גבעונים
ערך זה עוסק בקבוצה אתנית בתקופת המקרא. אם התכוונתם לנוער הגבעות, ראו הגבעונים היו קבוצה אתנית נבדלת בארץ ישראל בתקופת המקרא, צאצאי חיווים שכרתו ברית במרמה עם יהושע בן נון בתקופת התנחלות השבטים. הקבוצה נחשבה למעמד חברתי נחות בעם ישראל.
בספר עזרא, פרק ב' ובספר נחמיה, פרק י"א, פרקים הכוללים את שמות שבי ציון, מוזכרים נתינים, שהמסורת מזהה אותם עם צאצאי הגבעונים. בהלכה מתייחסים לנתינים כמעמד חברתי והלכתי נחות.
במקרא
ספר יהושע
הגבעונים מופיעים לראשונה בספר יהושע, פרק ט'. יושבי גבעון שמעו על כיבושי יריחו והעי והחליטו לכרות ברית עם בני ישראל. הם נקטו בעורמה והתחפשו כדי להיראות כאילו באו מארץ רחוקה, ואכן, בכך הצליחו להתגבר על חשדם של בני ישראל, וכרתו איתם ברית. לאחר שלושה ימים הבינו בני ישראל כי למעשה מדובר בתושבי המקום: ”קרובים הם אליו ובקרבו הם יושבים”, אך מאחר שכרתו עימם ברית, לא יכלו להכות אותם. נשיאי בני ישראל החליטו להשאיר אותם בחיים במעמד של עבדים, ”חוטבי עצים ושואבי מים לכל העדה”.
יהושע הביע כעס על הגבעונים: ”למה רימיתם אותנו...”; הגבעונים השיבו כי עשו זאת מפחד כיון שידעו שבני ישראל עומדים להשמיד את כל יושבי הארץ, ”ונירא מאד לנפשותינו מפניכם ונעשה את הדבר הזה”, והניחו את גורלם בידי יהושע: ”ועתה הננו בידך כטוב וכישר בעיניך לעשות לנו עשה”. יהושע הציל את הגבעונים וקיבע את מעמדם כחוטבי עצים ושואבי מים ”לעדה ולמזבח ה' עד היום הזה”.
בפרשה נזכרות ארבע ערים בהן ישבו הגבעונים: גבעון, הכפירה, בארות וקריית יערים. ערים אלה מופיעות מאוחר יותר במקרא כערים בהן ישבו אנשי שבט בנימין, ונראה כי הגבעונים חיו במקומות אחרים בארץ ישראל, ללא הפרדה גאוגרפית משאר בינם ובין בני ישראל.
ספר שמואל ב
ערך מורחב – סיפור רצפה בת איה
בספר שמואל ב', פרק כ"א מסופר על רעב ששרר בארץ בתקופת דוד המלך. דוד פנה אל ה' וקיבל תשובה שעונש זה הוא על מעשי שאול אשר המית את הגבעונים. ומבואר בגמרא (מסכת בבא קמא דף קיט א) שנתבע שאול על מעשה מוות עקיף, בכך שהרגו בציוויו את נוב עיר הכהנים שהם היו המעסיקים של הגבעונים, והריגתם הסבה לגבעונים מוות מרעב. "וכי היכן מצינו שהרג שאול את הגבעונים אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להן מים ומזון מעלה עליו הכתוב כאילו הרגן".
דוד המלך קרא לגבעונים, וביקש לכפר על מעשי שאול ולקבל מהם ברכה להסרת העונש. הגבעונים טענו תחילה כי אין להם רצון בפיצוי או בנקמה: ”אין לי כסף וזהב עם שאול ועם ביתו ואין לנו איש להמית בישראל”, אך בהמשך ביקשו להוקיע (להרוג) שבעה אנשים מבניו של ”האיש אשר כילנו” ב”גבעת שאול בחיר ה'”. דוד בחר שבעה מצאצאי שאול ונתן אותם לגבעונים אשר הוקיעו אותם.
הסיפור התפרש במסורת כעדות לאכזריותם של הגבעונים. על פי הרמב"ם:
כל מי שיש בו עזות פנים או אכזריות ושונא את הבריות ואינו גומל להם חסד, חוששין לו ביותר שמא גבעוני הוא. שסימני ישראל האומה הקדושה ביישנין רחמנים וגומלי חסדים. ובגבעונים הוא אומר והגבעונים לא מבני ישראל המה, לפי שהעיזו פניהם ולא נתפייסו ולא רחמו על בני שאול ולא גמלו לישראל חסד למחול לבני מלכם, והם עשו עמהם חסד והחיום בתחלה.
שיבת ציון
בספרי עזרא ונחמיה ודברי הימים מוזכרים הנתינים כקבוצה הקשורה לעבודת בית המקדש, כנראה במעמד נמוך, שכן נמנו לאחר הכהנים, הלווים, המשוררים והשוערים. לא ידוע מה היה תפקידם. שמות הנתינים מוזכרים ברשימת שבי ציון בספר עזרא, פרק ב', פסוקים מ"ג-נ"ד, ועל פיהם נראה כי מוצאם היה נוכרי, אך הם חיו עם גולי ציון בבבל. יש המשערים שהם היו צאצאים של עובדי מקדש שהגיעו עם כיבוש עמים קרובים לישראל בתקופת בית ראשון[1], ביניהם הגבעונים[2]. על פי אמנת נחמיה[3] הם נבדלו מעמי הארצות ונחשבו כיהודים.
הלכה, מדרש ופרשנות
חז"ל קבעו איסור על הנתינים לבוא בקהל ישראל[4] (כלומר להתחתן עם כהן, לוי וישראל), מעמד יוחסין דומה לזה של ממזרים. רבי עובדיה מברטנורא פירש "נתיני" במשנה זו: ”גבעונים שמלו בימי יהושע, ונאסרו לבוא בקהל”.
אסור זה נקבע על ידי משה רבנו, שקבע לנתינים מעמד כעבדים, וכנלמד מהפסוק ”מחוטב עיציך עד שואב מימיך” ומכאן שהיה להם מעמד מיוחד ולא נחשבו בכלל ישראל, אם כי תוקף הגזירה היה רק לאותו הדור בלבד, יהושע בן נון גזר עליהם כל זמן שבית המקדש היה קיים, ואילו דוד המלך גזר עליהם לנצח[5].
לפי הסבר הפני יהושע[6] האיסור המוטל על שבע האומות, עליהם נאמר ”לא תתחתן בם”, הוא רק על הדור הראשון, לאחר הגרות, ואילו צאציהם נחשבים ליהודים לכל דבר, ולכן האיסור של לא תתחתן בם מוטל רק על הדור הראשון. לאחר שמשה רבנו גזר על הדור הראשון שיהיו עבדים, שואבי מים וחוטבי עצים, הוגבלה גרותם, ואין בניהם נחשבים ליהודים, רק אם היו מתגיירים שוב כהלכה, ואז היה איסור "לא תתחתן בם" רק על הדור השני. לאחר שגם על הדור השני נגזרה גזירת שואבי המים מפי יהושע בן נון לאחר התרמית שביצעו, נותר האיסור עד חורבן בית המקדש, אלא שדוד המלך גזר שוב עליהם שישארו חוטבי עצים ושואבי מים לנצח.
לא ידוע על קיום מעמד הנתינים בפועל לאחר תקופת שיבת ציון, ולכן אין ההלכות העוסקות בנתינים מתקיימות למעשה.
במדרש רבה[7]מובא בשם רבי "לעתיד לבא הכל מתרפאים חוץ מנחש וגבעונים... גבעונים, שנאמר: (יחזקאל, ל"ח) וְהָעֹבֵ֖ד הָעִ֑יר יַעַבְד֕וּהוּ מִכֹּ֖ל שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל".
בלשון העם הפך השם גבעוני לכינוי גנאי לאנשים הנכונים להמיר את כבודם בכסף ובחיי שעה.[דרוש מקור]
ראו גם
לקריאה נוספת
- אברהם אבן-שושן, נתינים, קונקורדנציה חדשה לתורה נביאים וכתובים, ירושלים: הוצאת המִלון החדש, 2000.
- יוחנן אהרוני, אטלס כרטא לתקופת המקרא, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974.
- הערך: נתינים, לכסיקון מקראי, (עורכים: מנחם סולאלי ומשה ברכוז), תל אביב: הוצאת דביר, תשכ"ה-1965, עמ' 662.
הערות שוליים
- ^ ספר מלכים א', פרק ט', פסוק כ"א
- ^ נתינים, אנציקלופדית מקרא-גשר
- ^ ספר נחמיה, פרק י', פסוק כ"ט
- ^ משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה א', ועוד
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ט עמוד א'.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ל"א עמוד א'.
- ^ בראשית רבה, פרשה כ', פסקה י'
