בית שמאי (מסכת זבחים)

בית שמאי

→ כל הפסולין איזהו מקומן ←
מסכת	זבחים
סדר	קדשים
נושא עיקרי	דיני זריקת הדם, קדשי גויים, ותנאי החיוב על אכילת פיגול נותר ובשר טמא.
מספר הפרק במסכת	4
מספר משניות	6
דפים בתלמוד בבלי	דף ל"ו עמוד א' - דף מ"ז עמוד ב'
מספר דפים בתלמוד בבלי	12

בית שמאי הוא הפרק הרביעי במסכת זבחים, העוסק בעיקר בדיני זריקת הדם, קדשי גויים, ותנאי החיוב על אכילת פיגול נותר ובשר טמא. בפרק שש משניות, ובגמרא הוא כולל 12 דפים וממוקם בין הדפים ל"ו עמוד ב' - מ"ז עמוד א'.

נושאי הפרק

מתנות חטאת המעכבות

זריקת דם חטאת נקראת "מתנה" מכיון שבניגוד לזריקת הדם, העבודה היא מריחת דם הקרבן על המזבח ישירות מאצבע הכהן^{[דרוש מקור]}. במשנה הראשונה בפרק נחלקו בית שמאי ובית הלל במספר המתנות המעכבות בזריקת הדם של קרבן חטאת, דבר הנוגע לדין מחשבת פיגול. לדעת בית הלל רק המתנה הראשונה מעכבת, ולדעת בית שמאי שתי מתנות הן לעיכובא. הגמרא דנה במקורות מן הפסוקים ולומדת מהם הלכות נוספות.

שלוש מתנות שבחטאת

בפירושו לדברי המשנה, דנים חז"ל במעמדם המורכב של שלוש המתנות האחרונות. רב פפא מסכם את הסוגיא, וקובע שאמנם מצד אחד מתנות אלו דומים למתנה הראשונה, לענין הלכות זריקת הדם (כגון צריכות להעשות בכהן; ביום; במתן אצבע ומכלי שרת), ולפיכך המזה אותן בחוץ חייב משום הקרבת חוץ.   מאידך, ההתייחסות אליהם היא כמו שיירי הדם, בכל הנוגע לדינים התלויים בחלות זריקת הדם כפעולה מכפרת וכפעולה המתירה את בשר הקרבן לאכילה, מכיון שפעולות אלו כבר נשלמו בזריקה הראשונה. מסיבה זאת ניתן לקיים את עבודת שלושת 'מתנות' אלו גם לאחר מיתת בעל החטאת; אם חשב בזריקתן מחשבת פיגול אין בקרבן דין פיגול; אין בדמן חיוב כיבוס, וכן אין הדם נפסל בכניסה להיכל, מדין "קרבן חטאת שנכנס דמה לפנים".

הלכות פרים הנשרפים

בחטאות הפנימיות, שבהם מצוות נתינת הדם מתקיימת על מזבח הפנימי, כל מתנות הדם, מעכבות את קיום עבודת ההקרבה,  ואם הכהן חיסר בעבודתו אחת מהן הקרבן נפסל, אך סמיכה ושפיכת שיירי הדם ליסוד אינה מעכבת. סוגיה רחבה עוסקת במקור הדין מפסוק בפרשת פר העלם דבר.

פיגול בחצי מתיר

הברייתא דנה במי שפיגל (-תכנן להקריב שלא בזמנו). התנאי לחלות הפיגול הוא מחשבת פיגול בשעת אחת מארבעת העבודות של הקרבן, ואם כן יש לדון מה יהיה דין הפיגול, אם לעבודה זאת ישנם שני שלבים שבהם היא מתבצעת ואילו מחשבת הפיגול התרחשה רק בשעת הקרבת אחד מהם, נמצא שהפיגול היה ב"חצי מתיר" כלומר חצי מהעבודה שבה תלויה התרת וכשרות הקרבן.   אותה שאלה קיימת גם על פיגול בשעת הזאת אחת מ43 מתנות הדם של יום הכיפורים. ההכרעה היא, שלפי רבי מאיר גם במקרה כזה הקרבן נעשה פיגול וחייבים עליו כרת, מפני שיש תורת פיגול ב"חצי מתיר", ולפי חכמים אינו פיגול. הגמרא מביאה את פירושו של ריש לקיש בדעת רבי מאיר, שלפיו הפסול הוא רק אם הכהן חישב מחשבת פיגול בשעת הקרבת חצי המתיר הראשון, ומכיון ש"כל העושה על דעת הראשונה הוא עושה", לפיכך נחשב שחישב גם בשני

דברים שאינם מתפגלים

המשנה הבאה עוסקת בפירוט הדברים שאינם מתפגלים לעולם, מכיון שאין להם 'מתיר' כלומר פעולה או עבודה שמתירה אותם, אלא הם מתירים את עצמם בהקרבתם. ביניהם: הקומץ הקטורת הלבונה, מנחת כהנים מנחת כהן גדול, דם הקרבן, והנסכים. רבי מאיר וחכמים נחלקו אם גם הנסכים הבאים עם קרבן אחר, נמנים בכלל זה כיון שאפשר גם להביאם בפני עצמם. כמו כן נחלקו רבי שמעון ורבי מאיר בדין לוג שמן של מצורע הבא עם אשם.

בגמרא קובע עולא. שקומץ פגול שהעלהו על גבי המזבח פקע איסור פיגול ממנו. חידוש זה נאמר גם על ידי רבי יוחנן, ורב חסדא העלה את התמיהה וכי מזבח מקווה טהרה? האמוראים ביארו שמדובר כשמשלה בו האש ובכך הותר כי נעשה "לחמו של מזבח".

קדשי עובדי כוכבים

המשנה הבאה עוסקת בדין קדשי עובדי כוכבים, בה נחלקו רבי שמעון ורבי יוסי אם קיימים בהם דיני פיגול נותר וטמא. בגמרא מובאת ברייתא, שבה המחלוקת מורחבת להלכות רבות נוספות, שבהן קיים הבדל לפי רבי שמעון בין קדשי גוים לקדשי ישראל.

דבר שאין לו מתירין

המשנה הבאה קובעת שבדיני נותר וטומאה, בשונה מדיני פיגול, חייבים גם על "דבר שאין לו מתירין", כגון קומץ שהוא חלק קרבן המתיר ולא הניתר על ידי חלק אחר. בהמשך המשנה נקבע, כי דם הקרבן שונה משאר המתירים, שאין בו איסור נותר וטומאה. הגמרא עוסקת בהרחבה במקור הדברים.

כוונת ההקרבה

המשנה הבאה קובעת את ששת הדברים שמצוה לכוון לשמם בעת הקרבת הקרבן, ואשר נלמדים כולם מהפסוק "אשה ריח ניחוח לה'", והם: לשם זבח (ולא לשם קרבן אחר), לשם הזובח (ולא לשם אדם אחר), לשם ה' (להקריב לשמו), לשם אישים (להקטירו על אש המזבח ולא על גחלים), לשם ריח (העולה בשעת ההקרבה, ולא לצלות לפני ההקטרה), לשם ניחוח (לעשות נחת רוח לבורא). אך גם מי שלא כיון בפירוש בשעת ההקרבה כוונות אלו, הרי זה כאילו כיון, מכיון שהקרבה בסתם אף היא כשרה, ואף תקנו בית דין שלא יכוון במפורש, כדי שלא יבוא לידי טעות

בעמוד האחרון של הפרק נידונה בהרחבה שיטת רבי אלעזר ברבי יוסי, שמחשבת פיגול של הבעלים יכולה להחיל פיגול, אף שההקרבה נעשית על ידי הכהן. הגמרא משווה עם עוד שיטות תנאיות בש"ס, בהלכות שבת ובהלכות עבודה זרה, הסוברות כי מחשבתו של בעל קרבן או חפץ משפיעה על פעולה הנעשית בו על ידי אחר. אך למסקנה הגמרא מחלקת בין הדברים וקובעת כי לא בהכרח ניתן להשוות ביניהם, וישנה סברה כי גם מי שסובר כלל זה באחת מהן, לא יסכים לכלל זה בשתי הסוגיות האחרות.

נושאים נוספים

• האם דם שדינו בזריקה שניתן בשפיכה יצא ידי חובה, דיון המשליך על מי שברך על אכילת הפסח שדינו בשפיכה, ברכת "לאכול את הזבח" המיועדת לחגיגה שדינה בזריקה, אם יצא.
• אם למסורת ואם למקרא - דיון אם יש לדרוש את הפסוק כקריאתו או ככתיבתו. הדבר נוגע למנין מתנות הדם המעכבות, מספר דפנות הסוכה ומספר הבתים בתפילין. בדעת בית הלל נאמר שיש לפשר ולהכריע באופן שווה בין משמעות הקרי והכתיב.
• שיירי הדם שהקריבן בחוץ חייב - שיטת רבי נחמיה ששפיכת שיירי הדם ליסוד המזבח דינה כעבודת זריקה לכל דבר וענין, ועשייה זו חוץ למקדש היא בכלל איסור זריקה בחוץ. הגמרא דנה בגדר הכלל, ומסיקה כי דין זה נאמר רק בדמים פנימיים. דינים נוספים הנובעים משיטה זו: דם העומד לשפיכת שיריים שניתז על הבגד מחייב אותו בכיבוס, וכן אם חשב מחשבת פיגול לשפוך את השיריים בחוץ נעשה הקרבן כולו פיגול.