לטרינה
לטרינה (מלטינית 'lavatrina' - בית שימוש) היא מבנה פרטי או ציבורי לעשיית צרכים, אשר תחתיו זרמה תעלת ניקוז שפינתה את השפכים, שהיה נפוץ מאוד בערים הגדולות ברחבי האימפריה הרומית, כולל ארץ ישראל. ייחודה של הלטרינה הציבורית היה קודם כול בפארה (לטרינות רבות נבנו משיש ועוטרו בפסלים), וכן בכך שלא היו כל מחיצות בין הנוכחים, והם עשו את צורכיהם ביחד.
רקע
בימי קדם היה רק לעשירים חדר שירותים פרטי בביתם. רוב הציבור עשה את צרכיו במקומות מסתור בשדה, או בבורות ספיגה פשוטים, והשתמש באבנים או בעלים לניגוב. חז"ל פסקו לא מעט הלכות הדנות בשאלה: היכן וכיצד יש להתפנות במקום שאין בית שימוש, למשל: "הבדדין והבוצרין... יוצאים חוץ לפתח בית הבד ופונים לאחורי הגדר."[1] הרומאים פיתחו מאוד את תרבות הפנאי והשעשועים ברחבי האימפריה, והשקיעו ממון רב בהקמת מבני ציבור, ובהם בתי מרחץ. המרחץ הרומי הלך והשתכלל, ובחלק מהמקרים נבנה בו חדר מיוחד ששימש לעשיית צרכים - הלטרינה, לנוחותם של המבקרים במרחץ. נראה כי הישיבה המשותפת בלטרינה ללא מחיצות הייתה המשך ישיר לשהייה המשותפת במרחץ הסמוך. בהמשך נותק מבנה הלטרינה מהמרחץ, והחל להופיע במרכזי הערים הגדולות בפני עצמו, ובכך אפשר עשיית צרכים באופן היגייני ומסודר, במקום בו לא היו מקומות מסתור או שדות בקרבת מקום. השימוש בלטרינות התפשט מאוד, עד כי בשנת 315 פעלו כמעט 150 לטרינות ברומא עצמה, ועוד מאות בערים מרכזיות אחרות במרחב.
הלטרינות ברומא פעלו ללא תשלום עד לימי הקיסר אספסיאנוס שהטיל עליהן מס, או "דמי שימוש". סיפור ידוע המובא אצל סווטוניוס הוא שטיטוס, בנו של אספסיאנוס, הביע סלידה מגביית כסף עבור שירות זה, ותגובת האב הפכה למשפט הנהוג בשימוש עד היום בעשרות שפות: "pecunia non olet", או בעברית - "לכסף אין ריח"[2].
מבנה
הלטרינה הרומית הייתה מבנה מפואר, שכלל בדרך כלל חצר עמודים מסוגננת ורצפת שיש או פסיפס. גודל הלטרינה היה שונה ממקום למקום, בהתאם למיקומה ולגודל העיר. המבנה היה מקורה באופן חלקי, כך שהיושבים בו היו מוגנים בתקרה, בעוד שמרכז הפריסטיל היה קָטוּר (ללא גג). נראה שמטרת הקירוי החלקי הייתה לאפשר לריח הרע להתפוגג. במרכז הלטרינה הייתה בדרך כלל בריכת מים או מזרקה קטנה. בצמוד לקירות נמתח ספסל אבן או שיש (לעיתים נדירות - מעץ), ובו חורים מעוגלים או מוארכים בצורת חור מנעול במרחקים קצובים, ששימשו כפתחי אסלה. בחלק מהלטרינות הונחו מושבי עץ על כל פתח לנוחות המשתמשים. פנים הספסל היה חלול, ובתחתיתו עברה תעלת ניקוז, ששטפה את השפכים אל מערכת הביוב העירונית. ישנן לטרינות הכוללות רק שורה של לוחות אבן בולטים מהקיר ברווחים של כ-20 סנטימטרים ביניהם, ונראה כי בין כל שני לוחות הונח מושב עץ עם חור עגול. במקרה בו הלטרינה הייתה חלק מקומפלקס בית המרחץ, המים שזרמו בתעלת הניקוז הגיעו מהמרחץ, לאחר שנעשה בהם שימוש, תוך מיצוי מרבי שלהם.
ייחודה העיצובי של הלטרינה ביחס למבני ציבור רומיים אחרים היה בהיעדר פסלים ואיקונות של השליט, כמובא במדרש:
"אדריינוס שחיק טמיא (שישחקו עצמותיו) שאל את רבי יהושע בן חנניא... ובכל מקום ומקום שהיה מוליכו (אדריאנוס) היה רואה איקונים שלו קבועה... עד שמשכו לבית הכסא. אמר לו: אדוני המלך, רואה אני שבכל המדינה הזו אתה שליט (שבכל מקום ומקום איקונין שלך קבועה) ובמקום הזה אינה קבועה. אמר לו... כך הוא כבודו של מלך להיות איקונים שלו קבועה במקום ביזוי במקום משוקץ במקום מטונף?"
— פסיקתא רבתי פרשה כ"א
שימוש
הלטרינות נועדו לשימושם של נשים וגברים כאחד, אולם אין כל ידיעה אם אלה ביקרו בלטרינות נפרדות, או שהשימוש היה משותף. כן ייתכן שהיו שעות או ימים נפרדים לבני המינים השונים, אך לא ניתן להוכיח זאת.
חפצי עזר בלטרינה
שני החפצים הבסיסיים הנלווים לכל השירותים בימינו הם נייר טואלט ומכל הדחה. בדברי חז"ל מוזכר שבימיהם השתמשו ככלי קינוח ב'אבנים מקורזלות' או 'אבני בית הכסא'
[3], כן נעשה שימוש ברגבי אדמה או בחרסים [4].
בלטרינה הקדומה:'מכל ההדחה' היה תעלת מים קבועה ברצפה שניקזה את השפכים החוצה. 'נייר הטואלט' הקדום היה ענף שעליו כרכו עלים רכים או ספוג, והוא שימש לרוב באופן רב-פעמי לאחר רחיצה. למרגלות היושבים בלטרינה עברה תעלת מים צרה, ובה מים נקיים לטבילת הספוגים ולשטיפת הידיים.
באופן טבעי, הייתה הלטרינה מוקד לריחות רעים, ולכן נלוו אליה גם תכשירי בישום ומשחות ששימשו לשטיפת האיברים האינטימיים. אזכור לכך מובא בתלמוד הבבלי: "אמר רב הונא: בשמים של בית הכיסא, ושמן העשוי להעביר את הזוהמא - אין מברכין עליו."[5]
לטרינות בארץ ישראל
בארץ ישראל נתגלו עד כה 8 לטרינות מן התקופה הרומית והביזנטית: בבית שאן, בירושלים, בקיסריה, בהר גריזים, בבית גוברין, באשקלון בציפורי ובטבריה. לטרינות אלו נתגלו במקומות מרכזיים בעיר, וכמעט תמיד בצמוד לבית המרחץ: בבית גוברין - במרכז העיר; בבית שאן - כחלק מקומפלקס בית המרחץ (הלטרינה הגדולה ביותר שנתגלתה בארץ ישראל, ובה 56 מושבים); בירושלים - שתי לטרינות בקרבת הר הבית[6]; בקיסריה - בחלק הדרום מערבי של בית המרחץ; ובהר גריזים - בצמוד לכנסייה. הלטרינה בציפורי נתגלתה בבית מידות פרטי, אך לאורך שניים מקירותיה נשתמרו שרידי ספסל, שתחתיו נמשכה תעלת מים, דבר המעיד על שימוש ציבורי. ברצפת החדר המכוסה פסיפס לבן נמצאה כתובת ביוונית בת מילה אחת: ΥΓΕΙ (היגיינה, בריאות).[7]באשקלון, לעומת זאת, נתגלה חדר ובו אסלה אחת וכיור שטיפה, האופייני אולי למשתמש פרטי, אך הוא נתגלה דווקא סמוך לבית המרחץ, ונראה ששימש את הציבור.
הממצא הארכאולוגי הדל אינו מעיד בהכרח על פריסת הלטרינות בארץ ישראל, וסביר שהיו לטרינות רבות שלא השתמרו או שטרם נתגלו. הלטרינה של טבריה, למשל, המוזכרת בתלמוד הבבלי[8] נתגלתה בחפירה ארכאולוגית רק ב-2007. הימצאותן של לטרינות כה רבות במרחבי האימפריה הרומית מלמד על חיוניותן.
הלטרינות בארץ ישראל שימשו יהודים וגויים כאחד, כפי שמלמדת ההלכה: "לא יתייחד ישראל עם הגוי בבית המרחץ ולא בבית המים."[9]
יחס חז"ל לשימוש בלטרינה
מאחר שעשיית הצרכים בלטרינה הייתה במשותף, חז"ל גינו הנהגה זו, בשל היעדר צניעות ומצינו שהוכיחו את מי שנחשד שהסכים שיכנסו עימו לבית הכיסא "השתא לא עיילת לשעיר וגמרת לך מילי דשעיר" [תרגום: עדיין לא באת לארץ אדום ואתה עושה מעשים מגונים של ארץ אדום" כי הפרסיים שישבו ביניהם, צנועים היו בבית הכסא] [10].
עם זאת מצינו אופנים שהתירו חכמים להיכנס יחד לבית הכיסא.
1. במקום חשש סכנה [11].
2. כשנשים היו הולכות לבית כיסא ציבורי, יכל להיווצר מצב שגבר יגיע ובטעות יתייחד עמהן, כדי שלא להיכשל באיסור ייחוד התירו להן לשוחח זו עם זו ועל ידי שישמע קולן ידע לא יבוא לשם[12]. המשנה ברורה הוסיף [13] שמשמע קצת שהתירו להן משום צורך זה גם להיכנס יחד.
גלריית הדמיות
לקריאה נוספת
- אייל ברוך וזהר עמר, "בית הכיסא (Latrina) בארץ ישראל בתקופה הרומית-ביזנטית", בתוך ירושלים וארץ-ישראל (כתב עת ללימודי ארץ ישראל וארכאולוגיה), כרך ב', רמת גן תשס"ה עמ' 27-45
- שמואל קרויס, "בית הכיסא וענייניו" בתוך קדמוניות התלמוד, כרך ראשון חלק שני, ברלין-וינה תרפ"ד, עמ' 405-410
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: לטרינה |
- שחזור מצויר של שימוש בלטרינה.
הערות שוליים
- ^ משנה, מסכת טהרות פרק י' מ"ב; ור' גם בבלי ברכות דף סב ע"א
- ^ אלכס טל, ריח הכסף, ב"פורטל הדף היומי"
- ^ מדרש שכל טוב, פרשת שמות פרק ט"ז
- ^ כעולה מן ההלכות: "אמר רבי לוי: צרור (-רגב אדמה) שעלו בו עשבים מותר לקנח בו בשבת... אמר רבי יוחנן: אסור לקנח בשבת בחרס."
- ^ מסכת ברכות, דף נג ע"א
- ^ מושבי בית הכיסא הרומי בשימוש משני נתגלו כבר בשנות ה-90 של המאה ה-20, אך המבנה עצמו נחשף רק עם בניית מרכז המבקרים החדש ליד הכותל; ד' בהט וא' סולומון, 'מקווה קדום במנהרת הכותל', בתוך א' ברוך, ע' ליבנר וא' פאוסט חידושים בחקר ירושלים, הקובץ התשיעי, רמת גן תשס"ב, עמ' 83-88
- ^ ז' וייס, א' נצר, ציפורי, הוצאת החברה לחפירות ארץ ישראל ועתיקותיה, ירושלים 1994, עמ' 30
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"ב עמוד א'
- ^ תוספתא מסכת עבודה זרה, פרק ג' ה"ד
- ^ ברכות ס"ב ע"ב תמיד כ"ז ע"ב
- ^ ברכות ס"ב ע"ב תמיד כ"ז ע"ב
- ^ סנהדרין י"ט ע"א
- ^ סימן ג' ס"ק
