קרן המטבע הבין-לאומית
קרן המטבע הבינלאומית (באנגלית: International Monetary Fund) הוא ארגון בינלאומי המסונף לאו"ם היושב בוושינגטון. הארגון נוסד ב-27 בדצמבר 1945 במטרה לפקח על תקן הזהב והצמדת ערך הדולר לזהב. לאחר ביטול תקן הזהב בשנת 1971 עבר הארגון לעסוק במתן הלוואות ארוכות טווח למדינות מהעולם השלישי, בדומה לתפקיד הבנק העולמי. הארגון מפקח על המערכת הפיננסית העולמית, באמצעות בקרה של שערי החליפין וכן של מאזן התשלומים. הארגון פועל לצד ארגונים כארגון הסחר העולמי והבנק העולמי.
היסטוריה
הצורך בארגון בינלאומי כמו קרן המטבע התברר בתקופת המשבר הכלכלי הבינלאומי בשנים 1929 - 1932. למשבר הייתה השפעה מהירה על הכלכלה הבינלאומית. אינפלציה גבוהה, יצרה אצל הציבור חוסר אימון בשטרות כסף והגבירה את הביקוש לזהב (שנתפס כבעל ערך יציב), ושימש במשך שנים רבות לקביעת ערכי המטבע במדינות העולם. הביקוש לזהב עלה על ההיצע שהמדינות יכלו לספק. על כן, נטשה בריטניה את השימוש בזהב, ומדינות אחרות הלכו בעקבותיה, וכך נשמר ערך המטבע במדינות אלו. אולם, אז נוצרו בעיות בביצוע המרה בין מטבע הנקוב בערכים של זהב, לבין מטבע שאינו. ובנסיבות אלו, הגבילו ממשלות אחדות פעולות המרת מטבעות בין מדינות, וחלקן אף העדיפו סחר חליפין ללא שימוש בכסף, ביצוע פיחותי מטבע והחלשת המטבע המקומי, פעולה שגרמה מצדה להחלשת המטבע של מדינות אחרות. המשבר כלל ירידת ערך המסחר הבינלאומי ב-63% וירידת מחירי סחורות ב-48% ברחבי העולם. ועידות מוניטריות בינלאומיות אחדות שנערכו בשנות ה-30 נכשלו, בגלל העדר שיתוף פעולה. ועל כן, שני הוגי הדעות והכלכלנים: ג'ון מיינרד קיינס והארי דקסטר ווייט הציעו להקים ארגון בינלאומי שיתופי קבוע, שיטפל בערכם החד-משמעי של ערך מטבעות המדינות. לאחר עיון בהצעותיהם ודיונים רבים הוחלט על הקמת קרן המטבע הבינלאומית.
מטרות הקרן
.jpg)
על הקמת הקרן הוחלט כחלק מהסדרי ברטון וודס שגובשו לקראת תום מלחמת העולם השנייה ונחתמו ב-22 ביולי 1944 על ידי נציגי משלחות של 44 מדינות. אדריכלי הקרן היו הכלכלנים ג'ון מיינרד קיינס והארי דקסטר ווייט. הקרן החלה לפעול ב-1 במאי 1947, בוושינגטון די.סי. והיו חברות בה 39 מדינות, אשר נבחרו על פי רמת ייצוגן היחסי והשקעתן.
מטרתה המקורית של קרן המטבע הבינלאומית הייתה לספק הלוואות קצרות טווח למדינות במסגרת ההבנות של בסיס הזהב שגובש בהסדרי הסכם ברטון-וודס. מטרת ההסכמות הייתה למנוע ממדינות לפחת את שער המטבע שלהן יחסית למדינות אחרות ובכך להפוך את הייצוא שלהן ליותר תחרותי. העילה להסדרים אלו הייתה הטענה שפיחותים כאלו יכולים לשמש מדינות דיקטטורות ולאומניות[1]. במסגרת הסכמי ברטון-וודס התחייבה ארצות הברית לספק למדינות זהב תמורת דולרים, וקרן המטבע הייתה האמצעי לשמור על הסדר זה[2]. החברות בקרן המטבע הייתה תנאי מקדים לחברות בבנק העולמי ולקבלת הלוואות פיתוח ממנו[3].
כבר בתחילת הדרך התברר שתפקיד קרן המטבע אינו פשוט, אל מול ההבדלים האדירים באינפלציה במדינות השונות[1]. כך, בינואר 1948 החליטה צרפת לפחת את ערך הפרנק, גם ללא אישור קרן המטבע[4]. קרן המטבע עסקה באישור פיחותים של מטבעות של מדינות שונות[5] ובבקרת התנהלותן של מדינות שונות בענייני סחר חוץ. קרן המטבע גם עודדה את החברות בה לעבור למסחר חופשי של אזרחיהם במטבע חוץ[6].
בסוף שנות ה-60 ביקשו מדינות רבות להשתחרר מהתלות בדולר וקרן המטבע הנפיקה "זכויות משיכה מיוחדות" (SDR) שנועדו להחליף את הדולר בשמירת הנזילות של הבנקים הלאומיים בשמירת ערך המטבעות שלהן[7]. עם התמוטטות הסדרי הסכם ברטון-וודס בשנת 1973 ומעבר למערכת מטבע עולמית שבה אין שער קבוע בין המטבעות, נעלם בעצם התפקיד העיקרי שהיה הסיבה להקמת קרן המטבע. מאותה תקופה קרן המטבע העולמית עוסקת למעשה במתן הלוואות ארוכות טווח - כשלמעשה היא והבנק העולמי ממלאים תפקיד דומה.
בראשית המאה ה-21, חברות בקרן 182 מדינות. ההצטרפות לקרן פתוחה בפני כל מדינה המקבלת על עצמה את החובות ואת הזכויות, הכרוכות בחברות בה. הארגון מפרסם תחזיות פיננסיות על מדינות בעולם ומספק הדרכה פיננסית עולמית. הקרן מתווכת למעשה בין המדינות, ומהווה ערוץ תקשורת והחלפת מידע בנושא כוונותיהן של המדינות במדיניותן הכלכלית והמוניטרית, ואף מעורבת באופן מוגבל בנושאים אלו. היא מעריכה את המתחולל בכלכלת המדינות, ובוחנת את הגורמים לשינויים בשערי המטבעות. עם זאת, סמכויותיה למעשה מוגבלות, ותפקידה העיקרי הוא למנוע מגבלות בביצוע תשלומים והמרות מטבע בין מדינות.
סל המטבעות
Special Drawing Rights - SDR בתרגום חופשי לעברית - "זכויות משיכה מיוחדות" הוא הילך חוקי המשמש את קרן המטבע הבינלאומית. ערכו של ה-SDR משוקלל על פי השווי יחסי של סל המטבעות החשובים - דולר ארצות הברית, אירו, ין יפני ולירה שטרלינג. לפני היות האירו, כלל סל המטבעות את הפרנק הצרפתי והמארק הגרמני. השימוש העיקרי בהילך זה הוא לעסקאות בין מדינות במקרים בהם לא רוצים להצמיד את העסקה למטבע בודד וכן כמטבע הפיצוי הנקוב באמנת ורשה לתעופה.
ביקורת ציבורית
ארגונים רבים מתחו ביקורת על "חבילות הסיוע" של קרן המטבע הבינלאומית. חבילות אלו ניתנו בעיקר למדינות עניות שנזקקו להן כדי להיחלץ מחובותיהן לבנקים פרטיים ולממשלות מערביות. תוכניות הסיוע של קרן המטבע הבינלאומית כללו תנאים שבהן המדינות נאלצו לעמוד. החבילות כללו דרישות להפרטת שירותים ציבוריים וחברות ממשלתיות, קיצוץ בתקציב הממשלה לשירותים כמו חינוך ובריאות, קיצוץ בסובסידיות למוצרי יסוד, הורדת מכסים, ביטול רגולציה של הממשלות על התנהלותם של עסקים, והכוונת הכלכלה מקיום עצמי ליצוא.
מטרתם המוצהרת של צעדים אלו הייתה לכוון את המדינות העניות לעבר פסים של צמיחה כלכלית ולהקטין את העוני השורר בהן. נראה כי במדינות עניות רבות צעדים אלו הובילו להעמקה של הפערים והמצוקה של השכבות העניות, או של המדינה כולה לפחות לתקופה של כ־20 השנים בהן התוכניות האלו קיימות. לדוגמה: תושבים עניים נאלצו לנסות לחיות ללא שרותי בריאות שנעשו מעבר להישג ידם. מדינות רבות נקלעו לחובות גדולים עוד יותר מאשר החובות המקוריים מהם ניסו להיחלץ.
הפניית מדינות רבות מכלכלת קיום לכלכלת יצוא, לדוגמה, גררה היצף של השוק העולמי במוצרי חקלאות ובפלדה. כתוצאה מכך נפלו מחירי המוצרים בשווקים אלו כאשר ההיצע עלה בהרבה על הביקוש. מדינות עניות שלקחו הלוואות כדי לממן את המעבר לכלכלת יצוא, בהסתמך על תחזית המחירים הקודמת, שקעו בחובות גדולים עוד יותר, כשבנוסף לכך הן נאלצות לייבא מוצרים שבעבר ייצרו בעצמן.
הביקורת על קרן המטבע העולמית התחזקה כאשר לרשימת המבקרים הצטרף גם ג'וזף שטיגליץ, שהיה הכלכלן הראשי של הבנק העולמי וזכה לאחר מכן בפרס נובל לכלכלה. שטיגליץ טען שהתוכניות של קרן המטבע הבינלאומית מנוסחות בצורה חשאית ללא השקיפות שהיא מטיפה לממשלות המקבלות ממנה סיוע. הוא גם האשים את הקרן בכך שהיא מדרדרת את כלכלתן של המדינות העניות, שהיא פוגעת בדמוקרטיה ושהיא פוגעת ביציבות הפיננסית העולמית.
בעלי תפקידים
יו"ר הקרן כיום היא כריסטין לגארד, לשעבר שרת האוצר של צרפת. לגארד נבחרה ב-28 ביוני 2011 ליו"ר הקרן החדשה ותפסה את מקומו של ג'ון ליפסקי, שכיהן על תקן ממלא מקום המנכ"ל לאחר שמנכ"ל הקרן הקודם דומיניק סטראוס קאהן, התפטר לאחר שהואשם בעבירות בעניינים שבצניעות.
| תאריכים | שם | לאומיות | רקע |
|---|---|---|---|
| 6 במאי 1946 - 5 במאי 1951 | קמיל גוט | בלגיה | פוליטיקאי, שר אוצר |
| 3 באוגוסט 1951 - 3 באוקטובר 1956 | איבר רות' | שוודיה | בנק מרכזי |
| 21 בנובמבר 1956 - 5 במאי 1963 | פייר יעקובסון | שוודיה | |
| 1 בספטמבר 1963 - 31 באוגוסט 1973 | פייר פאול שוויצר | צרפת | בנק מרכזי |
| 1 בספטמבר 1973 - 18 ביוני 1978 | יוהאן ויטבן | הולנד | בנק מרכזי, שר אוצר |
| 18 ביוני 1978 - 15 בינואר 1987 | ג'קוייס דה לרוסייר | צרפת | |
| 16 בינואר 1987 - 14 בפברואר 2000 | מישל קמדסוס | צרפת | |
| 1 במאי 2000 - 4 במרץ 2004 | הורסט קלר | גרמניה | הבנק האירופאי |
| 7 ביוני 2004 - 31 באוקטובר 2007 | רודריגו ראטו | ספרד | שר כלכלה |
| 7 בנובמבר 2007 - 18 במאי 2011 | דומיניק סטראוס-קאהן | צרפת | שר אוצר |
| 7 במאי 2011 - היום | כריסטין לגארד | צרפת | שרת אוצר |
הקרן וישראל
מדינת ישראל התקבלה לקרן המטבע ב-14 בינואר 1954[8] ובמרץ 1954 אישרה הממשלה את ההצטרפות לקרן[9]. בתחילת אפריל 1954 אישרה הכנסת בקריאה ראשונה חוק להצטרפות לקרן[10] ובסוף מאי נתקבל החוק סופית[11]. ההצטרפות התבצעה באופן רשמי ב-12 ביולי 1954, בטקס בוושינגטון בנוכחות שגריר ישראל, אבא אבן[12]. קרן המטבע הביעה ביקורת רבה על מדיניותה של ישראל לקיים שערי מטבע שונים לענפים שונים של המשק ולתת פרמיות בשיעורים שונים ליצואנים. אנשי הקרן תבעו מישראל להנהיג שער מטבע אחיד ובמידת הצורך לפחת את הלירה הישראלית. כן דרשה הקרן ביטול הפיקוח על מטבע חוץ[13].
מאז שנת 1977 ועלייתו של הליכוד לשלטון, רעיונות קרן המטבע הליברלים השפיעו הן על קובעי המדיניות הכלכלית בישראל והן על מבצעיה - פקידי האוצר לדרגותיהם ועובדי בנק ישראל. סטנלי פישר, נגיד בנק ישראל לשעבר, היה משנה למנכ"ל קרן המטבע הבינלאומית בין השנים 1993 - 2001.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קרן המטבע הבין-לאומית |
- אתר קרן המטבע הבינלאומית
- תפקיד קרן המטבע הבינלאומית במערך העולמי
- אורי פסובסקי, קרן המטבע: העולם נפגע מיישום מוגזם של ניאו־ליברליזם, באתר כלכליסט, 29 במאי 2016
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 נ. ישראלי, משמעותה של החלטה, דבר, 28 בינואר 1947
- ^ תכניות לייצוב המטבע אחרי המלחמה, משמר, 12 במרץ 1944
- ^ שיחות על קבלת ישראל לקרן המטבע הבינלאומית, דבר, 19 ביוני 1949
- ^ להפחית את ערך הפראנק, דבר, 25 בינואר 1948
- ^ הורדה בשער החליפין של הרובל לסחר חוץ, על המשמר, 22 בספטמבר 1949
יוגוסלביה תפחית את שער המטבע, חרות, 30 בדצמבר 1951 - ^ חזר נגיד בנק ישראל, חרות, 14 באוקטובר 1960
- ^ יעקב ארנון, עתיד המערכת הפיננסית הבינלאומית, דבר, 26 בספטמבר 1972
- ^ ישראל וקרן המטבע הבינלאומית, על המשמר, 17 בינואר 1954
- ^ ישראל לקרן המטבע ולבנק העולמי, הצופה, 8 במרץ 1954
- ^ הצטרפות ישראל לקרן המטבע הבינלאומית, דבר, 6 באפריל 1954
- ^ אושר חוק קרן המטבע, הצופה, 1 ביוני 1954
- ^ ישראל נתקבלה לקרן המטבע, דבר, 13 ביולי 1954
- ^ ד. הורוביץ: אין כל דיון על פיחות המטבע הישראלי, דבר, 7 באוקטובר 1959
יובל אליצור, משלחת קרן המטבע, מעריב, 20 באפריל 1960
הערות ביקורת של קרן המטבע, מעריב, 13 בפברואר 1961
סוכנויות וארגונים מתמחים של האו"ם (UN Specialized Agencies) 
| ||
|---|---|---|
| ארגוני תקינה ורגולציה | הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (IAEA)1 • הארגון הבינלאומי לתעופה אזרחית (ICAO) • ארגון הימאות הבינלאומי (IMO) • איגוד הטלקומוניקציה הבינלאומי (ITU) • איגוד הדואר העולמי (UPU) • הארגון המטאורולוגי העולמי (WMO) | |
| ארגונים חברתיים-כלכליים, תרבותיים והומניטריים | ארגון המזון והחקלאות (FAO) • ארגון העבודה הבין-לאומי (ILO) • ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם (UNESCO) • ארגון האו"ם לפיתוח תעשייתי (UNIDO) • ארגון התיירות העולמי (UNWTO) • תוכנית המזון העולמית (WFP)2 • ארגון הבריאות העולמי (WHO) • הארגון העולמי לקניין רוחני (WIPO) | |
| ארגונים פיננסיים | הקרן הבינלאומית לפיתוח חקלאי (IFAD) • קרן המטבע הבינלאומית (IMF) • הבנק העולמי (WB) | |
| הערות | 1 סוכנות בינלאומית אוטונומית, בעלת מעמד מיוחד באו"ם – מדווחת על פעילותה לעצרת הכללית, ועל פי הצורך למועצת הביטחון. 2 אינה "סוכנות מתמחה" מבחינה פורמלית אך מהווה חלק בלתי נפרד מהאו"ם בתוקף הסכם לשיתוף פעולה עמו. | |