, סבר כי יש בה נזק רב למטרות הציונות וכי אין היא שונה מתקופת השלטון הצבאי של אלנבי. כנגד הצד הערבי לא ננקטו שום צעדי מניעה לגבי פרעות חדשות, אלא אף להפך, ובשנת תרפ"א פרצו מאורעות חדשים. בדומה לפרעות הקודמות, גם עתה הופסקה בעקבותן העלייה היהודית. גם בעקבות פרעות אלה כונסה ועדת חקירה, ועדת הייקראפט, וזו הטילה את האחריות והאשמה על הצד היהודי. בעקבות קריאת הדו"ח בארצות הברית דרש ז'בוטינסקי בתקיפות, במכתב מ-24 בנובמבר 1921, כי תבוצע ההחלטה שנתקבלה בקונגרס האחרון לשיגור משלחת אל הנציב העליון שתצהיר בפניו כי עליו לשנות את מדיניותו הגורמת נזק לציונות.
במהלך 1921, בעקבות החלטת הממשל הבולשביקי בברית המועצות על שלילת אזרחותם של אזרחי רוסיה הנמצאים מחוצה לה, הפך ז'בוטינסקי לאיש ללא אזרחות ועקב כך הוענק לו בהמשך דרכון ננסן.[40]
באביב 1922, בתקופת שהותו בארצות הברית, ניהל ז'בוטינסקי, בשם ההסתדרות הציונית, את המגעים עם סיעת ברנדייס בנושא שיתוף הפעולה במפעלו של פנחס רוטנברג, והיה הבולט בתמיכתו בגיבוש מדיניות תומכת כלפי רוטנברג בהנהלה הציונית.[41] בתחילת קיץ 1922 חזר ללונדון.[37] ב-3 ביוני 1922 הגישו הבריטים את טיוטת הספר הלבן של צ'רצ'יל להנהלה הציונית בליווי דרישה תקיפה שתיתן לו את אישורה עד 18 ביוני, כדי לאפשר את אישור המנדט על ידי חבר הלאומים. ז'בוטינסקי עזב בבהילות את לונדון, והספיק להגיע לארץ ישראל יום לפני מועד האישור. ויצמן הודיעו כי לא יועיל כל מאמץ לשכנוע השלטונות הבריטיים וכי דחיית הספר עלולה להביא לקטסטרופה. ויצמן הצביע בעד קבלת הספר, ז'בוטינסקי התנגד. בסופו של דבר חתם גם ז'בוטינסקי על הספר הלבן,[37] והוא התקבל על ידי ההנהלה הציונית. ב-1 ביולי 1922 פורסם הספר הלבן, אשר החיל הגבלות על התפתחות היישוב (העלייה היהודית לארץ ישראל הוגבלה למכסה אותה הייתה הארץ מסוגלת לקלוט מבחינה כלכלית, לדעת הבריטים), ובו הפרידו הבריטים את שטח עבר הירדן וקבעו כי התחום עליו תחול הצהרת בלפור יהיה ממערב לירדן.
בספטמבר 1922 חזר ז'בוטינסקי לארץ ישראל,[42] והוא ביקר אצל אמו החולה, נפגש באופן פרטי עם הרברט סמואל והשתתף במספר ישיבות של ההנהלה הציונית בירושלים. בנובמבר 1922 יצא ללונדון והעלה את טענותיו בפני ההנהלה הציונית שם. לפי עמדתו, המדיניות חסרת האחידות והחלשה כלפי השלטון והנציב הבריטי בארץ ישראל הינם הסיבה למדיניותם השלילית של הבריטים. ז'בוטינסקי, כחבר ההנהלה, גם דרש לעיין במסמכי טיוטה של הבריטים בדבר הקמת מועצה מחוקקת וחוקה לארץ ישראל. לפי ראייתו, הדבר עלול היה לסכן את הציונות בשל המדיניות הבריטית הפרו-ערבית שתשפיע על ניסוח החוקה והרכב המועצה הארצית. ז'בוטינסקי נענה בתקיפות כי לא יקבל את הניירת וכי אין שהות להנהלה לחכות להסתייגויותיו, וההנהלה הודיעה כי אינה מתנגדת לתוכנית הבריטית. לז'בוטינסקי נאמר במפורש כי ההנהלה חוששת לקומם את הבריטים אם לא תיענה להצעה. ז'בוטינסקי ראה בחומרה את אי ההחלטיות בהנהלה הציונית בדבר תוואי פעולתה. הוא דרש כי הוועד הפועל יחזור לייצג כראוי את התנועה הציונית בפני ממשלת הוד מלכותו, וכי יוצהרו בפומבי מטרות הציונות ומדיניותה. עליה גם לעמוד על כך שהממשלה הבריטית תשנה את מדיניותה המזיקה קשות לציונות. הצעת ההחלטה של ז'בוטינסקי נדחתה, והיחס כלפיו היה בבחינת "ילד חורג" ונון-קונפורמיסט. בסוף 1922 הגיש ז'בוטינסקי את התפטרותו מההנהלה ומההסתדרות הציונית.[42]
במהלך 1922 החל ז'בוטינסקי לעבוד בעיתון "ראזסווייט" (Рассвет, מרוסית: "השחר") הברלינאי, ופרסם בו את מאמריו הראשונים, ששימשו מעין יסוד לתורה הרוויזיוניסטית.[42] בסתיו 1923 שלח העיתון את ז'בוטינסקי למדינות הבלטיות למסע הרצאות. הרצאותיו ונאומיו בפני סטודנטים ואגודות צעירים ציוניים הפגישו אותו עם תומכים רבים בפעולותיו ורעיונותיו בעניין הגדוד העברי ומדיניות ההסתדרות הציונית. באותה שנה גם פרסם ז'בוטינסקי בעיתונו את המאמר "על קיר הברזל (אנחנו והערבים)".[43] במאמרו קובע ז'בוטינסקי כי ערביי ארץ ישראל הם "אומה חיה" וכי אין צל של סיכוי שייתנו את הסכמתם למהלכי הגשמת הציונות בארץ ישראל. כדי להפיג כל תקווה מצדם "להיפטר" מהציונים ומהלכיהם יש לכונן את מה שכינה "קיר ברזל" – גדודים יהודיים בפיקוד בריטי כחלק מן הכוח הקולוניאלי הבריטי במזרח התיכון, אשר יהוו חזית מבוצרת מבחינת כוח צבאי ועמידה בלתי מתפשרת על עמדות הציונות. מאמר זה היה חלק מהשקפתו של ז'בוטינסקי שאין תקומה לרעיון הציוני אלא כחלק מן האימפריאליזם הבריטי ונחשב לאחד מעמודי התווך של המחנה הז'בוטינסקאי המתהווה.
ב-27 בדצמבר 1923 נוסד בריגה, בהדרכתו ובהשפעתו של ז'בוטינסקי, ה"בית"ר" – "ברית על שם יוסף תרומפלדור".[42] במהלך השנים 1923–1924 ערך ז'בוטינסקי תעמולה פוליטית גדולה שדרשה רוויזיה (בחינה מחדש) בכל מפעלי ההסתדרות הציונית העולמית, תוך מאבק נגד הסוכנות היהודית המורחבת.[44]
ב-1924 השתקע ז'בוטינסקי בפריז והעביר לשם גם את העיתון "ראזסווייט", שהיה עתה לעורכו הראשי. ב-19 בדצמבר אותה שנה הופיע הגיליון הראשון של העיתון הפריזאי בעריכתו.[45] כבר ב-30 במאי 1924 הנפיק דרכון מסע לגרמניה, צרפת וצ'כוסלובקיה, למפגשים עם תומכים ברעיון הרויזיוניסטי.[46]
נשיא הצה"ר וראש בית"ר
באפריל 1925, התרכזו בפריז נציגי קבוצות "תומכות ז'בוטינסקי", וכינו עצמן לראשונה "הציונים הרוויזיוניסטים", התארגנות שהתגבשה לידי "ברית הציונים הרוויזיוניסטים" (בקיצור: הצה"ר), שנוסדה באותה שנה בוועידת ייסוד עולמית שכינס ז'בוטינסקי בפריז. הצה"ר הוגדרה כתנועה הפועלת במסגרת ההסתדרות הציונית, ובתור העומד בראשה, הוחזר ז'בוטינסקי אל שורות ההסתדרות הציונית כשהוא נבחר מטעם סיעתו החדשה.
באותה שנה נבחר בבחירות לקונגרס הציוני ה-14 לציר מטעם ארץ ישראל.[45]
שער האטלס העברי השני
בעת שהותו בפריז, הצטרף ז'בוטינסקי כשותף אל ד"ר שמואל פרלמן (לימים עורכו של העיתון "הארץ"), בעל הוצאת ספרים בשם "הספר". יחד פרסמו השניים, במסגרת ההוצאה, ספרי לימוד וספרות עזר בעברית לתלמידים. שני פרסומים חדשניים לאותה עת היו האטלס העברי השני[47] ב-1925, וה"כל בו" לתלמידים ב-1926, מעין יומן נוער שכלל נתונים מדעיים וגאוגרפיים, לצד ביוגרפיות של גדולי עם ישראל, מדריך להליכות ונימוסים, מדריך לכללי ההגייה הנכונה של העברית במבטא הספרדי, ומאמרים על הגדודים העבריים. ההוצאה, שמקום מושבה היה בלונדון, הוציאה גם את ספרי "שרלוק הולמס" ואת ספרו של אנתוני הופ "השבוי מזֶנדָה" (The Prisoner of Zenda, תורגם כ"השבוי מצנדה"), אשר תורגמו לראשונה לעברית.
במשך שנותיו, האמין ז'בוטינסקי כי "גלגל המנוף בחיי הציבור – זהו הנוער!" (מתוך "הארץ", 3 בנובמבר 1926) ואל תנועת הנוער והצעירים "בית"ר" התייחס כ"בבת עיני" ואל חניכיה "בני חלומי וסברי". צעירי בית"ר התחנכו על ברכי תורתו האידאולוגית של ז'בוטינסקי, שערכיה העיקריים היו "התמסרות לרעיון הממלכתי במקום הרעיון המעמדי" (כלומר שלילת העירוב בין סוציאליזם לציונות), ערך ההדר בכל דרכי התנהגותו ואורחות חייו של האדם, חינוך לחלוציות ולצבאיות. נאמר על ז'בוטינסקי כי אם לתנועה הציונית ולמפלגה הרוויזיוניסטית נתן את אונו וכישרונו, הרי שלבית"ר נתן את נשמתו וכל אהבתו. ניתן לציין גם כי תלמידיו ותומכיו של ז'בוטינסקי נהגו שלא לקרוא לו בשמו הפרטי או בשם משפחתו, אלא בתואר "ראש בית"ר", וכך גם נהגו לעשות שנים רבות לאחר מותו.
ז'בוטינסקי בנאום בתל אביב
ז'בוטינסקי הגדיר את האידאולוגיה של תנועתו כ"חד־נס" (מוניזם): דגל אחד, לאומי, בניגוד לצירוף הציוני–סוציאליסטי של תנועת הפועלים. הוא טען כי תפיסתה המעמדית של הציונות הסוציאליסטית מפלגת את העם היהודי ומעמידה את האינטרסים של מעמד חברתי אחד מעל האינטרסים של כלל האומה, ואילו הרוויזיוניזם, לעומתה, אינו מערב מטרות זרות במטרה הלאומית.[48]
ב-1926 ערך ז'בוטינסקי מסע תעמולה בארצות אירופה. בעזרתו של יושב ראש קרן קיימת לישראלמנחם אוסישקין, קיבל הזמנה מטעם הקרן להגיע באוקטובר לארץ ישראל לצורך הכנת סרט על חיי היישוב ("גַנצוֹרי").[45] תכונה רבה הורגשה בזמן ביקור זה, הן בקרב תומכיו הרוויזיוניסטים והן בקרב מתנגדי דרכו. בירושלים, בחיפה ובתל אביב התמלאו האולמות כדי לשמוע את דבריו.
במהלך ביקורו, השתתף בוועידה הארצית הראשונה של הצה"ר בתל אביב,[45] נפגש בפעם האחרונה עם אחד העם ופרש בפניו את משנתו, השתתף בישיבת הוועד הלאומי, בה התקבלה בהשפעתו ההחלטה לדרוש ממשלת המנדט את הקמתה של יחידה צבאית עברית. בדצמבר חזר לפריז וכינס את הוועידה השנייה של הצה"ר, שעל פי הצעתו החליטה להפוך את בית"ר ממרכז תעמולתי הממוקם בריגה להסתדרות עולמית של הנוער של צה"ר.[49]
משם המשיך למסעות הסברה בארצות הברית ובארצות הבלקן, אשר הביאו להצטרפות חברים חדשים רבים להצה"ר. בבחירות לקונגרס הציוני ה-15 ב-1927, גדלה סיעת הצה"ר. ז'בוטינסקי עצמו עמד בראש רשימה מספר שלוש, שנבחרה ברוב קולות על ידי משלמי השקל ביהדות גאלאץ והתמנה לציר בקונגרס היהודי.[50]
בשנים אלו היה המצב בארץ שפיר כלכלית וביטחונית. אזהרותיו הקודרות של ז'בוטינסקי על הצורך בהגברת העלייה וההתיישבות לא התקבלו בציבור הרחב. בתקופה זו התאמץ ז'בוטינסקי למצוא מקור פרנסה. הוא הוחרם על ידי עיתוני הציונות, והעיתונות הרוויזיוניסטית לא יכלה לשלם לו שכר. ב-1928 פרסם ז'בוטינסקי את הרומן "שמשון", שבו מתואר האדם היהודי החדש שאותו שאף ז'בוטינסקי לגבש.
מארצות הברית הגיעה אל ז'בוטינסקי הצעה מ"מסדר בני ציון" לנהל בארץ ישראל את חברת הביטוח "יהודה", וז'בוטינסקי נענה בחיוב.[51]
בערב סוכותתרפ"ט הוא הגיע לארץ ישראל,[49] כשמשפחתו עתידה להצטרף אליו. בהגיעו הומטרו עליו חצי ביקורת נוקבת מצד החוגים הערביים וארגוני השמאל. ז'בוטינסקי הביא לכינוס הוועד הלאומי באוקטובר 1928, נאם בפניו על אי-אמונו בהסתדרות הציונית והעלה הצעה להקים נציגות בעלת מעמד בלונדון; הדיון בהצעתו התמוסס.
אז עבר ז'בוטינסקי לערוך לתקופה קצרה את העיתון "דואר היום" וארגן בו מערכת בעלת הרכב רוויזיוניסטי.[49] בסוף השנה חזר לאירופה כדי להשתתף בוועידת הצה"ר השלישית בווינה.[52]
ז'בוטינסקי חזר לארץ בינואר 1929.
באותה שנה ייסד את "אגודת הדומיניון העברי". על רקע התנגדותו לסוכנות היהודית המורחבת, התערערו יחסיו עם השמאל. באספת הנבחרים בתל אביב התנגד ז'בוטינסקי לבחירת צירים מטעם היישוב לוועידת הסוכנות היהודית המורחבת.[52] לאחר שנאם, פרץ ויכוח סוער, שהידרדר להתקפה פיזית עליו ועל כמה מצירי הצה"ר. ביולי נסע לאירופה, מכורח היותו נציג סיעתו, כדי להשתתף בקונגרס הציוני ה-16 שהתכנס בתחילת אוגוסט בציריך.
בנאומו הדרמטי בקונגרס, קרא להקמת מדינה יהודית משני עברי הירדן, ודרש ממשלת בריטניה לבטל את הספר הלבן מ-1922, להתעלם מהתנגדות הערבים לשאיפות הציונות ולסייע באופן פעיל ביישומה של הצהרת בלפור.[53] כמו כן, תקף את התקוות שתלו בממשלתו של רמזי מקדונלד ואת היוזמה להרחבת הסוכנות היהודית על ידי צירוף לא-ציונים אליה.
בזמן הקונגרס, החלה הסתה נגדו מצד הערבים, אליה הצטרפו גם מספר חוגים יהודיים. בנובמבר חזר לארץ לתקופה קצרה.[52] ז'בוטינסקי רצה להעיד בפני ועדת שו בעניין פרעות תרפ"ט, אך ההנהלה הציונית שללה זאת ממנו בנימוק שהאחריות על פריצתן נופלת על פעילי בית"ר. בתל אביב נאם בפני 6,000 איש נאום ביקורת חריף נגד הוויתורים לערבים ומדיניות ההסתדרות הציונית. לאחר מכן הודיעו לו כי הנציב העליון לא היה שבע רצון מנאומו.
מארץ ישראל יצא לדרום אפריקה לצורך תעמולה.[54] לאחר יציאתו, שללו ממנו הבריטים באותה שנה את אשרת הכניסה לארץ ישראל, והוא לא שב אליה עוד בחייו.
בשל האיסור על כניסתו לארץ, הוא העיד ב-24 בינואר 1930 בפני ועדת שו בישיבה סגורה בלונדון.[54]
ב-1930 כינס ז'בוטינסקי בפראג את הוועידה העולמית הרביעית של הצה"ר.[54]
בחודש מאי 1931 שוב הוביל את רשימה מספר 3 בבחירות לצירי הקונגרס, שנערכו בגאלאץ, רומניה ושוב זכה במקום הראשון.
באותה שנה הוא ערך מסע תעמולה גדול, ובקונגרס הציוני ה-17 שנערך ביולי 1931 בבזל, מנתה סיעת הצה"ר 52 צירים.[54] הרוויזיוניסטים תבעו שהקונגרס ינסח באופן מפורש את "המטרה הסופית" של הציונות: הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. אולם סיעת הפועלים הציעה שלא להעלות כלל להצבעה את נוסחתו זו של ז'בוטינסקי. בעקבות מברק שנשלח ממפקדת "ההגנה", שהזהיר כי החלטה על מדינה עלולה להביא לחידוש המהומות בארץ ישראל, חזרו בהם צירי "הציונים הכלליים" ו"המזרחי" מתמיכתם בנוסחת ז'בוטינסקי והצטרפו להצעת הפועלים, שזכו ברוב של 121 נגד 57. בתגובה לכך, קם ז'בוטינסקי מכסאו וקרא "זה לא קונגרס ציוני!". הוא קרע את כרטיס הציר שלו ועזב את האולם, ואחריו עזבו גם כל צירי מפלגתו.[55] לאחר מכן חזרה סיעת הצה"ר לקונגרס והצביעה בעד נחום סוקולוב לנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, במקום ויצמן, שפוטר. לאחר חזרת הסיעה לקונגרס, חל קרע בין ז'בוטינסקי לסיעתו. רוב הסיעה דרש להישאר בהסתדרות הציונית ואילו ז'בוטינסקי טען כי בעקבות הצבעתם של "הציונים הכלליים" ו"המזרחי", יש לעזוב את ההסתדרות הציונית ולייסד הסתדרות ציונית חדשה.[54] בעקבות חילוקי הדעות, הושעה ז'בוטינסקי מהנהגת הצה"ר, אולם בסוף 1931 התכנסה המועצה העולמית של מנהיגי הצה"ר בקאלה ואפשרה את חזרתו להנהגה.[56]
באפריל 1931 פרש אברהם תהומי ועמו מפקדים מארגון "ההגנה", והקימו ארגון מחתרת צבאי מקביל, "הגנה ב'", שלימים יהיה האצ"ל. בדצמבר הגיע תהומי להסכם עם ז'בוטינסקי, שלפיו יהיה הארגון כפוף לז'בוטינסקי. ז'בוטינסקי הוא שמינה את מפקד האצ"ל וחברי המפקדה.
בפברואר 1932 פרסם ז'בוטינסקי מאמר בשם "על אוואנטוריזם" (הרפתקנות, ביצוע מעשה הכרוך בסיכון), בו קרא לנוער לצפצף על חוקי ההגירה של השלטון הבריטי ולגנוב את הגבול לארץ ישראל. בכך באה לידי ביטוי גם מחאתו נגד מדיניות התנועה הציונית והנהלת הסוכנות היהודית, שהתאימה עצמה לחוקים הבריטיים, ונגד שיטת חלוקת רישיונות העלייה על פי הייצוג בקונגרסים הציוניים.[57]
ב-1932 התכנסה ועידת הצה"ר החמישית בווינה, בה העביר ז'בוטינסקי מספר החלטות במגמת היפרדות מן ההסתדרות הציונית העולמית.[56] במספר שלבים הידרדרו העניינים עד ליציאת מספר אישים, בהם מאיר גרוסמן, מן הסיעה, והקמת מפלגה רוויזיוניסטית חדשה ב-1933, מפלגת המדינה העברית.
ב-1933 הפסיק ז'בוטינסקי את עבודתו בעיתון היומי "היינט" והחל לעבוד ב"מאמענט" (מומנט). בעקבות הקרע בין עמדותיהם של ז'בוטינסקי וגרוסמן, נפתחה ב-19 במרץ 1933 מועצה מפלגתית עולמית בקאטוביץ, שנסתיימה כעבור יומיים ללא עמדה ברורה.[56] ב-22 במרץ יצא ז'בוטינסקי ללודז' ולמחרת הוציא מנשר לכל התנועה, בו הודיע כי הוא מפזר את ההנהלה ונוטל לעצמו את סמכותה. במשאל עם שקיים כעבור זמן קצר, הצביעו 31 אלף בעדו ואלפיים נגדו, ואחריו עמד בראש התנועה ופתח במסע הבחירות לקונגרס הציוני ה-18.[58]
אזהרותיו ליהודים במחצית הראשונה של שנות ה-30
זאב ז'בוטינסקי, 1934
עוד באוקטובר 1932 הזהיר ז'בוטינסקי כי "אפשר שהמצב בגרמניה ישתפר... אבל ליהודים יהיה רע".[59] בתחילת 1933 עלה אדולף היטלר לשלטון בגרמניה. ז'בוטינסקי קבע אז כי תוכניותיו האנטי-יהודיות מהוות חלק אורגני מתורתו ועל כן הוא עלול להגשימה.[60] במאי אותה שנה היה כבר משוכנע כי גרמניה בראשות היטלר מהווה סכנה לעולם כולו:
”עכשיו אין זה בגדר ספק.. שהרדיפות על היהודים אינן בגדר "בחינת הקולמוס" ושהפרק החדש שגרמניה רוצה לרשום אותו בתולדות העולם... - הגמוניה עולמית של גרמניה, שתושג באש ודם... ארץ כזו - אסור להרשות לה שתתחזק... חייבים תמיד לרסן אותה, לקחת ממנה את כל הצעצועים האלו, למשל הפרוזדור הפולני, שלזיה, דאנציג, ולא לתת לידה סכין חדשה - למשל הזכות להזדיין;... וזוהי "המלחמה" שבה חייבים להתערב גם אנו, היהודים, ובכל כוחנו דווקא”.[61]
”כבר שמעתי קולות... המנסים להרגיע את הקהל;... המצב "ישתפר" רק באותו יום שבו תמוגר ממשלת היטלר בגרמניה, ואפשר שגם אז לא. כל עוד קיים בתוך העולם התרבותי משטר, החושב את היהודים רשמית לחצאי אדם משוללי זכויות, עומד כל העם היהודי תחת הסכין;... קודם כל צריך להשמיד מן ההיסטוריה היהודית את הזכר האחרון של "הרייך השלישי”.
ז'בוטינסקי העלה כנשק נגד גרמניה יוזמה לחרם צרכנים של יהודים בעולם ושל מדינות נוספות, אשר תכריע את הרייך השלישי, שמצבו הכלכלי היה גרוע; אולם התנועה הרוויזיוניסטית לא הייתה חזקה מספיק מבחינה ארגונית להטלת חרם עולמי כזה, והוא נכשל גם הודות לחתימת "הסכם ההעברה" בין התנועה הציונית לגרמניה (אוגוסט 1933) שאפשר להציל הון ורכוש יהודי מגרמניה הנאצית ולהעבירו לארץ ישראל. ז'בוטינסקי גינה את ההסכם, וראה בו "תקיעת סכין" בגב היהדות.
הוא הכריז כי "הסכם כזה הוא שפל, מחפיר וראוי לבוז".[62]
ב-1935 כתב ש"עמדת הרייך השלישי כלפי היהודים מתבטאת במלחמת השמדה. היא מתנהלת בשיטות החורגות מתחום האנושיות".[60]
הבחירות לאחר רצח ארלוזורוב וההסכמים עם בן-גוריון 1933–1935 (הסכמי לונדון)
ביוני 1933 נרצח חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. האווירה בארץ ישראל הייתה קשה עד מאוד בין מחנה הפועלים למחנה הרוויזיוניסטי (ראו למשל את מאמרו של ז'בוטינסקי יא, ברעכן!). ועדת חקירה של ההסתדרות מצאה שלושה מאנשי הצה"ר כאשמים ברצח, בהם אב"א אחימאיר. ז'בוטינסקי היה משוכנע בחפותם ונרתם כולו לעניינם, ובהשפעתו (ראו מאמרו "מתוך קרירות ואיתנות") ובהשפעת אישים חשובים אחרים ובראשם הרב הראשי אברהם יצחק הכהן קוק, התעוררה דעת קהל לטובתם. ז'בוטינסקי דחה לשם משפטם טיפול בכל עניין אחר, כמו הסדרת הבעיה בין תנועתו להסתדרות הציונית.
במסע הבחירות להסתדרות הציונית ב-1933, נתקל ז'בוטינסקי בהמונים זועמים, שבין היתר, איימו עליו, השליכו אבנים על מכוניתו ופוצצו את אספותיו.[63] בקונגרס הציוני ה-18 בפראג באותה שנה, הופיע ז'בוטינסקי בראש סיעה בת 47 חברים.[64] הקונגרס התנהל בסימן רצח ארלוזורוב. עקב התקפות על נציגי הרוויזיוניסטים, סירב ז'בוטינסקי לנאום.[65] בזמן הקונגרס, הכריז ב"ועידת העיתונות" של העיתונות העולמית על חרם על כל סחורותגרמניה הנאצית.[64]
ב-1934 זוכו הנאשמים במשפט רצח ארלוזורוב.[64]
האווירה ביישוב הגיעה אותו זמן לסִפה של מלחמת אחים, וז'בוטינסקי פנה אל הוועד הפועל של הסתדרות העובדים הכללית כדי להגיע להסכם על יחסים תקינים בינה לבין הסתדרות העובדים הלאומית.
ב-31 ביולי 1934 ניסח מכתב להנהגת מפא"י (שנחתם על ידי ש. מרלין), בו הציע לה לפתוח בשיחות ישירות, כדי לעקור את האלימות בין יהודים.[66]
ז'בוטינסקי נועד בלונדון עם בן-גוריון, ולאחר משא ומתן ממושך הגיעו השניים לכדי הסכם שיכונן נורמליות בין שני הזרמים הציוניים.
ב-1935 כינס ז'בוטינסקי בקראקוב את ועידת הצה"ר העולמית השישית, שאישרה בהשפעתו את ההסכם,[64] אך משאל חברי ההסתדרות הכללית דחה אותו.[67]
בהמשך גם נדחתה יוזמת ז'בוטינסקי לכנס ועידה להסדרת היחסים.
כתוצאה מכך, הציע ז'בוטינסקי כי הצה"ר תצא מן ההסתדרות הציונית ותוקם הסתדרות ציונית חדשה, ובמשאל-עם שערך הצביעו 90% מחברי הצה"ר בעד היציאה.[67]
בו בזמן ארגנה תנועתו עצומה – "תנועת עצומה" עולמית – שספגה ביקורת קשה מצד ההסתדרות הציונית, ובעקבות כך חוקקה ההסתדרות הציונית את "סעיף המשמעת", האוסר על פעילויות פוליטיות עצמאיות.
בתגובה לכך, הורה ז'בוטינסקי לחברי הצה"ר בוועד הפועל הציוני הגדול להכריז על יציאה מן ההסתדרות הציונית. ב-7 בספטמבר 1935, כינס ז'בוטינסקי בווינה את קונגרס היסוד של ההסתדרות הציונית החדשה (הצ"ח), בו נבחר לנשיאה. לצורך כך, עבר להתגורר בלונדון ופתח שם משרד ראשי של הצ"ח.[67]
לאחר שכבר ידע על פרישת הרוויזיוניסטים, כתב בן-גוריון לז'בוטינסקי: "פרק לונדון לא יימחה מלבי... ואם נגזר עלינו להילחם – תדע, שבין 'אויביך' יש אדם המוקיר אותך וכואב את כאבך... רוצה אני לשאת בלבי את דמותך כאשר ראיתיה בלונדון".[68] ז'בוטינסקי השיב על מכתב זה ב-2 במאי 1935: "בזמן האחרון, עוד יותר מקודם, התחלתי לשנוא את אופן חיי, קצה נפשי במרירות התמידית בלי־קץ גם מעבר לאופק. אתה הזכרתני, כי בכל זאת אולי יש קץ... כשכתבת, כן יהא: חזיון שטרם היה כמוהו בישראל – מלחמה ושתי ידיים פרושות מעבר לשדה־הקטל!".[69] אלא שבשנים הבאות חזרו השניים להטיל זה בזה האשמות ועלבונות.[68]
יוזמותיו האחרונות 1936–1939
באפריל 1936 פרצו מאורעות תרצ"ו, שנמשכו שלוש שנים. ז'בוטינסקי היה בספק אם האימפריה הבריטית ראויה להחזיק במנדט על השטח שבו עתיד לקום הבית הלאומי ליהודים. הוא זיהה מגמות בפולין ורומניה, אשר חוגי השפעה בהם היו מעוניינים בהגירת יהודים החוצה מארצם.
ביוני 1936 נתקבל ז'בוטינסקי בוורשה אצל קולונליוזף בק, שר החוץ הפולני, והעלה בפניו את תוכנית האווקואציה ליישוב מיליון וחצי יהודים מיהודי אירופה בארץ ישראל משני עברי הירדן בתוך תקופה של 10 שנים, כאשר מחצית ממספר זה יבואו מפולין. ז'בוטינסקי הדגיש כי העלייה תהיה וולונטרית וכי אין כל כוונה לכפותה על איש. עלייה כזו עשויה הייתה לקדם את הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. הרעיון נתקבל על ידי קולונל בק, מאחר שבהגשמתה ראה דרך ליציאתם של היהודים מפולין, כאשר מדינה יהודית ריבונית תפתח את שעריה בפניהם.
ז'בוטינסקי קיווה שאם תיווכח בריטניה כי היהודים נוקטים צעדים לסילוקה מהמנדט על ארץ ישראל לטובת ממשלות אחרות, יחול שינוי בפעולותיה.
ב-11 בפברואר 1937 הופיע בפני ועדת פיל,[70] וטען בפניה כי על בריטניה להחזיר את המנדט לחבר הלאומים אם אינה עומדת בהתחייבויותיה. אז יצא להרצאות בדרום אפריקה, וקיבל תמיכה מצד הממשלה שם לרעיון הקמת צבא עברי שיגן על הארץ ומזרח אפריקה. הקבינט הבריטי דחה את ההצעה.
כשפרסמה ועדת פיל ביולי 1937 את הצעתה לחלוקת הארץ, ובה מדינה יהודית מצומקת, החל ז'בוטינסקי לפעול אצל אנשי ההסתדרות הציונית כדי להביא לדחייתה.
בהשפעת הסוכנות היהודית, תקפה העיתונות היהודית את תוכנית האווקואציה, בטענה כי ז'בוטינסקי בעצם הציע לממשלת פולין לגרש את היהודים מארצה. בעקבות זאת, נאלץ ז'בוטינסקי ב-1937 להפסיק את עבודתו בעיתון "מאמענט".[71]
באותה תקופה, הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשמור על מדיניות ההבלגה שעליה החליטה ההנהלה הציונית. אולם לאחר שהעלו הבריטים את שלמה בן-יוסףלגרדום (יוני 1938), הורה לאצ"ל לשבור את ההבלגה ולפתוח בפעולות נגד הערבים בארץ ישראל. באותה עת גם נרקמה התוכנית לפלישה חמושה של אלפי אנשי בית"ר ואצ"ל מאירופה ומרד מזוין שיביא להפלת הבריטים (ראו עלייה ג').
תעודה מזהה של ז'בוטינסקי - צרפת - 1938
בשנת 1938, בקונגרס של הצ"ח בפראג, נבחר ז'בוטינסקי שוב לראש ההסתדרות הציונית החדשה.[71]
בסתיו אותה שנה, החל לפעול אצל ממשלות אירופה כדי לכנס קונגרס שידון בבעיה היהודית באירופה.
ביולי 1938 עמדו "ההגנה" והאצ"ל על סף התנגשות. מפקד ההגנה, אליהו גולומב, טס ללונדון וניסה לשכנע את ז'בוטינסקי כי דרוש הסכם כדי למנוע מלחמת אחים, אולם ז'בוטינסקי ראה בכך איום על חייליו וסירב למשא ומתן. אף על פי כן, התקיימו שיחות סודיות בין ראשי ההגנה ואצ"ל ובמחצית ספטמבר הסתמן הסכם, שקבע כי על פעולות תגובה לטרור הערבי יוחלט בוועדה שבה יהיה ייצוג שווה לשני הארגונים. לובינסקי, מראש האצ"ל, טס בדחיפות לוורשה ונפגש עם ז'בוטינסקי, שהחליט לאשר את ההסכם. אולם בן-גוריון התנגד להסכם בחריפות ואיים בהתפטרות, ובסופו של דבר ההסכם לא נחתם. הוא שאף להסדר כללי עם ז'בוטינסקי, שיכלול את התפרקות ההסתדרות הציונית החדשה שלו והתמזגותה מחדש בתוך ההסתדרות הציונית. ביולי 1939 הזמין ז'בוטינסקי את גולומב לפגישה בלונדון וביקש ממנו לפעול בדחיפות להשגת הסכם, משום שחשש ממלחמת אזרחים, אולם גם הפעם הכשיל בן-גוריון את התוכנית.[72]
כשפורסם הספר הלבן של 1939, אשר הגביל את העלייה היהודית ל-75,000 נפש בלבד, הורה ז'בוטינסקי להגביר את קצב העלייה הבלתי-לגאלית שקיימה תנועתו, עליית אף על פי.
כל אותה עת חרד ז'בוטינסקי מפני קטסטרופה נוראה העומדת ליפול על היהודים באירופה:
לעתים חושש אני כי השעה כבר מאוחרת יותר מן השעה האחת עשרה; ייתכן כי הנה כבר צלצלה השעה השתים עשרה, כלומר חצות הלילה, כלומר - הסוף... האנושות יושבת ומצפה למלאך המוות. - ובקרב אנושות זו אנחנו, אנחנו היהודים.
ואני אומר לכם, חברים נכבדים, כי אין זה מעבר אל סדר היום אלא אל החורבן. ח-ו-ר-ב-ן, למדו את המילה הזאת בעל פה, והלוואי שאתבדה... לא ייתכן כי מישהו מאתנו יאמין כי שנתו של הזאב תאריך ימים.
— המשקיף, 30 ביוני 1939.
בקיץ 1939 ביקר ז'בוטינסקי בפעם האחרונה בחייו את הגולה היהודית בפולין, ליטא, לטביה ואסטוניה.[73]
לאחר סיום הקונגרס הציוני ה-21, באוגוסט 1939, נפגש ז'בוטינסקי בפריז עם ברל כצנלסון והזמין אותו אליו ללונדון. ב-31 באוגוסט נפגשו השניים בביתו של ז'בוטינסקי בלונדון. הפגישה נמשכה מהבוקר ועד הערב ולמחרת הגיע ז'בוטינסקי אל כצנלסון. בסך הכל נערכו ארבע שיחות שנסתיימו ללא הסכם כלשהו. נושאן העיקרי היה פעולות הטרור של אצ"ל והבעיה שעמדה במרכזן הייתה שאלת מרותה של ההסתדרות הציונית.[74]
רק הוא עצמו ידע, בשנותיו האחרונות, על מחלה בלבו. מותו הפתאומי הדהים את חסידיו ומתנגדיו; יגון קודר ירד על תומכיו ואנשי תנועותיו.[81] העיתון "הגה" דיווח על מותו: "נדם לבו הסוער של זאב ז'בוטינסקי, סוער ונסער בצבוריות היהודית כארבע עשרות שנים, סוער נסער ומסעיר". לפי העיתון "דבר" מ-8 באוגוסט, משטרת ניו יורק דיווחה על מסע הלווייתו כי "הייתה זו ההלוויה הגדולה ביותר שראתה ניו יורק".[82] ז'בוטינסקי נקבר בבית הקברות ניו מונטיפיורי בלונג איילנד.
כיסוי מותו של ז'בוטינסקי בעיתונות העברית הצביע על הבדלים שורשיים ומהותיים ביחס שהעניקו העיתונים בשנת 1940 למנהיג הימין הרוויזיוניסטי. מחד, הנרטיב הכללי של כיסוי מותו של ז'בוטינסקי בעיתונים מפלגתיים-סוציאליסטיים, כגון 'דבר', היה, באופן מפתיע, מכובד ברובו. שכן, ז'בוטינסקי הוצג כציר מרכזי ובעל-השפעה חיובית בתנועה הציונית. מאידך, הוא הואשם בהסתה לרצח ארלוזורוב, ספג ביקורות והשמצות, זכה להיקף סיקור קצר בהרבה ממנהיגים שהלכו לעולמם לפניו ואף גונו עיתונים שבחרו להריע לו. בשבועון 'המשקיף' הרוויזיוניסטי הובנתה תשתית מיתית של דמותו של ז'בוטינסקי כנפיל, אמיץ-לב, גיבור-עם ומנהיג ענק שהממסד ההגמוני לא השכיל להכיל.[84]
בקשתו האחרונה, בצוואתו שנכתבה בנובמבר 1935, הייתה שלא להעלות את עצמותיו לארץ ישראל אלא "בפקודתה של הממשלה היהודית של ארץ זו כשתקום". ממשלת בן-גוריון לא נתנה יד לדבר בשנותיה הראשונות של המדינה. בן-גוריון נימק את הסירוב בטענה ש"אין אנו זקוקים לעצמות", אף שהתיר העלאת עצמותיהם של מנהיגים אחרים.[85][86]
רק ב-15 במרץ 1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול להעלות את עצמות זאב ורעייתו יוענה למנוחת עולם בארץ ישראל.[87] הארון הועלה לארץ ישראל דרך צרפת, אשר קיימה עצרת בקרבת נמל התעופה אורלי בנוכחות אישי ציבור, ורק אז הושלמה העלאת הארונות לארץ. עם נחיתת ארונו בארץ קיבל אותו יו"ר מפלגת חרותמנחם בגין כשהוא קורא: "אדוני ראש בית"ר, אבינו, מורינו ורבינו, שבת לארץ אבותיך ובניך". ארונו הוצב בכיכר הרברט סמואל בתל אביב, ותור גדול השתרך מכיכר הרברט סמואל ועד כיכר המושבות כדי לעבור על פניו. לאחר מכן הוצב ברמת גן על ידה של האנדרטה לזכרו של דב גרונר שם ניצב יממה שלמה כשמשמר כבוד מתחלף לצידו, גם שם עברו אלפים על פניו. במסע ההלוויה השתתפו עשרות אלפי אנשים.[88] בני הזוג קבורים בחלקת משפחת ז'בוטינסקי בהר הרצל בירושלים, בסמוך לקברי בנו ואשתו ובסמוך אל קבר חוזה המדינה. ביום השנה לפטירתו מתנהל טקס ממלכתי במקום.
מורשת ז'בוטינסקי
במהלך שנות פעילותו יצא ז'בוטינסקי כנגד הזרם המרכזי בתנועה הציונית. הוא התנגד לאופיה הסוציאליסטי של הציונות ושל ההתיישבות, למדיניותה הפשרנית מדי לטעמו במשא ומתן עם הבריטים ולמדיניות ההבלגה כנגד האלימות הערבית. בניגוד לזרם המרכזי של התנועה הציונית, אשר הדגיש את ערכי ההתיישבות ופיתוח הארץ, ז'בוטינסקי הדגיש את הממד הצבאי וזכות היהודים להילחם בכוח על מולדתם. ז'בוטינסקי ראה בחזונו צבא יהודי גלוי ועצמאי בארץ ישראל – חזון אשר לא זכה לראות את התגשמותו.
ז'בוטינסקי משך אליו בכוח אמונתו העזה תומכים ומעריצים; זרם שלם בציונות נבנה סביב רעיונותיו, כתביו ודמותו. עם זאת, היו רבים שהתנגדו לו בעם היהודי ובקרב מנהיגי התנועה הציונית על שבחר פעמים רבות את עמדת האופוזיציה וההתרסה נגד עמדת התנועה הציונית הרשמית ומוסדות היישוב. המחלוקת העזה בין ז'בוטינסקי ותומכיו לבין מנהיגים בהסתדרות הציונית הביאה אותו, על אף שהיה מההנהגה המובילה, לפרישה ממנה, ולהקמת הסתדרות ציונית "אלטרנטיבית". רבים בתנועת העבודה ראו בו ובתנועתו יריב רעיוני, והעוינות בין המחנות נשארה גם שנים לאחר מותו.
בשל חוסר פשרנותו המדינית, עמדתו התקיפה כנגד האלימות הערבית, התנגדותו לסוציאליזם והחשיבות הרבה שהעניק לצבא, נחשב ז'בוטינסקי לאחד מאבות מחנה הימין הישראלי, אשר היווה במשך שנים ארוכות את העמדה שכנגד לתנועת העבודה ושל מפלגת הליכוד בפרט. בנוסף, גם מפלגות ישראל ביתנו ותקווה חדשה רואות עצמן כממשיכות דרכו.
בנוסף לפועלו הצבאי והמדיני, ז'בוטינסקי יצר נכס תרבותי עברי גדול: יצירות ספרותיות, תרגומים, נאומים ומאמרים בסגנון אמנותי ייחודי.
עקרונות שוויון הזכויות במדינה העתידית
בספרו "חזית-המלחמה של עם ישראל[89]", תש"א, הגדיר ז'בוטינסקי את השקפותיו (בטיוטת החוקה אשר ניסח בספרו הנ"ל) ביחס לשוויון האזרחי במדינה שתוקם. העקרונות הם: "1. יש להנהיג את עקרון שיווי הזכויות בשביל כל האזרחים מכל הגזעים, הדתות, השפות או המעמדות, ללא כל הגבלה, בכל שטחי החיים הצבוריים של הארץ. 2. בכל קאבינט, שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה — ערבי ; וכן להפך . 3. השתתפות פרופורציונלית של יהודים וערבים גם בחובות שמטילה המדינה וגם בטובת ההנאה שהיא מעניקה. כלל זה — כחו יפה לגבי בחירות פרלמנטאריות, השרות האזרחי והצבאי וההענקות התקציביות. 4. הכלל הזה יהא נהוג גם לגבי עיריות או מועצות מחוזיות מעורבות."
בעניין השפה דגל ז'בוטינסקי בשוויון מלא בין השפה העברית לשפה הערבית[90]:
"1. השפה העברית והשפה הערבית תהיינה שוות בזכויותיהן ובתוקף החוקי שלהן . 2. שום חוק מדיני, או מנשר, או פקודה ; שום מטבע או שטר כסף, או בול של המדינה! שום הוצאה או כתובת, שנתפרסמה על חשבון המדינה, לא ייחשבו לבעלי תוקף חוקי, אלא אם יוצאו בשתי השפות במדה שוה — גם בעברית וגם בערבית. 3. אפשר יהיה להשתמש על יסוד חוקי שווה גם בערבית וגם בעברית — בפרלמנט, בבתי המשפט, בבתי הספר ובכל משרד או מוסד של המדינה, וכן בכל בתי הספר מכל הדרגות. 4. כל משרדי המדינה ייענו לכל דורש, שיפנה אליהם בעל פה או בכתב, בין אם שפת בקשתו תהיה עברית ובין אם תהיה ערבית."
נושאים נוספים שהציע ז'בוטינסקי בטיוטת החוקה היו:
1. אוטונומיה תרבותית - הקיבוציים הלאומיים, היהודי והערבי, יּוכּרו בתור גופי־ציבור אוטונומיים, בעלי מעמד שווה לפי החוק, מבחינת דת ומעמד אישי, חינוך ועוד.[91]
2. קרקע - הקרקעות תימסרנה, בפיקוחו של בית דין ארצישראלי לענייני קרקעות (שיכלול, בין שאר חבריו, שופטים ומומחים חקלאיים משני הקיבוצים הלאומיים), למגישי בקשות יהודים וערבים ולקבוצות, ללא אפליה ביניהם[92]
תפיסתו הכלכלית והחברתית של ז'בוטינסקי
תפיסתו הכלכלית והחברתית של ז'בוטינסקי מורכבת וחוקרים בולטים נחלקו לגביה. פרופסור רפאלה בילסקי בן חור סברה כי ז'בוטינסקי תמך במדינת רווחה ואילו פרופסור יעקב שביט טען כי ז'בוטינסקי תמך במודל של "חברת מופת". חוקרים נוספים מנסים להסביר את גישתו הכוללת כאיחוד של מרכיביה השונים.[93]
בשנות נעוריו תמך ז'בוטינסקי בסוציאליזם הרדיקלי ובמרקסיזם, אך תוצאות המהפיכה הרוסית גרמו לו להתנגד בחריפות לעקרונות הסוציאלסטיים לרבות ה'שיתופיות' בכלל ולתפיסת "מלחמת המעמדות" בפרט. כך הגדיר זאת ז'בוטינסקי עצמו: ”את הדגל האדום פעם כיבדתי, בהאמיני שמשמעו שוויון. מיום שהסבירו לנו כי משמעו אינו אלא שלטון של קבוצת אנשים אחת על יתר האנושות, הוא טרֵפה בשבילי ממש כמו צלב הקרס שיש לו בעיניי אותה המשמעות – בנוסח גזעי במקום בנוסח המעמדי”.[93]
תפיסתו הבוגרת של ז'בוטינסקי כללה תפיסה ליברלית עם מרכיבים של חמלה כלפי השכבות החלשות. גישתו הליברלית באה לידי ביטוי בהעדפתו להתערבות מינימלית של המדינה בענייני הפרט. ז'בוטינסקי אכן הכיר בכך שנסיבות מיוחדות יצדיקו התערבות מוגברת של המדינה אך הדגיש שהתערבות כזו תהיה מוגבלת לתקופה קצרה. במקביל, גישתו הליברלית התבטאה בסלידתו משביתות תכופות והצעתו לקביעת "בוררות לאומית" נייטרלית, בתמיכתו בבעלי מקצועות חופשים (בניגוד לרבים בציונות שראו את ה'פועלים' בלבד כ'יצרניים') ואהדתו (שלא הייתה מקובלת בחוגים הציוניים בתקופתו) לשאיפה חברתית להשגת רמת חיים גבוהה שתתבטא ב"צמיחת ביקושים".[93]
מאידך, מרכיבי החמלה באו לידי ביטוי בשאיפתו ל"מיגור הדלות", ואמונתו כי ראוי שהמדינה תדאג למינימום הנדרש בהתאם לתנאים החברתיים (כלומר תמנע גם "עוני יחסי" חריף). אומנם, פרסם בשנת 1934 את עקרון חמש המ"מים בו הסביר את הצורך להעניק לכל אזרח באופן מינימלי חמישה צרכים בסיסיים: מזון, מעון, מלבוש, מורה ומרפא, אך לא פירט איך על המדינה לספק אותם. במקביל קרא ליישם באופן מודרני את הציוויים החברתיים המקראיים כגון יובל ופאה. ז'בוטינסקי האמין, כי, ככלל, הפגיעה בפרט הנדרשת לסיפוק צרכים בסיסיים אלו (בעיקר באמצעות מיסוי), לא תהווה פגיעה משמעותית בחירות הפרט ובזכותו לקניין.[93][94]
גם ביחס למעמד הפרט מול ערך הקולקטיב והלאומיות, ז'בוטינסקי החזיק בעמדה מורכבת. מחד, קרא לנכונות להקרבה עצמית למען האומה (אין מסמר? אני מסמר!) ומאידך, שלל את זכותה של המדינה לכפות זאת על הפרט ואף קבע בפירוש כי "היחיד קודם לאומה".[93]
ממסמך ששלח ז'בוטינסקי בתאריך 15 במארס 1929 ופורסם על ידי ארכיון מכון ז'בוטינסקי עולה שהוא הביע את תמיכתו בשוויון הזדמנויות בין המינים.[95]
סדרת כתבים, הכרכים: אומה וחברה, אספרטקוס, בדרך למדינה, בסער, חמשתם, זכרונות בן דורי, כתבים ציוניים ראשונים, מגילת הגדוד, מכתבים, נכר (מחזה), נאומים א', נאומים ב', על ספרות ואומנות, סיפור ימי - אוטוביוגרפיה, סיפורים, פליטונים, רשימות, שירים, שמשון. - הוצאו בהוצאת בנו ערי ז'בוטינסקי בשנים ה'תש"ז-ה'תשי"ט 1947–1959
הספר מקבץ את מאמריו של ז'בוטינסקי בשילוב של "היהודים" ו"המלחמה", שנחשבו לנושאים מנותקים משך מאות שנים לפחות. מרבית המאמרים נכתבו בסמיכות לפרוץ מלחמת העולם השנייה בשנים 1939–1940, וחלקם תורגמו לעברית לרגל הוצאת הספר.
דביר שוורץ כתב בביקורת על הספר: ”בולט במיוחד המאמר "חזית המלחמה של עם ישראל", שנכתב במקור כספר בפני עצמו. הטקסט מרשים ורחב-יריעה, וז'בוטינסקי מתגלה בו במלוא הדרו כאיש מעשה וכאיש חזון; הוא פורס בו את הדרישה להקמת צבא יהודי עצמאי, מנתח באופן מקורי את יסודות האנטישמיות, ועוסק בתכנון המדינה העברית שתוקם לאחר מלחמה”.[105]
בשנת 1980 הופיע דיוקנו על שטר בערך של 100 שקלים. שטרות אלו הוצאו מן המחזור בשנת 1986. הכנסת קבעה ב־2005 בחוק את "יום ז'בוטינסקי" בכ"ט תמוז לציון זכרו ופועלו. מורשתו עודנה מונחלת על ידי מוסדות שונים לציבור ולנוער בישראל. כתביו, אשר מספרם עצום, שמורים בארכיון של מכון ז'בוטינסקי במצודת זאב בתל אביב.
בשנת 2015 יצא לאקרנים הסרט "העורב: זאב ז'בוטינסקי", מסדרת הסרטים הדוקומנטריים "העברים". יזם והפיק יאיר קדר, בימוי: איילת עופרים, בהשתתפות: דן מרידור, דן מירון, זאב צחור ואחרים. הסרט הוגדר כבחירה הרשמית של פסטיבל חיפה 2015.[107]
Michael Stanislawski, Zionism and the Fin de Siècle: Cosmopolitanism and Nationalism from Nordau to Jabotinsky, University of California Press, 2001 (הספר בקטלוג ULI)
Brian Horowitz, Vladimir Jabotinsky's Russian Years, 1900-1925, Indiana University Press, 2020 (הספר בקטלוג ULI)
מרוה בלוקה (עורכת), זאב ז'בוטינסקי 1880–1940, עת-מול 270 (ינואר 2021)
↑העיתון: "העברי", ראש חודש אדר תשע"ז, (1917), מתוך: "ארץ ציון ירושלים", שלמה שבא, דן בן אמוץ, הוצאת זמורה, ביתן, מודן, 1973, שער שלישי: "חושו, אחים, חושו (1905-1917)", פרק: "מלחמת העולם הראשונה", עמוד 247
↑אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך ג, יחידה 8, עמ' 96–98. במאמרו כתב: "אילו הייתי צעיר הייתי אולי מתחיל בשיטה חדשה של תעמולה שסמלה היא הצפצפה; כן צפצפה פשוטה מפח... תצפצפו על חוקיהם ועל איסוריהם. לבריטניה אבדה הזכות לתבוע יחס של כבוד מוסרי כלשהו לתחיקה בארץ ישראל. כל תחיקתה בארץ ישראל היא פגיעה במוסר וביושר".
↑"נופץ כינור ברוך המיתרים", דברי הספד של זלמן שזר, אז איש מפא"י וההסתדרות הכללית, בעת פטירתו של ז'בוטינסקי (דבריו בעלי עניין לבחינת יחס איש מחנה הפועלים כלפי ז'בוטינסקי ופרשיות חייו); מתוך אתר מכון ז'בוטינסקי
אודסה, האימפריה הרוסית
האנטר (אנ'), ניו יורק, ארצות הברית
ירושלים, ישראל (1964–היום)
ערך מורחב – הגדודים העבריים
ז'בוטינסקי נואם ביידיש, עם כתוביות בעברית בערוץ "עיני כסף", באתר יוטיוב (אורך: 09:24), 1934
ז'בוטינסקי נואם בפריז ביידיש, 1934, סרטון של מכון ז'בוטינסקי באתר יוטיוב
אדם רז, הגיעה העת לנפץ את המיתוס הליברלי של זאב ז'בוטינסקי, באתר הארץ, 4 באוקטובר 2017
הקלטות של יצירות בתרגומו, באתר הארכיון
