ערך מומלץ

טבריה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


{{#תנאי:0.3957 |
טבריה
Coat of arms of Tiberias.png
Dover tverya17.jpg
שם בערבית طبريا
מחוז הצפון
מעמד מוניציפלי עירייה
ראש העירייה יוסף בן דוד
גובה ממוצע ‎-200‏ מטר
תאריך ייסוד 20
סוג יישוב יישוב עירוני 20,000‏–49,999 תושבים
נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף דצמבר 2015:
  - אוכלוסייה 42,610 תושבים
  - שינוי בגודל האוכלוסייה ‎0.8%‏ בשנה עד דצמבר 2015
  - צפיפות אוכלוסייה 2,617 תושבים לקמ"ר
תחום שיפוט 16,280 דונם
(למפת הגליל העליון רגילה)
Upper galil.svg
 
טבריה
טבריה
32°47′15″N 35°31′28″E / 32.7875344167974°N 35.5243692338359°E / 32.7875344167974; 35.5243692338359קואורדינטות: 32°47′15″N 35°31′28″E / 32.7875344167974°N 35.5243692338359°E / 32.7875344167974; 35.5243692338359
דירוג חברתי-כלכלי 4 מתוך 10
מדד ג'יני 0.3957
www.tiberias.muni.il

טְבֶרְיָהערבית: طبريا - טַבָּרִייַא) היא עיר במחוז הצפון בישראל, בגליל התחתון ובבקעת כינרות. טבריה שוכנת לחופה המערבי של הכנרת והיא העיר היחידה הממוקמת לחופי אגם זה. מספר תושביה מוערך ב-2014 בכ-42,000. שטח השיפוט שלה הוא כיום 15,392 דונם.

העיר נוסדה בשנת ג'תש"ף על ידי הורדוס אנטיפס ונקראה על שמו של הקיסר הרומי טיבריוס. טבריה נחשבת לאחת מארבע ערי הקודש, ביחד עם ירושלים, חברון וצפת, שבהן התרכזה מרבית האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל ממאה השלישית לאלף השישי ועד המאה השביעית לאלף השישי.

בין המאה התשיעית לאלף הרביעי למאה השמינית לאלף החמישי הייתה בטבריה אוכלוסייה יהודית גדולה ומפותחת, מרכז לכל יהודי ארץ ישראל. גדולי ישראל פעלו בעיר ונקברו בתחומיה, ובהם רבן יוחנן בן זכאי, רבי עקיבא והשל"ה הקדוש, וכמו כן הועלו לטבריה עצמותיו של הרמב"ם, שנפטר במצרים, ונקבר בטבריה לפי צוואתו. קברים אלו מהווים היום מוקדי עלייה לרגל. בתקופת מסעות הצלב שימשה טבריה בירת נסיכות הגליל הצלבנית. לאחר קרב קרני חיטין בשנת ד'תתקמ"ז חרבה העיר, ובתקופה הממלוכית ובתחילת התקופה העות'מאנית הייתה אך כפר קטן. במהלך המאה השישית לאלף השישי ביצר שליט הגליל, דאהר אל-עומר, את חומות טבריה, ובשנת ה'ת"ש הזמין את הרב חיים אבולעפיה לגור בעיר. בשנים שלאחר מכן הפכה לעיר בעלת רוב יהודי, ומרכז חשוב ליישוב היהודי. במלחמת העצמאות נכבשה טבריה על ידי כוחות "ההגנה", והאוכלוסייה הערבית פונתה על ידי הבריטים.

כיום נחשבת טבריה למרכז תיירות חשוב, המתבסס הן על קרבתה לכנרת, והן על קדושתה הדתית ליהדות, ולהבדיל לנצרות[1]. העיר משמשת גם מרכז תעשייתי ומסחרי אזורי.

אטימולוגיה

חז"ל[2] וכמו כן גם יוסף בן מתתיהו,[3] מציינים שטבריה נקראה, על ידי מייסדה הורדוס אנטיפס, על שם הקיסר טיבריוס. מטבעות עתיקים שנמצאו במקום מתקופת שלטונו של הקיסר קלאודיוס, משנת ג'תתי"ד, מראים כי בתקופה זו נקראה "קלאודיופוליס" (עירו של קלאודיוס), ויש הסבורים כי קיבלה מעמד של "פוליס", עיר מדינה, רק בתקופה זו.[4]

ביוונית עתיקה נקראה טבריה "טיבריאס" (Τιβεριάς) ובארמית "טבריא". חכמים וידענים פירשו למצוא מדרשי מילים המסבירים את שמה של טבריה בדרכים אחרות. בתלמוד הבבלי נאמר כי היה במקום יישוב קדום בשם "רקת", וכך דרשו חכמים את שמה של טבריה:

ולמה נקרא שמה רקת? שאפילו ריקנין שבה מלאין מצות כרמון. רבי ירמיה אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שיושבת בטבורה של ארץ ישראל. רבא אמר: רקת שמה, ולמה נקרא שמה טבריא? שטובה ראייתה.

תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ו', עמוד א'

טבריה מכונה "טבור הארץ", ובשם זה נקרא חיבור של רבה של טבריה, משה קליערס, העוסק בתולדות העיר ובקדושתה.[5]על הזיקה בין שם העיר לטבור, נכתב כי כמו הטבור בגוף האדם, מחלקת טבריה את גבולות ארץ ישראל המיושבת באותה פרופורציה שבה מחלק ה'טבור' את גוף האדם.

גאוגרפיה, גאולוגיה ואקלים

גאוגרפיה

תצלום אוויר של טבריה

טבריה ממוקמת בצפון בקעת הירדן, על חופה המערבי של הכנרת. שטח השיפוט העירוני של טבריה הוא 10,846 דונם, ובתחום שיפוטה רצועת חוף שאורכה 7.7 קילומטרים.[6] טבריה שוכנת על ציר מעבר חשוב, על דרך האורך העוברת לאורך החוף המערבי של הכנרת. העיר מצויה בחבל הארץ המכונה "ארץ כינרות", מצפון לבקעת כינרות, הנמצאת דרומית לכנרת.

טבריה היא העיר הנמוכה בישראל. העיר בנויה משלושה מפלסי גובה, על מדרון הר העולה מערבה מאגם הכנרת.

  • המפלס הסמוך לאגם נמצא בין פני הכנרת (כ-210 מטרים מתחת פני הים) עד מאה מטרים מתחת לפני הים. במפלס זה נבנו העיר העתיקה והחומות, והוא משמש כיום כאזור התיירות והמסחר בעיר.
  • המפלס השני כולל את שכונותיה הוותיקות של טבריה, והוא נמצא בין מאה מטרים מתחת לפני הים עד מאה מטרים מעל פני הים.
  • המפלס השלישי כולל את שכונותיה של טבריה שהוקמו לאחר קום מדינת ישראל והשכונות המכונות "טבריה עילית", וגובהו עד 240 מטר מעל פני הים.[7]

גאולוגיה

סייסמולוגיה וטקטוניקה

טבריה מצויה בבקע ים המלח – אגפו הצפוני של השבר הסורי-אפריקאי שחלקו שוכן בגבולה המזרחי של ישראל. מיקום זה הופך את העיר וסביבתה לאזור פגיע מבחינה סייסמית, כפי שניכר בהרס שהתרחש בה לאחר כמה רעידות אדמה קשות, בהן רעש שביעית בשנת ד'תק"ט, רעידת האדמה בצפת בשנת ה'תקצ"ז ורעידת האדמה הקשה שהתרחשה בארץ ישראל בשנת ה'תרפ"ז.

רעידות האדמה נגרמות מתנועתו צפונה של הלוח הערבי לעומת הלוח הלבנטיני לאורך הבקע. תנועה זו – בנוסף לתנועתם של גושים במזרח הלוח הלבנטיני – גרמה להיווצרות פערים שהתמלאו באגמים, דוגמת הכנרת שטבריה שוכנת לחופיה. תנועות טקטוניות אלה עדיין נמשכות ומזינות את פגיעותה של העיר לרעידות אדמה.

בנייה בבזלת שחורה בשילוב אבן גיר לבנה. מלון אדלר לשעבר

געשיות

סביבתה של טבריה עוצבה באמצעות כמה אירועים געשיים. באוליגוקן החלה היווצרות השדה הגעשי חארת א-שאם, המשתרע במזרח בקע ים המלח מערב הסעודית ועד קו התלים הישראלי ברמת הגולן. עדויות לגעשיות בצפון ישראל באאוקן מתבטאות בהתרוממות אזורית. במיוקן החל הביקוע שיצר את השבר הסורי-אפריקאי, ובשוליו התרחשה געשיות שנמשכה עד לפליוקן. בתקופה זו התרחשה פעילות געשית במזרח הגליל התחתון, שנדדה בהמשך לדרום-מזרח[8] – לאזור קניוני הבזלת בשפכם של נחל תבור ונחל חרוד אל נהר הירדן. אירועים פליוקניים שהתרחשו לאורך השוליים המערביים של בקעת הירדן הותירו סלעים פירוקלסטיים עשירים בפצצות געשיות, לפילי וסקוריה, שנחשפו ליד חמדיה.

שרידים לגעשיות הערה מתבטאים בכיסוי דק של סלעי בזלת, שהשימוש בהם מאפיין את הבנייה העתיקה בטבריה. כן מצויות עדויות לפעילות געשית בדמות מעיינות חמים עתירי מינרלים בחמאם אל-מליח, בחמת גדר ובמרחצאות חמי טבריה הסמוכים לעיר.

אקלים

בטבריה שורר האקלים הים תיכוני האופייני לבקעות. כמות המשקעים הממוצעת בטבריה היא 450 מ"מ, וקיימת בה תופעה של גשמים פתאומיים ועזים הגורמים לשיטפונות.[9] עם זאת, בימי הקיץ מביאה התאדות המים מהכנרת ללחות גבוהה ולעומס חום. למרות מיקומה הנמוך, ירד שלג בטבריה בשנת 1933[דרוש מקור], ובשנת ה'תש"י, שבה נערם השלג עד לגובה של 6 - 10 סנטימטר. אירוע יוצא דופן היה שבר ענן בסיון ה'תרצ"ד שהביא לשיטפון ולהצפה, שהחריבו עשרות בתים והרגו עשרות אנשים.

היסטוריה

בתקופות הרומית והביזנטית

רצפת פסיפס מעוטרת מבית כנסת עתיק, שפעל בין המאה הרביעית לאלף החמישי למאה התשיעית לאלף החמישי, המוצגת בגן הארכאולוגי בטבריה, ועליה שם התורם "פרוקולוס בן קריספוס" לצד איורי לולבים ואתרוגים.

טבריה נוסדה בסביבות שנת ג'תש"ף בידי הורדוס אנטיפס, ונקראה על שם הקיסר הרומי טיבריוס. יש הסבורים כי העיר נוסדה במקום בו עמדה בימי המקרא עיר בשם "רקת" המוזכרת בספר יהושע (יט לה) בין "ערי מבצר הצדים" המצויות בנחלת שבט נפתלי. בעניין זה התקיים ויכוח בין חכמי התלמוד,[10] מהסיבה שרקת הייתה "עיר מוקפת חומה מימות יהושע בן נון", ולפיכך חלות עליה הלכות מיוחדות, למשל בדיני קריאת מגילה בפורים. חפירות ארכאולוגיות שנערכו במהלך המאה השמינית לאלף השישי על ידי הארכאולוגים ויליאם פוקסוול אולברייט ויוחנן אהרוני זיהו את תל רקת מספר מאות מטרים צפונית לגבולה העירוני של טבריה כיום.

על פי יוסף בן מתתיהו[11] נתקל אנטיפס בקשיים ביישוב העיר, משום שהיא נבנתה על גבי בית קברות ולכן נחשבה כמקום טמא. אנטיפס יישב את העיר בנוכרים, עניים, עבדים משוחררים ואף הכריח יהודים להגר אליה. לאחר הדחתו של אנטיפס בשנת ג'שצ"ט, סופחה העיר יחד עם שאר ממלכתו לממלכת אחיינו אגריפס הראשון, ולאחר מותו של אגריפס בשנת ג'ת"ד עברה העיר לשלטון רומאי ישיר עם סיפוח ממלכת יהודה לאימפריה הרומית[12].

יוסף בן מתתיהו, כששימש כמפקד הגליל בזמן המרד הגדול ביצר את העיר,[13] אך כאשר הגיע אספסיאנוס אל העיר, בשנת ג'תתכ"ז, נכנעה העיר ללא קרב.[14] לאחר שרבי שמעון בר יוחאי טיהר את העיר מטומאת המתים, הוכשרה העיר למגורי יהודים.[15] טיהור העיר מטומאת המת איפשר מגורי כהנים בעיר, ומשפחת כהנים בשם "מעזיה" עברה לגור בעיר. במקורות יהודים מתקופה זו ועד לתקופת הגאונים מכונה טבריה גם "מדינת מעזיה".

במהלך המאה הראשונה לאלף החמישי עברה לטבריה הסנהדרין בהנהגת רבי יהודה נשיאה, וזאת בהשראת רבי יוחנן, גדול אמוראי התקופה, שקבע בה את מושבו. זו הייתה תחנתה האחרונה של הסנהדרין.

אמר ר' יוחנן: עשר מסעות נסעה שכינה... וכנגדן גלתה סנהדרין... מירושלים ליבנה... ומציפורי לטבריא. וטבריא עמוקה מכולן... ומשם עתידין ליגאל

תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד א'

מהמאה השניה לאלף החמישי ועד כיבוש הארץ על ידי הפרסים בשנת ד'שע"ד, הייתה טבריה מרכז היישוב היהודי בארץ ישראל. בטבריה נחתם התלמוד הירושלמי במהלך המאה השניה לאלף החמישי, ובה פעלו גדולי האמוראים בתקופה זו - ר' יוחנן, ריש לקיש, רבי אמי ורבי אסי. בעיר פעלו בתי מדרש ובתי כנסת, והתקיים בה רוב יהודי. בשנת ד'קפ"ה נפטר בעיר רבן גמליאל השישי. הקיסר תאודוסיוס השני מנע מינוי של יורש, ויהודי הארץ אכן לא מינו נשיא חדש תחת רבן גמליאל. כתוצאה מכך התבטל התפקיד ותמה תקופת הנשיאות. בשנת ד'ר"ף התיישב בטבריה מר זוטרא בר מר זוטרא, מראשוני הסבוראים, והוא וצאצאיו אחריו לימדו בה תורה במשך שבעה דורות.

בשנת ד'רפ"ז ביצר הקיסר יוסטיניאנוס הראשון את העיר. הוא בנה חומה שהחזיקה מעמד עד תקופת הצלבנים, הקיפה את העיר טבריה והגיעה עד להר ברניקי, שנמצא מחוץ לתחומי העיר ובו פעלה כנסייה גדולה המכונה "כנסיית העוגן".

בשלהי השלטון הביזנטי ניסה יהודי בשם בנימין מטבריה לחבור אל האימפריה הסאסאנית ולהקים אוטונומיה יהודית בארץ ישראל. באירוע הקרוי "מרד הרקליוס", שאירע בין השנים ד'שפ"ג - ד'שפ"ז, מרדו יהודי ארץ ישראל בקיסר הרקליוס. על אף שהמרד הצליח, שבו היהודים וחברו להרקליוס, ובשנת ד'שפ"ה כבשו הביזנטים את הארץ מחדש. בשנת ד'שפ"ח הגיע הרקליוס לארץ ישראל, ביקר בטבריה, ושם חזר על הבטחתו לחוס על היהודים. אך משהגיע לירושלים, הפר את הבטחתו בלחץ גורמים נוצריים, וטבח ביהודים, עד כדי כך שמכל יהודי טבריה נותר אך בנימין, שקנה את חייו בכך שהתנצר.[16][17]

בתקופה הערבית הקדומה

קובץ:התקופה הערבית הקדומה לנפות בארץ ישראל.png
נפת הירדן הערבית, ובירתה טבריה

עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל נכבשה טבריה על ידי הערבים, בשנת ד'שצ"ה. הערבים הפכו את טבריה לבירת "נפת הירדן" (חג'ז אל אורדון או ג'ונד אל אורדון), יחידה מנהלית הדומה ליחידה המנהלית "פלשתינה סיקונדה" מימי הרומים והביזנטים, שבירתה הייתה בית שאן.

במהלך המאה השישית לאלף הרביעי החריב את העיר רעש אדמה גדול המכונה רעש שביעית. תיארוכו של הרעש נע בין שנת ד'תק"ה לשנת ד'תק"ט. היסטוריון בן הזמן בשם "מיכאל הסורי" מספר כי ברעש חרבו שלושים בתי כנסת בטבריה, מה שמראה על חוזקו ושגשוגו של היישוב היהודי בעיר בתקופה זו.

בתקופה זו הייתה העיר עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה מוסלמית, שהקימה מסגדים, אך גם אוכלוסייה יהודית חזקה וקהילה משגשגת. כפי הנראה היו בטבריה שתי קהילות יהודיות, "ירושלמים" ו"בבלים".[18] מסמכים שנמצאו בגניזה הקהירית מראים על קיומן של קהילות חזקות ועשירות שקיימו קשרים תרבותיים עם קהילות אחרות בארץ ובעולם.

בעיר קמו פייטנים, שהמשיכו את דרכו של אלעזר הקליר, שכנראה חי בעיר במהלך המאה החמישית לאלף החמישי מעט לפני הכיבוש הערבי. כן פעלו בעיר מדקדקים ונקדנים, בעלי מסורה כרבי אהרן בן אשר ורבי משה בן נפתלי שפיתחו בעיר את הניקוד הטברני, שנחשב לשיטת הניקוד התקנית בשפה העברית למן המאה העשירית לאלף החמישי ואילך. בסמוך לשנת ד'תר"ף נכתב בעיר כתר ארם צובא, כתב היד החשוב המהווה את הנוסח הנחשב למדויק ביותר של התנ"ך.

בתקופה הצלבנית והממלוכית

בניין מהתקופה הצלבנית המשמש כיום כמרכז מידע לתיירים, בתחומי הגן הארכאולוגי בטבריה

בשנת ד'תתנ"ט נכבשה טבריה על ידי הנסיך הצלבני טנקרד במסגרת מסע הצלב הראשון, והייתה לבירת נסיכות הגליל שהיוותה חלק מממלכת ירושלים.

טנקרד מינה לעיר שליט בשם הוגו מסנט אומר וזה בנה בעיר ביצורים ומצודה. ביצורי הצלבנים הוקמו צפונית למתווה העיר בתקופה הערבית, על שטח קטן בהרבה, במקום בו נמצאת כיום העיר העתיקה.[19] החומות הוקמו לפני מותו של הוגו, בשנת ד'תתס"ו.[20]

הנסיכים הצלבנים המשיכו לשכון בטבריה וזו זכתה לפריחה מסוימת בימיהם. העיר הייתה למרכז לצליינות, וכן לתיירות למעיינות החמים של העיר. בתקופה זו נבנתה כנסיית פטרוס הקדוש הקיימת באותו אתר גם כיום. בעיר שלטו נסיכי הגליל הצלבנים, והאחרון שבהם, רמון השלישי מטריפולי, הביא לפריחה בעיר, והיווה חלק מסיעת צלבנים מתונים, שניסו לבסס את השלטון הצלבני על הסכמים עם הערבים.[20]

בשנת ד'תתקל"א ביקר בעיר הנוסע בנימין מטודלה, ובשנת ד'תתק"ם ביקר הנוסע פתחיה מרגנסבורג. אלה דיווחו על יישוב יהודי קטן (על פי בנימין מטודלה גרו בעיר 50 משפחות יהודיות).

בשנת ד'תתקמ"ז התחולל בסמוך לטבריה קרב קרני חיטין שהביא לקץ נסיכות הגליל, ולחורבן טבריה הצלבנית.

במהלך התקופה הממלוכית עמדה טבריה בשיממונה. במהלך המאה השניה לאלף השישי עדיין גרו בה יהודים, ובשנת ד'תתקצ"ה הובא בה הרמב"ם לקבורה ממצרים, על פי בקשתו. בתקופה זו אף הגיעה עלייה של יהודים לארץ מצרפת, מגרמניה ומספרד, וחלקם התיישבו בטבריה.[21] אך במהלך הזמן ועקב האירועים, חרבה גם קהילה זו.

בשנת ד'תתקע"ז, במהלך מסע הצלב החמישי, נהרסו שרידי העיר על ידי צלבנים הונגרים אשר לא הצליחו להחזיק בה. בשנת ה' אלפים מסר שליט דמשק האיובי, א-סלאח איסמעיל, את טבריה לשליט הצלבני תיבו משמפן, מנהיג "מסע הצלב של הברונים", במסגרת ברית שנועדה לחזק את שלטונו של איסמעיל כנגד מתחריו האיובים. תיבו מסר את טבריה לנסיך בשם אודו ממונבליאר, שהחל לבצר את העיר. בשנת ה'ד עברו בארץ שכירי חרב איראנים המכונים חוואריזמים, במסע של הרג וביזה. אלו כבשו את טבריה והרסו אותה.[22] מאז עמדה העיר חרבה, עד המאה הרביעית לאלף השישי. הנוסע היהודי משה באסולה שביקר בעיר בשנת ה'רפ"ב כתב: "טבריה הייתה עיר גדולה... ועתה היא חרבה ושוממה... גלי אבנים שחורים, כאלו היו לשרפת אש... ואין אדם יכול ללכת שם מסכנת הערביים אלא בזמן השיירה".[23]

בתקופה העות'מאנית

היישוב היהודי במאה החמישית והשישית לאלף השישי

אבן זיכרון לדונה גרציה נשיא בתצפית נוף שהוקמה על שמה בטבריה במלאת חמש מאות שנה להולדתה
המסגד בטבריה 2016

באמצע המאה הרביעית לאלף השישי ניהלה הגבירה דונה גרציה נשיא, בת למשפחה מאנוסי פורטוגל שחזרה ליהדות, מפעל פיתוח והרחבה של היישוב היהודי בטבריה. היא ניצלה את השפעתה בחצר הסולטאן סולימאן הראשון, יחד עם חתנה, דון יוסף נשיא, מתוך כוונה להקים בטבריה "מרכז יהודי גדול, רוחני וכלכלי כאחד".[24] בשנת ה'שכ"א חכר דון יוסף נשיא את "טבריה ושבע ערי הפריזי אשר סביבתה" מידי הסולטאן. בשנת ה'שכ"ג שלח דון יוסף לעיר את נציגו, רבי יוסף בן ארדיט (או אבן ארדיטי), והחל בפעילות של שיקום העיר וביצורה. בשנת ה'שכ"ד נחנכה החומה החדשה. השמועה על חידוש היישוב היהודי בטבריה עשתה גלים בעולם היהודי, ונתפסה כפעמי הגאולה, וקהילות יהודיות רבות ביקשו לעלות ולתרום את תרומתן לחידוש היישוב בעיר. דונה גרציה ודון יוסף ביקשו לבסס את העיר על תעשיית המשי והצמר, אך לא הצליחו לממש את חזונם. דונה גרציה מתה באיסטנבול בשנת ה'שכ"ט. ובשנת ה'של"ט מת דון יוסף נשיא, בטרם הצליח לבסס את חזונו על הקמת העיר טבריה. את דרכם המשיך לזמן מה יהודי פורטוגזי אחר, לאחר ששב ליהדות, שלמה בן יעיש. הוא חכר ב-ה'שמ"ה את טבריה מהסולטאן מוראט השלישי, ושלח אליה את בנו יעקב, אך גם ניסיון זה לא החזיק מעמד. הקהילה היהודית בטבריה הלכה והידלדלה, ובשנת ה'שמ"ב לא נותר בה ולו יהודי אחד.[25]

בתקופה זו פעלו בעיר מקובלים כדוגמת האר"י הקדוש שביקר בעיר בשנת ה'של"א והשל"ה הקדוש שבילה בה את שתי שנות חייו האחרונות, בטרם מת ונקבר בה ב-ה'שפ"ח. מקום קבורתו של השל"ה, בסמוך לקברם של הרמב"ם ורבי יוחנן בן זכאי, מצוין עד היום כמקום קדוש ומוקד לעלייה לרגל.

התחדשות העיר במהלך המאה השביעית לאלף השישי

המגדל הנטוי הוא מגדל דרומי בחומות טבריה שהקים דאהר אל עומר במהלך המאה השישית לאלף השישי. כיום משמש המגדל חלק מחומות הכנסייה היוונית-אורתודוקסית ובשל כך נקבע בו פעמון
הדבקת מודעות בשכונת מאה שערים לקראת ההילולה על קברו של רבי נחמן מהורדנקא בטבריה, סיוון, תש"ע

בשנות ה-תק"ץ הייתה העיר לבירתו של שליט הגליל דאהר אל עומר, שביצר את העיר. בין ה'תצ"ז ל-ה'תצ"ח בנה בעיר את חומות טבריה, על מתווה החומה שבנתה דונה גרציה, וכן הקים את בית הסראייה שהיה מרכז שלטוני. בנו צ'ולייבי בנה בשנת ה'תק"ה את מצודת טבריה. בתקופתו נבנו בעיר שני המסגדים מסגד א-זידאני ומסגד הים שהפכו לסמל ויזואלי לעיר. כן בנה מבני ציבור רבים נוספים.

דאהר גילה סובלנות דתית רבה. הוא איפשר חופש דת לנוצרים, בנה כנסיות בתחומי שלטונו, אך נטה חסד גם ליהודים. בשנת ה'ת"ק הזמין את הרב חיים אבולעפיה, רבה של העיר איזמיר, שסבו היה רב העיר טבריה, לחדש את היישוב היהודי בעיר. אבולעפיה התיישב בעיר והקים בה את בית הכנסת עץ החיים. כן בנה דאהר עבור יהודי טבריה רובע מוקף חומה ובו בית מרחץ, שוק ובית בד. פעולות אלו הביאו לחידוש היישוב היהודי בעיר, ורבים עברו מצפת לטבריה, ובסוף התקופה גרו בעיר 150 משפחות יהודיות.[26] רבי יעקב בירב, בן התקופה, תיאר את המצב במילים: "כל אנשי טבריה דשנים ורעננים שמחים אלי גיל כי הארץ שקטה מפחד רעה ואין מחריד".[27]

בתקופה זו עמדה טבריה בצומת דרכים חשוב. מבחינה מנהלית הייתה כפופה לוולאיית צידון, אך הוואלי של דמשק היה צריך לעבור לידה כדי לגבות מסים בשכם ובירושלים. דאהר ניהל מדיניות עצמאית שלא מצאה חן בעיני שליטי דמשק, וניצל את שליטתו בדרכים החשובות כדי להגביר את השפעתו ושלטונו. הדבר הביא לכך שבשנים ה'תק"ב ו-ה'תק"ג צר על העיר הוואלי של דמשק, סולימאן אל-עדאם. בשנת ה'תק"ב צר סולימאן על טבריה במשך 83 יום, ולא יכול היה לפרוץ את חומותיה, על אף שהביא עמו כלי מצור. בשנת ה'תק"ג עלה שוב על טבריה, אך כאשר הגיע לכפר לוביה הסמוך מת מוות טבעי ממחלת מעיים.

בשנות ה-תר"י הרחיב דאהר את תחום שלטונו וקבע את עכו כבירתו. הוא הותיר את השלטון בטבריה בתחילה לבנו צ'ולייבי, ולאחר מכן לאחיו יוסף. אלו המשיכו בפיתוח העיר, ושיקמו אותה מנזקי רעידת אדמה גדולה שפקדה אותה בשנת ה'תקי"ט. דאהר שלט בצפון ארץ ישראל עד שנת ה'תקל"ה, בה נהרג על ידי הצבא העות'מאני. לאחר מותו שב הגליל לשלטון העות'אמני, ובעיר שלטו מושלים שונים מטעם הוואלי של צידון.

במהלך שלטונו של דאהר, ולאחריו, החלו להגיע לעיר עולים, במסגרת עלייה שכונתה "עליית החסידים". בשנת ה'תקכ"ד נמנו בין העולים לטבריה מתלמידי הבעל שם טוב, רבי נחמן מהורדנקא ורבי מנחם מנדל מפרמישלן, וב-ה'תקל"ז עלה תלמידו של המגיד ממזריטש, מנחם מנדל מויטבסק. יחד עמו עלו כ-300 חסידים. עלייה שנחשבה משמעותית מאד באותם זמנים. בשנת ה'תקנ"ח עלה לעיר רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה, וכן שהה בעיר רבי נחמן מברסלב. עולים אלו הגדילו את האוכלוסייה האשכנזית בעיר וחיזקו את מעמדה של העיר כמרכז יהודי.

המאה השביעית לאלף השישי עד תקופת המנדט

מראה כללי של טבריה בשנת ה'תק"ץ
בית האחיות האיטלקיות, הבניין הראשון שהוקם מחוץ לחומות טבריה. הוקם בשנת ה'תרס"ח כמנזר

בשנת ה'תקצ"ה עלתה לעיר בתו של רבי זאב וולף מצ'רני-אוסטראה, הרבנית ציזיא חנה, למעלה מארבעים שנה לאחר עלייתו. בשנת ה'תקצ"ז החריב את העיר רעש אדמה חזק, ורבים מתושבי העיר נהרגו, ביניהם הרבנית ציזיא חנה. אירוע זה, בצירוף אירועים נוספים שאירעו בתקופה זו, כיבוש הארץ על ידי איברהים פאשה (ה'תקצ"א) ומרד הפלאחים (ה'תקצ"ד) הביאו לתקופה קשה לתושבי העיר. חומות העיר קרסו ברעש ולא שוקמו.

למרות אירועים אלו פרח היישוב היהודי בעיר. במאה השביעית לאלף השישי התחילו היהודים לבנות ולגור גם מחוץ לחומות הרובע היהודי, שהיוו חומה פנימית בתוך חומות העיר. ב-ה'תקצ"ט הקים יהודי בשם חיים וייסמן מלון בעיר. בשנות ה-תר"ל הייתה רוב אוכלוסיית העיר יהודית.[26] שיטת הקפיטולציות והמעמד המיוחד שניתן לנתינים זרים באימפריה העות'מאנית הביאה גם לפעילות מיסיונרית בטבריה. בשנות ה-תר"ס הקים רופא סקוטי בשם דייוויד ואט טוראנס בית חולים בעיר, בבניין המשמש כיום את המלון הסקוטי. בעיר נבנו כנסיות, וחודש השימוש בכנסיית פטרוס הקדוש, שבתקופה הממלוכית הייתה למסגד.

בשנות ה-תר"ל פעל בעיר שמעון ברמן שניסה ליצור התיישבות חקלאית עברית והקים חברה בשם "חברת יישוב הארץ הקדושה". ניסיונות אלו כשלו, אך העלייה הראשונה והעלייה השנייה, שבמסגרתן נוסדו יישובים חקלאיים עבריים באזור, הביאו בעיר להתחדשות כלכלית וחברתית. חידוש דרכי התחבורה, והקמת תחנת הרכבת צמח בשנת ה'תרס"ה הפכו את העיר למרכז כלכלי אזורי.

בסוף המאה ה-19, התפתחה העיר ונמצאו בה בתי ספר, בתי מלון, בנק, תחנת טלגרף, בית חולים ועירייה מתפקדת. "היא קושרה בכבישים מערבה, לעבר עכו ויפו. ודרומה, למעיינות חמי-טבריה ולתחנת הרכבת בצמח. גם מעיינות המרפא פותחו בה, ונפתחו שירותי-תקשורת - דאר וטלגרף - וכן נפתחה בה סוכנות נסיעות".[28] ועם זאת עדיין נחשבה לעיר מרוחקת ומנותקת ובה בנייה צפופה, אם מבזלת ואם מטיח ובוץ, ואוכלוסייתה, אנשי היישוב הישן שהתקיימו מכספי החלוקה, יצרה לה תדמית של דלות ועליבות.[26]

האיסור לבנות מחוץ לחומה נאכף על ידי השלטון העות'מאני עד לתחילת המאה ה-20. בשנת ה'תרס"ח בנה מסדר האחיות האיטלקי בית ראשון מחוץ לחומות. בשנת ה'תרע"א בנתה פיק"א שלוש חוות חקלאיות מחוץ לחומה, על מדרון ההר, כשלוש מאות מטר מהחומות. אלו הפכו לאחר מכן לשכונה בשם "אחווה" שהייתה השכונה היהודית הראשונה מחוץ לחומות, ובעקבותיה באו שכונות רבות נוספות.[29]

בתקופת המנדט

מראה כללי של טבריה בשנת ה'תרפ"ט
מלון אליזבת, שהקים שלמה פיינגולד בשנת 1929 כפי שהוא נראה כיום. המלון, כשהוקם, היה מבנה מרשים עטור בכיפה. במהלך השנים ננטש המקום ונהרס, ובתחילת המאה ה-21 שופץ

ב-י"ט בחשוון ה'תרע"ט נכבשה טבריה על ידי כוחות הצבא הבריטי. בתקופת המשטר הצבאי הבריטי, שנמשכה כשנתיים, היה כוח המשטרה בעיר יהודי, בפיקודו של בכור שלום שטרית.

במהלך תקופת המנדט הייתה העיר בירתה של נפת טבריהאנגלית: Sub-district of Tiberias), נפה במחוז הגליל המנדטורי.

בשנת ה'תרפ"ה הקימו יהודי העיר את שכונת "קריית שמואל", אותה קראו על שם הנציב העליון הרברט סמואל. בניגוד לשכונת "אחווה", שנמצאה מדרום לעיר העתיקה ולא התפתחה, התפתחה שכונת קריית שמואל לכיוון צפון מערב מן העיר, על תוואי הכביש המגיע לנצרת, ובתוך מספר שנים גרו בה רוב תושבי העיר.

בשנת ה'תרפ"ח החל לכהן זאכי אלחדיף כראש עיריית טבריה, ראש העיר היהודי הראשון בארץ ישראל ובטבריה עצמה. אלחדיף פעל רבות לפיתוח העיר - נסללו כבישים רבים, העיר חוברה לרשת החשמל ושופרה רשת הביוב. כמו כן מסר את הזיכיון להפעלת חמי טבריה לחברה יהודית ויזם הקמת בתי מלון וכן את הקמת שכונת "קריית שמואל". עקב פעילותו הציבורית לפיתוח טבריה היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. במאורעות תרפ"ט חתם על הסכם רגיעה עם מנהיגם של ערביי טבריה והסביבה, סעיד א-שיח'.

בשנת ה'תרפ"ט הקים שלמה פיינגולד בעיר מלון מפואר בשם "מלון אליזבת". בעת הקמתו היה המלון בין המפוארים בארץ, ובטקס ההקמה נכח הנציב העליון. בשנת ה'תר"ץ הוקם בעיר בית החולים שוייצר, ששימש את תושבי העיר והאזור עד להקמת בית החולים פוריה. בית החולים הסקוטי שהקים דייוויד ואט טוראנס במאה השביעית לאלף השישי פעל במקביל כמחלקת היולדות של בית החולים שווייצר.

בימים כ"ו באייר עד ב' בסיון ה'תרצ"ד התחוללו סופות גשמים, בעיקר באזור הפנימי של הארץ. ביום הגשום ביותר, כ"ט באייר התרחש השיטפון בטבריה. בגלל תשתית לקויה והיעדר תעלות ניקוז הוצפה העיר התחתית ורחובותיה, ונגרם לה נזק כבד. השיטפון הפתאומי גבה את חייהם של 35 תושבים, גרם לפציעתם של מאה אחרים. בנוסף נותרו מאות ללא קורת גג לאחר שכ-100 בניינים נהרסו. לאחר השיטפון פונו הריסותיהם של הבתים על קו החוף, ונבנתה במקום טיילת, שבנוסף לייעודה התיירותי נועדה למנוע את הישנות האסון בכך שתאפשר זרימה חופשית של מים ממדרון ההר אל הכנרת.[30]

קריאת הרב קוק לבוא לעזרת תושבי טבריה, בגלל מצבם הקשה עקב השטפונות של שנת תרצ"ד

ב-ז' בתשרי ה'תרצ"ט נערך טבח בטבריה על ידי ערבים תושבי הכפרים הסמוכים. הפורעים חדרו לשכונת קריית שמואל בקצה העיר הרסו ושרפו בנייני ציבור, ובהם בית כנסת, ורצחו 19 יהודים, בהם 11 ילדים ושלוש נשים. האירוע ידוע כליל הדמים בטבריה.

מספר שבועות לאחר הטבח נורה ראש העיר אלחדיף לאור היום, על ידי בנו של בעל מסעדה ערבי טברייני, שארב לו וירה בו מטווח קצר, בסמוך למסגד א-זידאני בעיר. כעבור יומיים מת אלחדיף מפצעיו.

לפי סקר הכפרים שערכו רשויות המנדט בשנת ה'תש"ה, נאמדה בטבריה בשנה זו אוכלוסייה בת 11,300 תושבים, מתוכם 6,000 יהודים.

מלחמת העצמאות

נפוליאונצ'יק באנדרטה לזכר שחרור טבריה במלחמת העצמאות

ערב מלחמת העצמאות הייתה טבריה עיר מעורבת, ובה אוכלוסייה יהודית ואוכלוסייה ערבית שגודל כל אחת מהן 6,000 איש. באזור שבו שכנה טבריה לא היה רוב ערבי, ובתוכנית החלוקה נכללה טבריה בתחומי המדינה היהודית.

בראשית שבט ה'תש"ח החלו אירועי צליפות בין הערבים והיהודים בעיר, לאחר תקופה שבה נרשמו יחסים תקינים בדרך כלל בין שתי הקהילות. בעקבות אירועים אלה החלו הערבים והיהודים להתקבץ באזורים בהם היה להם רוב. היהודים בשכונות "קריית שמואל" "אחווה" ו"מיימוניה" שמחוץ לחומות, וברובע היהודי הפנימי שבעיר העתיקה, שהיה מובלעת בתוך השטח הערבי, והערבים בעיר העתיקה, בשכונת ההר הערבית ושכונת ג'יב אל באן שמצפון לעיר העתיקה. באדר א' הגיעו ההנהגות המקומיות להסכם שהפסיק את הצליפות, וישראל גלילי בירך על ההסכם, אך ככל שהתקרב מועד סיום המנדט היה ברור כי בעיר יתחולל קרב בין היהודים והערבים הגרים בה. הקרב על טבריה החל ב-כ"ח אדר ב' ה'תש"ח והסתיים ב-ט' בניסן.

ב-כ"ח אדר ב' התחדשו היריות, 5 יהודים נהרגו ו-12 נפצעו. למחרת ניסו הערבים לפרוץ אל הרובע היהודי בעיר העתיקה, אך נכשלו. לוחמי "ההגנה" עמדו בעמדות מאולתרות בתוך העיר העתיקה תחת אש רצופה. בכל אלו צפו הבריטים שדרשו את פינוי לוחמי "ההגנה" מהעיר העתיקה. מפקדי "ההגנה" החליטו לכבוש את הכפרים הערבים שממערב לעיר.

ב-ג' בניסן נכבשו על ידי "ההגנה" שני כפרים סמוכים (חירבת נאצר אל-דין וגבעת שיח' קדומי), כיבוש שניתק את האוכלוסייה הערבית בטבריה מהכפר הגדול לוביה. בנוסף הגיעו לעיר פליטים שהורידו את המורל בקרב הערבים. ב-ד' בניסן הונחתו מן הים אנשי "ההגנה" שהגיעו מעין גב. בשלב זה החלו נשים וילדים מקרב האוכלוסייה הערבית להימלט מהעיר, בחסות הבריטים.

בין ז' ל-ח' בניסן תקפו כוחות של חטיבת גולני ושל הגדוד השלישי של הפלמ"ח את העיר העתיקה באמצעות מרגמות, פוצצו בדינמיט שמונה בתים והטילו מצור על העיר. לאחר מתקפה זו השתררה בהלה בקרב תושבי העיר הערבים, ומנהיגי הקהילה נפגשו עם המושל הבריטי של טבריה בבקשה להגנה. משהתברר להם שהכוחות הבריטים עומדים לעזוב את העיר ואינם יכולים לערוב לביטחונם, הוסכם על פינוי מאורגן בחסות בריטית. הפינוי נערך באמצעות משאיות ואוטובוסים של הבריטים והתושבים הועברו לנצרת ולעבר הירדן המזרחי. ב-י' בניסן הושלם כיבוש העיר על ידי "ההגנה". ב-י"ט בניסן התקיים טקס בחצר תחנת המשטרה הבריטית, בו הונף דגל ישראל, והורד הדגל הבריטי, והוכרז כי טבריה היא תחת שלטון עברי. טבריה הייתה העיר המעורבת הראשונה במלחמת העצמאות שהתבסס בה שלטון עברי.[31]

הרס העיר העתיקה בטבריה

מראה ממלון "לאונרדו" בטבריה. במקום בו שכנה פעם הבנייה הצפופה של העיר העתיקה שוכנים אזורי תיירות, בתי מלון, טיילת, גנים ופארקים. מעט מבנים שרדו מהעיר, ובתוכם מספר בתי כנסת, שני המסגדים, וחלקים מחומת העיר

במהלך החודשים שלאחר כיבוש העיר נהרס חלק גדול מבנייני העיר העתיקה בטבריה, וזאת מסיבות שונות - בעיות של היגיינה, בנייה רעועה, והחשש שהערבים ישובו אל העיר, כאשר נודע כי זו דרישה של ממלכת ירדן במסגרת המשא ומתן שנוהל ברודוס. לבסוף נעתרו הרשויות ליזמתו של איש הקרן הקיימת לישראל יוסף נחמני, שטען כי יש להרוס את בתי העיר העתיקה, על אף התנגדות ראש העיר שמעון דהאן. ההרס החל בקיץ ה'תש"ח ונמשך עד החודשים הראשונים של ה'תש"ט.[32] ביקור של דוד בן-גוריון בטבריה הביא להפסקת ההרס, לאחר ש-477 מתוך 696 בתים נהרסו על פי הערכות רשמיות. בכור שלום שטרית העריך כי נהרסו 624 מתוך 699 בתים.[33] לאחר ההרס נותרו שרידי החומה והמצודה, מספר בתים בשולי העיר, וכן שני המסגדים שפעלו בעיר. הבעלות על השטח עברה אל האפוטרופוס לנכסי נפקדים, והשטח עמד עזוב במשך עשרות שנים, עד שהחלו פעולות לשיקומו בשנות ה-תש"ל.[34]

טבריה לאחר קום המדינה

מראה כללי של טבריה בלילה. ניתן להבחין בשרידים מועטים לעיר העתיקה, בבתי המלון ואזורי התיירות המפוארים, ובבנייה למגורים על רכס ההר, המאפיינים את העיר לאחר קום המדינה

לאחר עזיבת תושבי העיר הערבים והרס העיר העתיקה, נותרו בעיר טבריה כ-5,500 איש.

ב-י"ט בניסן ה'תש"ט חגגה טבריה את יום-השנה לשחרורה, ו-דוד בן-גוריון רשם ביומנו את ברכתו : "לפני הצהריים מסדר צבאי למלאות שנה לשחרור טבריה. ציינתי שטבריה קפצה בראש והכריזה על עצמאותה כארבעה שבועות לפני המדינה - כאשר עשתה זאת גם לפני הרצל על ידי דון יוסף נשיא והרב חיים ניסים אבולעפיה. זה מוכיח שהעצמאות לא באה בפקודה מגבוה אלא זינקה ממעמקי רצון העם, ואיחלתי לטבריה להיות הראשונה גם לפיתוח ואיכלוס - כי הטבע חנן אותה בכל - ים, הרים, אדמה פורייה, מקורות מרפא ויופי".[35].

גל העלייה ההמוני בשנות ה-תש"י הביא לגידול מהיר באוכלוסייתה, ובשנת ה'תש"י כבר מנתה האוכלוסייה 12,000 איש, כאשר בשנת ה'תשכ"ו מנתה האוכלוסייה כ-23,300 איש.[36] גידול נוסף באוכלוסיית העיר היה עם העלייה מחבר המדינות בשנות ה-תש"ן, ובין ה'תשמ"ג ל-ה'תשנ"ה גדלה אוכלוסיית העיר מ-28,200 נפש ל-35,700 נפש.

קליטת העלייה הגדולה בשנות ה-תש"י, שהביאה אל העיר עולים רבים במיוחד מעיראק, ממרוקו ומרומניה, הביאה להקמת מעברה בטבריה. זו חוסלה כאשר אל השכונות הוותיקות שנבנו בעיר בתקופת המנדט נוספו שכונות רבות נוספות, במעלה ההר - שכונות רמת כנרת, שיכון עובדים, רבי עקיבא וקרית משה ובאזור טבריה עילית, במפלס העליון של העיר, נוספו שכונות רמת אגוז, שיכון ג', פלוס מאתיים, רמת טבריה, מורדות טבריה ונוף כינרות.

בעיר התפתחו מקורות תעסוקה בתעשייה ותיירות. אל אזור התעשייה הוותיק של טבריה שנמצא בעיר התחתית נוסף אזור תעשייה בטבריה עילית וכן "פארק התעשייה קדמת גליל" בו שותפה עיריית טבריה עם רשויות נוספות באזור הנמצא בין פוריה למחלף גולני. בשנת ה'תשמ"ח הוקמה החברה הכלכלית לפיתוח טבריה, המבצעת פרויקטים ייחודיים בעיר. ענף התיירות הוא בין הענפים הפורחים בטבריה, וטבריה היא בין הערים המובילות בארץ בתיירות פנים, הנשענת על תשתית של בתי מלון חדישים ומפוארים שהוקמו על שפת הכנרת.

מבחינה ביטחונית הייתה טבריה על פי רוב מקום שקט ורגוע. ב-כ"ז בטבת ה'תש"ל, במהלך מלחמת ההתשה, הופגזה טבריה מכיוון ירדן. בהתקפה נהרגו שניים מתושבי העיר.[37] ב-כ"ד באלול ה'תשנ"ט ערך החמאס ניסיון פיגוע באמצעות מכונית תופת בטבריה, תוך שהוא נעזר בערבים ישראלים, אירוע שהסתיים במותם של שני המפגעים, אך ללא קורבנות נוספים בנפש. במהלך מלחמת לבנון השנייה נפלו עשרות רקטות בעיר ובסביבתה והביאו לפגיעות ברכוש ולפצועים, אך לא גרמו לאבדות בנפש.

העיר כיום

אוכלוסייה

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2015, מתגוררים בטבריה 42,610 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎0.8%‏. לפי נתוני הלמ"ס נכון לדצמבר 2014, לטבריה דירוג של 4 מתוך 10, במדד חברתי-כלכלי - אשכול. אחוז הזכאים לתעודת בגרות מבין תלמידי כיתות י"ב בשנת ה'תשע"ד (2013‏-2014) היה 46.6%. השכר החודשי הממוצע של שכיר במשך שנת 2013 היה 5,797 ש"ח (ממוצע ארצי: 8,247 ש"ח).[38]


להלן גרף התפתחות האוכלוסייה ביישוב:

כלכלה

ב-25 ביולי 2013 נפתח בעיר קניון בשם "BIG Fashion Danilof". הקניון, הראשון בעיר, מאכלס רשתות ישראליות. ובינלאומיות.

תיירות

המלון הסקוטי שנפתח בשנת 2004 בבניין ששימש בעבר כבית חולים, הוא בין המלונות המפוארים בטבריה, וכולל גם תצוגה מוזיאונית של ההיסטוריה העשירה של הבניין בו הוא ממוקם
קובץ:מרכזטבריה.JPG
מרכז העיר, 2009
מראה בתחנה המרכזית של אגד בטבריה

טבריה היא בין ערי התיירות המובילות בישראל. בשנת 2011 היו בטבריה 32 מלונות, מהם שמונה ברמה הגבוהה ביותר, ובהם 4,145 חדרים. אחוז התפוסה במלונות טבריה נמוך יחסית לערי תיירות אחרות בישראל: אחוז התפוסה השנתי במלונות טבריה ב-2010 היה 62.2% זאת בהשוואה ל69.7% באילת ו65.5% בירושלים. במלונות טבריה נרשמו בשנת 2010 1,728,500 לינות, מתוכן 771,700 היו של תיירים מחוץ לארץ, ו-956,800 של ישראלים.[39]

בשנת 2010 הייתה טבריה היעד הרביעי במספר הלינות של ישראלים במסגרת תיירות פנים, וזאת לאחר אילת, ים המלח והגליל, כאשר 9% מהנופשים ייעדו את טבריה כמקום לחופשתם.[40]

טבריה נחשבת יעד אטרקטיבי לנופש בקרב חרדים, בסקר שנערך ב-2007 נמצא ש-21% מן הנופשים החרדים שיצאו לנופש בארץ בשנה האחרונה עשו זאת בטבריה.[41] הביקוש החרדי לנופש הוא בעיקר בתקופת בין הזמנים (שלושת השבועות שבין ט' באב לראש חודש אלול). בשל הביקוש הגדול נשכרים עבור החרדים מספר מלונות המשמשים את האוכלוסייה הכללית במשך כל השנה.

בעיר פועלת משנת 1993 מכללת "רימונים" (לשעבר - "מכללת הולידיי אין") למלונאות, הנחשבת לאחד המוסדות החשובים בהכשרה למלונאות במדינת ישראל.

תחבורה

טבריה הייתה בעבר צומת תעבורתי חשוב, ומיקומה על שפת הכנרת הקנה לה חשיבות אזורית. גם כיום משמשת טבריה כמרכז אזורי ותיירותי. הפרשי המפלסים השונים, בין אזור טבריה עילית על רכס ההר, ובין שפת הכנרת, הפכו את שאלת התעבורה לבעיה הדורשת פתרון.[42] כביש 77 היוצא מרמת ישי, הופך בתוך טבריה לרחובה הראשי של טבריה, רח' אלחדף. הציר משמש לתנועה מאזור רמת ישי ובתוך טבריה הוא מוביל מהשכונות העיליות, דרך מפלסי הביניים, אל שפת הכנרת. בצומת בנק לאומי בטבריה נפגש הכביש עם כביש 90, אחד מכבישי האורך המרכזיים בישראל, המוביל מאילת למטולה, ועובר בתוך טבריה על שפת הכנרת.

הפרשי הגבהים והצפיפות העירונית בטבריה הפכו את התנועה בצירים המרכזיים העוברים דרכה לבעייתית. "כביש עוקף טבריה" הוא כביש 768 הנסלל ממערב לטבריה ומוביל מצומת אלומות הנמצאת בדרום הכנרת, לצומת פוריה הנמצאת ממערב לטבריה. אך זהו פתרון חלקי בלבד. בשנת 2006 הכריז ראש הממשלה אהוד אולמרט על פרויקט המכונה תת"ל 30, בו תשודרג מערכת הכבישים המובילה בין צפון מזרח המדינה ובין המרכז ואזור חיפה, תוך יצירת מחלף חדש באזור קדרים בין כביש 65, וכביש 85, ציר הרוחב המכונה "כביש עכו צפת". גם פרויקט זה מכונה "כביש עוקף טבריה".[43] העבודה על הפרויקט עדיין נמשכת.

בטבריה תחנת אוטובוס מרכזית של אגד לנסיעות בינעירוניות, המצויה במקום מרכזי בדרום העיר התחתית. מפנים התחנה המרכזית יוצאים אוטובוסים לנסיעות בין עירוניות למגוון יעדים, ביניהם: עפולה, בית שאן, צפת, רמת הגולן, חיפה, ירושלים, תל אביב ועוד.. החברות הפועלות בתחנה הם אגד, רמה תחבורה ציבורית גולן וחברת סופרבוס המפעילה בעיקר קווים עירוניים שתחנותיהם ממוקמות מחוץ לתחנה המרכזית ומעט קווים ליישובי האזור. בתחנה קיימים שירותים ציבוריים ומספר מועט של חנויות, מראה התחנת מוזנח מעט. בחלק המזרחי של התחנה קיימת תחנת מוניות ומוניות שירות, המעבר בין שני חלקי התחנה הוא דרך מדרגות שעוברות במעין מנהרה.

חינוך

בעיר פועלים 19 בתי ספר יסודיים, 4 חטיבות ביניים, ו-17 בתי ספר תיכוניים, מהם 6 ישיבות תיכוניות, 2 בתי ספר מקצועיים (עמל ומפתן) וכן בית הספר "ברנקו וייס" המתמחה בקליטת תלמידים שנשרו ממערכת החינוך. כן פועלות בעיר ישיבות רבות, בנוסף לישיבות התיכוניות, בהן ישיבת אור תורה הוותיקה, הפועלת באתר קבר רבי מאיר בעל הנס, גרעין ישיבת תומכי תמימים הפועל תחת בית חב"ד המקומי. כן פועלות בעיר מספר מכללות, ובהן "מכללת עתיד", "המכללה המשותפת" ו"מכללת רימונים" המכשירה עובדים בענף המלונאות והתיירות. האוניברסיטה הפתוחה מפעילה בטבריה מרכז אקדמי.

מוסדות ושירותים אחרים

שכונות העיר

שכונה שנת הקמה מקור השם ומידע נוסף מספר תושבים (2008)
שכונת אחווה שנות ה-20 השכונה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות בשכונה זו ובשיכון הדייגים ושיכון א' ביחד 1,300 תושבים
קריית שמואל 1923 על שם הנציב העליון הרברט סמואל 4600
שכונת הרמב"ם
מיימוניה
שנות ה-30 בשל סמיכות מקומה לקבר הרמב"ם 1200
אחוזת כנרת תחילת שנות ה-50 4900
שיכון ותיקים תחילת שנות ה-50 שימשה לשיכון תושבי העיר העתיקה לאחר הרס העיר 2600
שיכון א' סוף שנות ה-50 נבנתה על ידי משרד השיכון ושימשה לקליטת עלייה בשיכון זה ובשיכון הדייגים ושכונת אחווה ביחד 1300 תושבים.
שיכון ב'
שכונת רבי עקיבא
סוף שנות ה-60 נקראת על שם קבר רבי עקיבא הסמוך 1700
שיכון ג' שנות ה-60 נבנתה על ידי משרד השיכון וקלטה עולים 2500
שיכון ד'
רמת אגוז
שנות ה-60 נבנתה על ידי משרד השיכון וקלטה עולים ממרוקו. בשנת 1990 נקראה על שם הספינה "אגוז" שטבעה כשהיא עמוסת עולים ממרוקו. 3900
שיכון דייגים שנות ה-60 בשיכון זה ובשיכון א' ושכונת אחווה ביחד 1300 תושבים
שיכון עובדים שנות ה-60 על שם החברה שיכון עובדים שבנתה את השכונה 5700
פלוס 200
בית מעון
אלנטאון
שנות ה-60 על שם מיקומה בגובה 200 מטר מעל פני הים (השכונה נמצאת במדרון, וגובהה הוא בין 180 מטר ל-245 מטר מעל פני הים). לשכונה זו שמות נוספים, בית מעון על שם יישוב יהודי קדום שהיה בסמוך ואלנטאון על שם עיר תאומה לטבריה הנמצאת בפנסילבניה. 3200
שכונת בן-גוריון שנות ה-70 על שם דוד בן-גוריון 2300
קריית משה שנות ה-80 על שם משה צחר שהיה ראש עיריית טבריה במשך 22 שנה 2700
מורדות טבריה שנות ה-80 וה-90 השכונה מחברת את השכונות העליונות המכונות "טבריה עילית" לעיר התחתית 4900

אתרים בעיר


שגיאות פרמטריות בתבנית:מצגת

פרמטרים [ תצוגה מקדימה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקטנה (5 תמונות)


שגיאות פרמטריות בתבנית:מצגת

פרמטרים [ אפקט, תצוגה מקדימה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקטנה (5 תמונות)
  • הפארק הארכאולוגי בטבריה (ע"ש עוז ברקוביץ') - בפארק, הממוקם בכניסה הדרומית לעיר ומשתרע על שטח של כ-120 דונם, נמצאים שרידיה העתיקים של העיר טבריה, החל מהיווסדה על ידי הורדוס אנטיפס במאה ה-1 ועד למאה ה-11, ימי שלטונם של המוסלמים הפאטימים. בפארק מרחב ירוק הכולל מערכת שבילים, גנים וממצאים ארכאולוגיים, כגון: שער רומי עתיק ומערכת ניקוז מהמאה ה-10. כמו כן, משמש המקום לאירועים המוניים, מופעי מוזיקה ותיאטרון. הרשויות פועלות לטפח את התיאטרון הרומי העתיק שמנה כ-6,000-5,000 מקומות ישיבה על צלע הר ברניקי, מיקום החולש על כל מתחם העיר הרומית-יהודית וצופה אל הכנרת והחרמון. ואת מבנה מושב הסנהדרין, בית המרחץ ובית המדרש.
  • הגן הארכאולוגי בטבריה - הגן השוכן במרכז העיר ליד אזור המלונות, התגלה בעת חפירת יסודות למלון. באתר נמצאים שרידי מבנה גדול וכן שרידי בית כנסת מהמאה ה-8 הכולל רצפות פסיפס. באתר נמצאו גם שרידי רובע מגורים יהודי. אל הגן הובאו ממצאים שונים ביניהם סרקופגים, כותרות עמודים וכלי אבן ובזלת.
  • מדיד מפלס הכנרת - בקטע הדרומי של טיילת "יגאל אלון" מוצב פסל סביבתי המתנשא לגובה של 5 מטרים ורוחב של כ- 3.5 מטרים ומעניק ביטוי צורני-תלת ממדי למפלס הכנרת וכן משמש כמזרקת מים. המיצג מהווה תחליף עדכני למדידת המפלס שעד להקמתו נעשתה באופן ידני. מטרתו העיקרית היא מדידת מפלס הכנרת באמצעות מערכת דיגיטלית מתקדמת, לצד העלאת המודעות למצבו של המפלס. מדיד "המפלס של המדינה" הוא פרויקט המשותף לעיריית טבריה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות המים ומקורות.
  • טיילת יגאל אלון - הטיילת, המהווה ציר תיירותי מרכזי, ממוקמת לאורך חוף הכנרת ונבנתה על ידי השלטון הבריטי. כיום, מהווה הטיילת מתחם שוקק חיים הכולל עשרות מסעדות, בתי קפה, מקומות בילוי, חנויות ודוכני ממכר שונים, אטרקציות ימיות ועוד. באחרונה ביצעה עיריית טבריה באמצעות החברה הכלכלית וחמ"ת עבודות נרחבות לשדרוג הטיילת. בסמוך לטיילת גן פסלים פתוח, וכן נקודת ייצוג לאומני הצפון. בספטמבר 2010 הוחל בהפעלת "הטיבריום", מופעי מים אור קוליים, בליווי מזרקות מים המשלבות אש, לייזר ומתקנים מתנפחים. בהם תוכן חינוכי על טבריה, הכנרת וסביבתה.
  • חצר היהודים - מתחם הממוקם בלב המדרחוב (בסמיכת ל"גן הבנים") ובו נמצאים בתי כנסת, חלקם פעילים, כמו בית הכנסת העתיק (תקצ"ז-1836) המשמש כיום גם כבית חב"ד לתיירים, בית הכנסת עץ החיים, בית הכנסת של חסידי קרלין ובית הכנסת "הסניור". כן מצויה במקום אנדרטה לזכר בני טבריה שנפלו במערכות ישראל.
  • מתחם דונה גרציה - המתחם, המצוי בצפון מערב העיר העתיקה של טבריה, כולל מספר אתרים היסטוריים. "הבית של דונה גרציה" המצוי במתחם, הוא מוזיאון ייחודי לתולדות העיר טבריה ולסיפורה של דונה גרציה. כן כולל המתחם את "בית האחיות" שהיה הבית הראשון שנבנה מחוץ לחומות, את המצודה מימי דאהר אל-עומר, את בית הסראייה, ואת "מלון טבריה" ההיסטורי, שהוקם בשנת 1896 על ידי ריכרד גרוסמן.
  • גן לאומי חמת טבריה - ביציאה הדרומית של העיר טבריה נמצא גן לאומי "חמת טבריה". באתר נמצאו שרידיה של העיר העתיקה חמת, עיר שהייתה מיושבת בתקופת הכנענים והונחלה לשבט נפתלי לאחר כיבוש הארץ על ידי יהושע בן נון, והמשיכה לשרוד בתקופות הרומית, הביזנטית והאומיית. באתר נחשפו חורבות של בתי כנסת יהודיים, שחלקם שוחזר. בין שרידי בית הכנסת, מהמאה השניה לאלף החמישי, מצויה רצפת פסיפס של גלגל המזלות. שילוב זה של מוטיבים חילוניים פופולרי במבנה דתי-יהודי משקף את הסובלנות של הרבנים באותה תקופה, כאשר היהדות שגשגה בגליל לצד הנצרות הצעירה ועבודת האלילים הרומיים. במקום נובעים 17 מעיינות חמים, מעיינות מרפא וחמאם.

אתרים רוחניים

בתי כנסת


שגיאות פרמטריות בתבנית:מצגת

פרמטרים [ אפקט, תצוגה מקדימה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקטנה (3 תמונות)

בטבריה בתי כנסת פעילים רבים. באזור העיר העתיקה מספר בתי כנסת בני מאות שנים, המשמשים עדיין לתפילה, באזור המכונה "חצר היהודים". מתוך אלו בולטים ארבעה בתי כנסת:

קברי צדיקים


שגיאות פרמטריות בתבנית:מצגת

פרמטרים [ תצוגה מקדימה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקטנה (7 תמונות)

המסורות הקשורות בקבורה בטבריה מתייחסות למסורת עתיקה ולפיה לטבריה תפקיד חשוב באחרית הימים, וזאת על פי פירושים לאמור בתלמוד הבבלי ולפיו: "טבריה עמוקה מכולן... ומשם עתידין להיגאל",[45] ודברי הרמב"ם ולפיהם: "וקבלה היא שבטבריא עתידין לחזור תחלה, ומשם נעתקין למקדש".[46] מפסוקים אלו ואחרים, המופיעים במקורות, צמחה מסורת לפיה תחל הגאולה בטבריה, ויש האומרים כי שם תחל אף תחיית המתים.[47] מכאן ניתן להבין את בקשתם של רבים, ובהם הרמב"ם, להיקבר בטבריה. ואכן, בטבריה מצוינים קבריהם של רבנים וצדיקים רבים, המשמשים מקום לתפילה, ולעלייה לרגל:

אתרים של דתות שונות

כנסיות

  • הכנסייה הסקוטית - הכנסייה הסקוטית על שם אנדראס הקדוש, פטרונה של סקוטלנד הוקמה בסוף המאה ה-19 על ידי המיסיון הסקוטי שפעל בעיר. הכנסייה היא מבנה בזלת, המשמש הן ככנסייה והן כבית ספר. במקום נערכים קונצרטים הפתוחים לקהל המבקרים.
  • כנסיית פטרוס הקדוש - הכנסייה היא אחת הכנסיות העתיקות בטבריה, ובנייתה החלה בתקופת הצלבנים, במהלך המאה ה-12. במקום פועלים כנסייה ומנזר. בכנסייה מוטיבים רבים הקשורים בדמותו של פטרוס ובדימויי הדייג והרועה האופייניים לנצרות. צורת הכנסייה עצמה היא כשל ספינה, כאשר האפסיס הוא חרטומה, ומעליו ציור של פטרוס הקדוש בתוך ספינה על הכנרת. בחצר הכנסייה העתק מדויק של פסלו של פטרוס הקדוש מאת ארנולפו די קמביו המוצב דרך קבע בבזיליקת פטרוס הקדוש בוותיקן, וכן קיר זיכרון המתאר מוטיבים שונים הקשורים בכנסייה הקתולית בפולין ובמרכזם דמותה של המדונה השחורה מצ'נסטוחובה.
  • הכנסייה היוונית-אורתודוקסית. כנסייה זו בנויה בצידה הדרומי של חומת טבריה ובקצה הדרומי של הטיילת, ומשולב בחומותיה מבחוץ "המגדל הנטוי", הנחשב לאחד מסמליה של טבריה. הכנסייה נבנתה בשנת 1862 על שרידי בית כנסת מהמאה ה-16 שבנה השל"ה הקדוש. כיום מוחזק המנזר על ידי נזירים יווניים המגיעים לטבריה לסירוגין ממנזר המצלבה בירושלים. הגישה אל פנים המגדל הנטוי שעומד כך מזה 250 שנה היא מתוך המנזר.
  • הכנסייה המלכיתית היוונית-קתולית. כנסייה זו עומדת ברחוב הבנים, סמוך לאזור בו מסתיים הקטע הרציף יחסית שנותר מצידה הדרומי של החומה. הכנסייה משמשת גם כבית הארחה לצליינים.
  • ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כנסיות בטבריה בוויקישיתוף

מסגדים


שגיאות פרמטריות בתבנית:מצגת

פרמטרים [ תצוגה מקדימה ] לא מופיעים בהגדרת התבנית

הקטנה (2 תמונות)

בטבריה קיימים שני מסגדים, מסגד הים ומסגד א-זידאני. שני המסגדים נבנו במהלך המאה ה-18 על ידי דאהר אל עומר ובני משפחתו. במהלך השנים היו המסגדים לאחד מן הסמלים הבולטים של טבריה, וכך, למשל, בסדרת בולי "נופי ארץ ישראל" מתקופת המנדט, הופיע מסגד א-זידאני לצד אתרים כמגדל דוד וקבר רחל. לאחר עזיבת ערביי טבריה אין עוד שימוש במסגדים לתפילה. מסגד הים עומד שומם, ואילו סביב מסגד א-זידאני נבנתה רחבה וסביב לה מרכז קניות.

טבריה במסורת ישראל

מעמדה המרכזי של טבריה, כאחת מארבע ערי הקודש, הביא במהלך הדורות ליחס מיוחד שניתן לה במסורת ישראל. מיקומה של טבריה על חוף הכנרת ובסמוך לחמי טבריה, הביא לדיונים הלכתיים המיוחדים לטבריה. כך למשל, בנושא חישוב זמני כניסת השבת ויציאתה, נאמר בתלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קי"ח, עמוד ב': "אמר רבי יוסי, יהא חלקי ממכניסי שבת בטבריא וממוציאי שבת בציפורי". כוונתו הייתה שראוי לנהוג כמנהגם של אנשי טבריה, המצויים בבקעה, ומטבע הדברים נראית להם שקיעת החמה (ועמה כניסת השבת) מוקדם, והיפוכו באנשי ציפורי, הנמצאים במקום גבוה. בדומה לכך חל דין מיוחד בטבריה המתיר שאיבת מים בשבת משפת הכנרת, ונאמר בתלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף פ"ז, עמוד א': "לא התיר רבי חנניא בן עקביא אלא בימה של טבריה, הואיל ויש לה אוגנים, ועיירות וקרקיפות מקיפים אותה." כן ידוע הדיון ההלכתי בשאלת תאריך חג הפורים בטבריה התלוי האם הכנרת נחשבת לחומתה כשלמעשה מחמירים וחוגגים בעיר יומיים, וכן בשאלות רבות הנוגעות לביצוע מלאכות כבישול והגעלת כלים ממי חמי טבריה.

במהלך השנים אוזכרה טבריה בספרות הנוסעים, כרבי אשתורי הפרחי, רבי משה באסולה ורבים אחרים, והיא מתוארת כעיר מוקפת חומה במפות עתיקות של ארץ ישראל, כגון איוריו ומפותיו של ברנהרד פון בריידנבאך מהמאה השלישית לאלף השישי.

במהלך השנים נכתבו יצירות רבות, העוסקות בטבריה. רובן נכתבו בגעגועים לעיר, לאתרים היהודיים ולקברי הצדיקים שבה, ומתוך תקווה לגאולה. ראוי לציון הפיוט "אוחיל יום יום" מאת רבי דוד חסין מן המאה השישית לאלף השישי.

ראשי העיר

ראשי עיריית טבריה
זאכי אלחדיף שמעון דהאן משה צחר מאיר אדרעי משה צחר
מ-1928 מ-1938 מ-1950 מ-1965 מ-1969
יגאל ביבי יוסי פרץ בני קריתי זוהר עובד יוסף בן דוד
מ-1978 מ-1988 מ-1998 מ-2003 מ-2013

ערים תאומות

הערים התאומות של טבריה הן:

לקריאה נוספת

  • יזהר הירשפלד (עורך), טבריה - מייסודה עד הכיבוש המוסלמי : מקורות, סיכומים פרשיות נבחרות וחומר עזר, ירושלים : יד יצחק בן צבי-המחלקה לחינוך והדרכה, תשמ"ח 1988.
  • עודד אבישר, ספר טבריה - עיר כינורות וישובה בראי הדורות, ירושלים : הוצאת כתר, תשל"ג-1973
  • מטוב טבריה (דפים לחקר טבריה), הוצאת אריאל.
  • בנימין פנטליאט, הקהילה האשכנזית בטבריה, על פי פנקסי החברא קדישא ומפקדי אוכלוסין, תשע"ה 2015.
  • וליד אטרש, "התיאטרון הרומי בטבריה", קדמוניות, 144, 2012, עמ' 79–88

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. על פי הברית החדשה, לאחר הקמת העיר פעל ישו באזור צפון הכנרת, ועל כן בנצרות נחשב האזור לקדוש. בטבריה ובסביבותיה קמו כנסיות רבות, והעיר הפכה למרכז לצליינות.
  2. ילקוט שמעוני, תהילים, פרק מט רמז תשנ"ח; בראשית רבה כג, א
  3. קדמוניות היהודים י"ח, 36 - 38
  4. אריה כשר, ייסודה של טבריה ותפקודה כבירת הגליל, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, מתוך: טבריה - מייסודה עד הכבוש המוסלמי : מקורות, סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר', הוצאת יד יצחק בן צבי, 1988
  5. הרב משה קליערס, ‏טבור הארץ, באתר HebrewBooks
  6. אתר עיריית טבריה
  7. טבריה באתר "על ישראל"
  8. Yishai Weinstein, Spatial and temporal geochemical variability in basin-related volcanism, northern Israel, Journal of African Earth Sciences, Volume 30, Issue 4, May 2000, Pages 865–886
  9. גדעון ביגר ואלי שילר, "גאוגרפיה של טבריה", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 11
  10. תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ה', עמוד ב'
  11. קדמוניות היהודים, יח, ב, ג
  12. לפי אגדותיהם של הנוצרים, סמוך לייסוד העיר פעלו בסביבתה ישו והשליחים. רבים מה"נסים" המיוחסים לישו, כגון נס הלחם והדגים, ההליכה על המים, שיכוך הסערה על מי הכנרת, כמו כן הסיפור על "התגלותו" של ישו בגליל לאחר מותו, מסופר כאילו אירע בסביבת הכנרת. טבריה מוזכרת בברית החדשה רק שלוש פעמים, בספר הבשורה על פי יוחנן. פעמיים נקראת הכנרת "ים טבריה" ובספר הבשורה על פי יוחנן פרק ו' פסוק 23 מוזכר כי "אניות הגיעו מטבריה" לאחר נס הלחם והדגים. נראה כי ישו נמנע מלפעול בעיר עצמה, אך מקומה המרכזי של העיר על שפת הכנרת, והאזכורים הרבים של מעשי הנס על הכנרת, הקנו לטבריה קדושה גם אצל הנוצרים, היוו בסיס להקמת כנסיות בעיר, והפכו אותה לתחנה חשובה במסלולי התיירות הצליינית לארץ ישראל.
  13. מלחמות היהודים ב, כ, ו
  14. מלחמות היהודים, ג, י, ח
  15. תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג, עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ד, עמוד א'
  16. אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ, ‏תולדות היהודים בארץ ישראל, עמ' 14, באתר HebrewBooks
  17. שלמה שבא, ארץ ישראל - אוטוביוגרפיה, הוצאת דביר, 2001, עמ' 76
  18. גדעון ביגר, אלי שילר, "טבריה בתקופה הערבית", אריאל שנה תשיעית, חוברת 52 - 53, עמ' 33
  19. אריה יצחקי, "חומות טבריה", אריאל, שנה תשיעית, חוברת 53 - 54 עמ' 139
  20. 20.0 20.1 אריה גראבויס, "טבריה הצלבנית", אריאל, שנה תשיעית, חוברת 53 - 54, עמ' 37
  21. בנימין זאב קדר, גלי העלייה - ותחיית היישוב היהודי, בין צלבנים למוסלמים 1187 – 1291.
  22. אריה גראבויס, "טבריה הצלבנית", אריאל, שנה תשיעית, חוברת 53 - 54, עמ' 40
  23. מובא אצל אברהם דוד, "ראשית היישוב היהודי בטבריה במאה הט"ז", אריאל שנה תשיעית, 1987, חוברת 53 - 54, עמ' 41
  24. יצחק בן-צבי, ארץ-ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני, הוצאת מוסד ביאליק, תשט"ו, עמ' 198. ראו גם: בצלאל רות, בית נשיא, תשי"ג-1953, עמ' 194-172.
  25. אמנון כהן (עורך), ההיסטוריה של ארץ ישראל - שלטון הממלוכים והעות'מאנים (1260 - 1804), הוצאת כתר ויד יצחק בן צבי, 1998, עמ' 211.
  26. 26.0 26.1 26.2 קרן לוי, "תולדות טבריה ובניינה מתקופת דאהר אלעמר ועד מלחמת העולם הראשונה", מטוב טבריה חוברת 9, הוצאת אריאל, 1994, עמ' 26
  27. אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, עמ' 75
  28. יהושע בן אריה, הנוף היישובי של ארץ-ישראל ערב ההתיישבות הציונית, בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ-ישראל מאז העלייה הראשונה, התקופה העות'מאנית, חלק ראשון, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, תש"ן-1990, עמ' 98.
  29. "שלושת הבתים הראשונים שנבנו מחוץ לחומות", אריאל שנה תשיעית, חוברת 53 - 54, 1987, עמ' 135
  30. יומן חדשות ראשון בעברית על השטפונות בעיר העתיקה של טבריה, האוניברסיטה העברית
  31. רמי יזרעאל, "המערכה על טבריה במלחמת העצמאות", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 81
  32. אריה יצחקי, "הרס העיר העתיקה במלחמת העצמאות", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 81
    בני מוריס, תיקון טעות, עם עובד, 2000, עמוד 89
    מוסטפא עבאסי, הרס העיר העתיקה בטבריה, 1949-1948, עיונים בתקומת ישראל 19, 2009, עמוד 349
  33. ארנון גולן, "עיצובו מחדש של המרחב הערבי לשעבר", בתוך: ארנון גולן, עורך, מלחמת העצמאות: תש"ח - תש"ט, דיון מחודש, חלק ב', עמ' 926
    יאיר פז, ‏שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות, קתדרה תמוז תשנ"ח, עמ' 103
  34. יאיר פז, ‏שימור המורשת האדריכלית בשכונות הנטושות לאחר מלחמת העצמאות, קתדרה תמוז תשנ"ח, עמ' 106
  35. גרשון ריבלין, אלחנן אורן, (עורכים), דוד בן-גוריון מן היומן, מלחמת העצמאות, תש"ח - תש"ט, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ו, 1986, פרק אחד עשר, "שנה לשחרור טבריה", עמוד 435.
  36. גדעון ביגר ואלי שילר, "גאוגרפיה של טבריה", אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 15
  37. התקפות רצחניות בוצעו מירדן על בית-שאן וטבריה, דבר, 4 ביוני 1970; יעקב ארזטבריה נכנסה ל"קו האש", מעריב, 5 ביוני 1970.
  38. פרופיל טבריה באתר הלמ"ס
  39. למ"ס, שנתון סטטיסטי לישראל 2011
  40. סקר תיירות פנים של משרד התיירות, שנערך על ידי חברת גיאוקרטוגרפיה בשנת 2010, שניתן להגיע אליו מ אתר משרד התיירות
  41. עוז אלמוג ואורי פז, "דפוסי נופש וטיולים בקרב האוכלוסייה החרדית בישראל", באתר אנשים ישראל, המדריך לחברה הישראלית
  42. גדעון ביגר ואלי שילר, "גאוגרפיה של טבריה" בתוך, אריאל, שנה תשיעית, 1987, חוברות 53 - 54, עמ' 18
  43. אולמרט הכריז על כביש 'עוקף טבריה' מצומת גולני לעמיעד כפרויקט תשתית לאומית, באתר TheMarker
  44. אלי אשכנזי, ניני ניניו של הרב משפצים את בית הכנסת שבנה בטבריה, באתר הארץ, 27 בדצמבר 2009
  45. תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב'
  46. משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק י"ד, הלכה י"ב
  47. אנציקלופדיה אריאל בערך טבריה, עמ' 2602, מביאה את דברי אשתורי הפרחי "דעתידין מתי עיר הקודש טבריה, תבנה ותכונן, לקום בתחיית המתים, ארבעים שנה קודם כל עולם"
  48. משה מילנר, מנחם מיכלסון, יהודה סלומון, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, 2000, עמ' 91
  49. 49.0 49.1 עמנואל הראובני, לקסיקון ארץ ישראל, הוצאת משרד החינוך, עמ' 375
  50. משה מילנר, מנחם מיכלסון, יהודה סלומון, מקומות קדושים וקברי צדיקים בארץ ישראל, הוצאת משרד הביטחון, 2000, עמ' 92


ערך מומלץ
Article MediumPurple.svg
הערך באדיבות ויקיפדיה, קרדיט, cc 0.3