מלחמת ישראל ויהודה במואב
 | ||||||||||||||||||
| מפת האזור בתקופת המלחמה | ||||||||||||||||||
| תאריך הסכסוך | 715 לפנה"ס | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | מואב | |||||||||||||||||
| עילה | מרידתו של מישע מלך מואב באחאב מלך ישראל | |||||||||||||||||
| תוצאה | נסיגת צבאות ישראל יהודה ואדום ממואב לאחר מסע הרס והרג | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
מלחמת ישראל ויהודה במואב, התרחשה בתקופת מלכותם של יהורם מלך ישראל ויהושפט מלך יהודה, במאה השמינית או התשיעית לפני הספירה. העילה למלחמה הייתה מרידתו של מישע מלך מואב בישראל בתקופת אחזיה. יהורם אחיו, שמלך אחריו, יצא למלחמה במואב, ואליו הצטרפו יהושפט מלך יהודה, ומלך אדום, שהיה משועבד ליהודה.
על פי המסופר בספר מלכים ב', פרק ג', המלחמה החלה בנס שחולל הנביא אלישע, והטה את הכף לטובת שלשת המלכים התוקפים. הם הצליחו לפלוש למואב ולחולל שם הרס והרג, אך מישע התבצר בבירתו, קיר חֲרָשֶׂת, ובייאושו מכשלונו בניסיונות הבריחה דרך מחנה מלך אדום, הוא הקריב את בנו הבכור על חומת העיר. הדבר גרם ל"קצף גדול על ישראל" שגרם לנסיגת הפולשים, ללא הכרעה מוחלטת לאחד מן הצדדים. מעשהו החריג של מישע (הקרבת קורבן אדם בעת מצוקה), כמו גם טיבו של הקצף הגדול שגרם לנסיגת הפולשים, עורר מחלוקת פרשנית רבה בפרשנות היהודית.
רקע
בסביבות שנת 880 לפנה"ס כבש עמרי מלך ישראל את מואב, ושעבד אותה לישראל. גם בתקופת מלכות אחאב הייתה מואב משועבדת לישראל, והמקרא מעיד שמישע מלך מואב היה נותן למלך ישראל מס שנתי קבוע מהצאן הרב שהיה ברשותו. עם מות אחאב בקרב רמות גלעד בשנת 852 לפנה"ס, ועליית בנו אחזיה לשלטון, מרד מישע בישראל והפסיק לתת את המס הקבוע[1]. על פי מצבת מישע, מישע גם השתלט על ארץ המישור והגיע עד הר נבו שמצפון למידבא. רק לאחר מות אחזיה שמלך כשנתיים, החליט יהורם אחיו, שעלה לשלטון במקומו, לצאת למלחמה במואב על מנת לדכא את המרד.
על פי הכתוב בספר מלכים ב', פרק ג', יהורם יצא משומרון "ביום ההוא", ופקד את צבא ישראל לקראת המלחמה. כיוון שלא ייתכן שמדובר על היום בו פרץ מרד מישע שהוזכר בפסוק הקודם, נראה שהיה זו היום בו אלישע שב לשומרון לאחר עליית אליהו לשמיים[2][3][4], ולפי סדר עולם, היה זה בשנה החמישית למלכותו של יהורם[5]. יש הסוברים שמדובר ביום שאחזיה מת ויהורם עלה לשלטון, ולשיטתם המלחמה התרחשה בשנה הראשונה למלכותו של יהורם[6]. אפשרות נוספת היא ש"ביום ההוא" הוא ביטוי ספרותי שמשמעותו "ביום בו התחיל סיפור המעשה"[7].
ברית שלשת המלכים
לאחר שפקד את צבא ישראל, פנה יהורם ליהושפט מלך יהודה, והציע לו להצרף אליו למלחמה נגד מואב. יהושפט נענה להצעה, באומרו: ”כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ” (ג', ז'), משפט ששימש אותו גם בהיענתו להצעת אחאב לשתפו במלחמה עם בן הדד[8], ורומז על הברית שהייתה קיימת בין ישראל ליהודה באותה תקופה[7]. אמנם, יהושפט סירב להצעת אחזיה להשתתף עמו במסע האניות לאופיר[9], כנראה מחמת שאחזיה עבד עבודה זרה. על יהורם, לעומת זאת, אומר הפסוק ”וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה' רַק לֹא כְאָבִיו וּכְאִמּוֹ” (ג', ב') - כלומר שמעשיו היו טובים יותר בעיני יהושפט מאשר מעשיו של אחזיה. בנוסף, אם נניח שסיפור פשיטת בני מואב על יהודה אירע לפני המלחמה במואב, מובן שיהושפט נענה ברצון להילחם באויבים שניסו לתקוף גם אותו[4].
.jpg)
יהושפט הציע לתקוף את מואב דרך "מדבר אֱדוֹם", כלומר לעשות איגוף ולתקוף את מואב מדרום, על אף שהדרך הפשוטה להגיע למואב היא מצפון, דרך הירדן. נראה שהסיבה לכך היא שאת הערים שבצפון מואב, ביצר מישע כהכנה לתקיפת נגד ישראלית[10][11], ויהושפט רצה להפתיע אותו בתקיפה מהדרום[12], שהיה דל יותר בביצורים ומצבת חיילים. ייתכן גם שפחד מהתעמתות עם מלך ארם שקשר קשרי ברית עם מישע[13], או שמטרת המעבר דרך אדום הייתה רק כדי לצרף למחנה את מלך אדום, שהשתתף גם במסע כפי שמתואר בהמשך הסיפור[2][4].
אזכורו של מלך אדום שהצטרף למסע מתמיה, כיון שמפורש בתנ"ך שבימי יהושפט אדום הייתה משועבדת ליהודה ולא מלך בה מלך[14]. לכן יש המאחרים את המסע לימי יהורם או אחזיה מלכי יהודה, בהם אדום הייתה עצמאית. עם זאת, ייתכן שהתואר "מלך" שימש גם ככינוי לנציב היהודי שעמד באדום[11].
נבואת אלישע על הצלחת המלחמה והתגשמותה
שלשת המלכים (יהורם, יהושפט, ומלך אדום) סבבו את מואב "דרך שבעת ימים" (שהלכו שבעה ימים[3], או שהלכו בדרך שרגילים לעבור אותה בשבעה ימים[4]), על מנת לתקוף את מואב מדרום. בסוף המסע, כלו המים שהביאו עמם, מה שגרם ליהורם להיבהל ולקרוא: ”אֲהָהּ! כִּי קָרָא ה' לִשְׁלֹשֶׁת הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה לָתֵת אוֹתָם בְּיַד מוֹאָב!” (ג', י') - המים נגמרו בגלל רצון ה' שהם יפסידו במלחמה. יהושפט, לעומת זאת, תהה האם אין במחנה ”נָבִיא לַה', וְנִדְרְשָׁה אֶת ה' מֵאוֹתוֹ?” (ג', י"א). לאחר שהתברר שאלישע, משמשו של אליהו, נמצא במחנה, טען יהושפט שבהכרח אלישע בא למלחמה מחמת שיש בפיו נבואה, ולכן שלשת המלכים ירדו אליו. בבואם, אלישע תקף את יהורם בחריפות על כך שהוא פונה אליו במקום לפנות לנביאי הבעל: ”מַה לִּי וָלָךְ? לֵךְ אֶל נְבִיאֵי אָבִיךָ וְאֶל נְבִיאֵי אִמֶּךָ!” (ג', י"ג). אף על פי שיהורם חזר על קריאתו, שהמים נגרמו בגלל רצון ה' שהם יפסידו במלחמה, אלישע לא שינה את יחסו אליו, ונשבע בשם ה': ”חַי ה' צְבָא-וֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו, כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ” (ג', י"ד). הפרשנים נחלקו האם התכוון לומר שהוא מסתכל רק בפניו של יהושפט כיוון שהוא לא רוצה לראות את פניו של יהורם הרשע[3], או שכוונתו הייתה שהוא יכול להתנבא רק בזכות נוכחתו של יהושפט במקום[2].
לאחר מכן ציווה אלישע שיביאו לו "מנגן" כדי שתשרה עליו רוח הנבואה, וכשהמנגן ניגן, הוא התנבא:
כֹּה אָמַר ה': עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים. יז כִּי כֹה אָמַר ה': לֹא תִרְאוּ רוּחַ וְלֹא תִרְאוּ גֶשֶׁם וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם וּשְׁתִיתֶם אַתֶּם וּמִקְנֵיכֶם וּבְהֶמְתְּכֶם. יח וְנָקַל זֹאת בְּעֵינֵי ה' וְנָתַן אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם. יט וְהִכִּיתֶם כָּל עִיר מִבְצָר וְכָל עִיר מִבְחוֹר וְכָל עֵץ טוֹב תַּפִּילוּ וְכָל מַעְיְנֵי מַיִם תִּסְתֹּמוּ וְכֹל הַחֶלְקָה הַטּוֹבָה תַּכְאִבוּ בָּאֲבָנִים.
אלישע ניבא שהשקעים בקרקעית הנחל, ימלאו במים והחיילים והבהמות שעמם ישתו מהם, ולאחר מכן הם יצליחו להביס את מואב בקלות. הוא ציווה אותם להחריב את ערי מואב, להפיל עצים ולסתום מעיינות. הציווי להפיל עצים טובים סותר את הצווי בספר דברים: ”כִּי תָצוּר אֶל עִיר... לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ”[15]. לכן יש המפרשים את הציווי כהוראת שעה שנתינה בשל חשיבות המלחמה במואב[12]. חז"ל דרשו שהציווי בדברים לא נאמר ביחס למואב, עליהם נאמר ”לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם”[16] - עצים טובים שלהם[17]. באותה רוח יש שפירשו שהייתה זו נקמה במואב על חטאיהם כנגד ישראל בתקופת נדודי בני ישראל במדבר[18], או על יחסו האכזרי של מישע לאוכלוסייה הישראלית בדרום גלעד[11].
נבואתו של אלישע התקיימה באותו יום, ולקראת הערב הנחל התמלא במים במעין שיטפון בזק, וכך ניצל מחנה שלשת המלכים ממוות בצמא.
בזמן ששלשת המלכים חנו בגבול מואב, נודע למואבים על התקיפה המתוכננת, ולכן הם גייסו "כל חוגר חרב", והציבו את צבאם בסמוך לגבול. כשהם השכימו למחרת בבוקר, המים שבמחנה ישראל יהודה נדמו להם אדומים כדם בשל השתקפות השמש, ולכן הם חשבו שצבאות שלשת המלכים הסתכסכו ביניהם והרגו זה את זה. טעות זו גרמה להם לבוא למחנה ישראל לאסוף את השלל, מבלי להתכונן לקרב. גורם ההפתעה נתן לשלשת המלכים עליונות צבאית, והם הצליחו לגבור עליהם ולהניס אותם. הם הכו את המואבים, הרסו את הערים ואת השדות, סתמו את המעיינות והפילו את העצים הטובים, כפי שציווה אותם הנביא, אך לא הצליחו להגיע אל מישע מלך מואב, שהתבצר בעירו בירתו קִיר חֲרָשֶׂת.
עולת מישע
בפרק זה חסרה האספקלריה התורנית על התוכן שבפרק. המידע בפרק זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
סיום המלחמה על פי המתואר במקרא
המלחמה הסתיימה במעשה חריג מצידו של מלך מואב, שגרם לסיום המלחמה ללא הכרעה, ולחזרתם של ישראל לארצם בלי ניצחון מוחלט:
וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה וַיִּקַּח אוֹתוֹ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב לְהַבְקִיעַ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם וְלֹא יָכֹלוּ. וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ.
על פי הכתוב, מישע ראה כי הוא עומד להפסיד בקרב, ולא הצליח להבקיע את המצור אל מלך אדום. לכן הוא לקח את בנו הבכור, יורש העצר, והעלה אותו לעולה על החמה. לאחר מכן, נהיה "קצף גדול על ישראל", שגרם לשלשת המלכים לסגת ממואב ולשוב לארצם. פסוקים אלו עוררו מחלוקת פרשנית רבה, בעיקר בשאלת טיבו של הקצף הגדול שגרם לנסיגת צבאות שלשת המלכים, הנגזרת מסיבת מעשהו של מישע, ומשאלת זהותו של הבכור שהוקרב (בנו של מלך מואב או מלך אדום).
פרשנות חז"ל
בספרות חז"ל מוסכם שמישע הקריב לעולה את בנו הבכור שעתיד למלוך תחתיו, כקורבן אדם, כדי לגרום לאלוקים לעזור לו במלחמה. באגדה[19][20] נוסף תיאור הדו-שיח בין מישע ליועציו, בו הוא שאל אותם מדוע ישראל תמיד מנצחים (או מדוע אלוקיהם אוהב אותם, על פי גרסה אחרת[21]), והם אמרו לו שזה בזכות מעשהו של אברהם אביהם, שעקד את בנו יצחק מתוך כוונה לשחטו כקרבן לאלקים. מישע הבין מדברים אלו, שאם הוא יקריב את בנו לאלוקים, הוא יעשה מעשה גדול יותר ממעשהו של אברהם, שרק רצה לשחוט את בנו ובסוף נמנע מכך, וודאי שייעשו לו ניסים והוא ינצח את ישראל. לפי אחד המדרשים, בשעת ההקרבה הוא אף התפלל לאלוקים: ”רבש"ע אברהם העלה את בנו ע"ג המזבח ולא שחטו ואני אשחוט את בני ואעלהו עולה כליל לפניך שכל מה שתאמר אלי אעשה”[22].
המשך הסיפור נתון במחלוקת בין המדרשים, המובאת בגמרא כמחלוקת בין האמוראים רב ושמואל[23]. לפי שיטה אחת[21], מישע הקריב את בנו לשם ה', וכפי שהוא תכנן, העובדה שאדם מאומות העולם שלא ניתנה להם התורה, מקריב קרבן לשם ה', בעוד ישראל עוברים על מצוותו ועובדים עבודה זרה, גרמה לזעם אלוקי גדול על ישראל שהתבטא בכישלונם במלחמה. עם זאת, חז"ל מדגישים שרק כוונתו של מישע הייתה רצויה בעיני ה', בעוד המעשה עצמו של הקרבת קורבן אדם מגונה בעיני אלוקים[24]. השיטה השנייה לומדת מכך שכתוב בפסוק "החמה", בכתיב חסר (ללא ו'), שמישע הקריב את בנו לחמה, ומעשהו הזכיר את העבודה שגם בני ישראל היו מקריבים את בניהם למולך. עם זאת, אלוקי ישראל הבחין בכך שמישע הקריב את בנו לעבודה זרה מחמת חוסר היכרותו עם אלוקי ישראל: ”עובדי עבודה זרה אין מכירין כבודי, לפיכך הם מורדין בי. ואתם מכירין כבודי ומורדין אתם בי?”[19][20]. לכן נוצר כעס אלוקי דווקא על עם ישראל, שגרם לכישלונם במלחמה.
יש המצביעים על כך שגם במדרשים המפרשים שמישע הקריב את בנו לחמה, השיחה בינו לבין חכמיו עוסקת בקרבן לאלוקי ישראל. לפי זה, הם טוענים שכוונת המדרש היא שמישע טעה וחשב שהחמה, שהיא האל של אדום, היא גם האל של ישראל, ובהקרבת בנו לחמה התכוון להקריב לאלוקי ישראל[25]. יש המפרשים גם, שהקצף על ישראל יצא כיון שהם גרמו למישע להקריב את בנו, מעשה מגונה בעיני הא-ל[26], או מחמת שהם גרמו לו לצער גדול כל כך שגרם לו לעשות את המעשה המזעזע הזה[27].
בין כך ובין כך, ע"פ חז"ל כעסו של ה' היה כל כך גדול, עד כדי כך ש”באותה שעה ירדו שונאיהם של ישראל ממדרגה עליונה למדרגה תחתונה”[23]. הכעס גרם לכישלון המלחמה, לנסיגת ישראל לארצם, ולגזירת פורענות[28] או גיהנום[29] על רשעי ישראל. לפי רבי משה יצחק אשכנזי, אלישע הודיע לישראל על הקצף שיצא עליהם, והם שבו לארצם כי פחדו להפסיד במלחמה מחמת הקצף[30].
פרשנות הפשט היהודית
רוב פרשני הפשט היהודים, התייחסו לדברי חז"ל בתור דרש, וכתבו שעל פי הפשט, מעשהו של מישע לא היה קורבן אדם אלילי, אלא הוא שרף על החומה את בנו הבכור של מלך אדום, כדי להשיג רווח מדיני-צבאי. רב האי גאון[31], שנראה שהוא המקור הראשון לשיטה זו[32], מביא דעה שמלך אדום הצטרף למלחמה כיון שקיווה לשחרר מיד מואב את בנו הבכור, שהיה בן ערובה בידם, ומישע שרף אותו על החומה, כדי שמלך אדום ובני בריתו יראו את הדבר ויתעצבו. לשיטתו, ה"קצף" הוא "רעה גדולה", "כי רע הדבר הזה בעיני ישראל מאד". בדומה לכך פירש רבי יוסף קרא, שמישע שרף את בנו השבוי של מלך אדום על החומה, בתור נקמה על הצטרפותו של מלך אדום לברית נגדו, אך הוא כתב שהקצף הוא כעסו של מלך אדום על כך שבנו מת בגללם[18]. כך נקט גם רבי יוסף קמחי (אביו של רד"ק), והוסיף שכוונת הביטוי "ויעלהו עולה" היא לומר שהוא שרף אותו לגמרי כמו ששורפים קורבן עולה[33].
לעומת זאת, רבי משה קמחי (אחיו של רד"ק)[33], פירש שנסיונותיו של מישע להבקיע אל מלך אדום אמנם לא הצליחו, אך הוא הצליח לשבות את בנו של מלך אדום ולשרוף אותו על החומה, ומלך אדום קצף על כך שישראל לא עזרו לו בקרב מול מישע, ובכך גרמו למות בנו. כך נקט גם הרלב"ג[12], שהוסיף שייתכן שהקצף הוא כעסם של ישראל על "שקרה המקרה הרע למלך אדום שבא לעזור להם", וכך פירש גם רבי דוד אלטשולר[3].
כל הפרשנים הללו לא כתבו במפורש כיצד הקצף גרם לנסיגת צבאות שלשת המלכים ממואב, אך בפירוש המלבי"ם[2] מבואר, שהקצף של מלך אדום גרם לסכסוך בין שלשת המלכים, ולפירוקה של הברית נגד מואב, וישראל נאלצו לשוב לארצם. ולפי השיטה שהקצף היה כעס או עצב של ישראל, כתב האברבנאל[34] "שבני ישראל קצפו מאד ויחר אפם... ובקצפם עלו מעל העיר ושבו לארצם". הרב אלחנן סמט העיר שבשיטה זו יש קושי מסוים, כיון שאם הקצף היה מצדם של ישראל, הוא היה אמור להוליד תגובה הפוכה, ולגרום לישראל לחזק את מלחמתם במישע מלך מואב. בנוסף, בפסוק משמע שהקצף היה כעס "על ישראל", ולא מצדם של ישראל[32].
יוצא מן הכלל מבין הפרשנים היהודים בימי הביניים, הוא רבי יוסף אבן כספי, שפירש שמישע הקריב את בנו כקורבן כדי לעורר את רחמיו של אלילו, וכן את רחמיהם של האויבים הצרים על העיר. פעולתו הצליחה, ו”עַמֵנוּ השוטים התפעלו מזה, ויתעצבו האנשים מאד כי היו סבה להשחית זה הבן, ולכן ויסעו מעליו”[35]. לפירוש זה מקור בקדמוניות היהודים של יוסף בן מתתיהו, שם נכתב שהקרבת הבן גרמה לשלשת המלכים לרחם עליו בשל מצוקתו, ומתוך רחמי אנוש הסירו את המצור וחזרו איש לארצו[36]. הקושי בשיטה זו הוא ההכרח לפרש שה"קצף" שהיה על ישראל אינו כעס כפירוש המקובל, אלא רחמים והומניות[37].
פרשנות חקר המקרא
בחקר המקרא יש המציינים[38][39] שהקרבת הבן הבכור בעת צרה לאל היה נוהג רווח באותה תקופה, והוא מוזכר בשיר אוגריתי הנקרא "תפילה לבעל": ”בַּעַל, גָּרֵשׁ-נָא עַז מִשְׁעָרֵינוּ, גִּבּוֹר מֵחוֹמוֹתֵינוּ! [...] בְּכוֹר, בַּעַל, נַקְדִּישָׁה! קָרְבָּן, בַּעַל, נְמַלְּאָה!”.
יש מן החוקרים שפירשו את הקצף בתור היסטריה המונית שהתפשטה בקרב הצבאות הצרים שהיו מהם חדורים באמונות טפלות אליליות, וחששו מכוחו של הקורבן[11], ויש המרחיקים לכת וטוענים שמטרתו המקורית של הקרבן הייתה הטלת אימה על האויבים[38]. אפשרות נוספת שהועלתה היא שהקרבן עורר את התלהבותם של הנצורים והעלה את המורל בליבם, וכך הם הצליחו לפרוץ את המצור ולהניס את ישראל ויהודה[40]. יעקב ליוור שיער, שהאמונה של הצרים והנצורים בכוחו של הקורבן, גרמה להתגברות כוחם של הנצורים ולהארכת המצור, והמצור הממושך ללא תנאים סניטריים נאותים, הוביל למגפה או סימני מגפה שהחלו להיראות בקרב החיילים הצרים על העיר. הוא טען שהמגפה נקראה קצף, כיון שבתפיסת הקדמונים מגפות היו הסימן המובהק ביותר לזעם הא-ל, ותפיסה זו גרמה לצבאות הצרים על העיר לסגת מפני זעם הא-ל[10]. יהודה אליצור הרחיב את דבריו והוכיח מכמה מקומות בתנ"ך שמגפה נקראת "קצף"[41], אך הוא טען ששרשרת המאורעות שגרמה למגפה תלויה ב"השגחתו של אלוקים החופפת על המאורעות". לטענתו, המגפה מבטאת את קצפו של אלוקים על מעשיה הרעים של ממלכת ישראל ויהורם בן אחאב העומד בראשה, כפי שמתבטא בנבואת אלישע, שהתקיף את יהורם ואמר לו שהניצחון יהיה רק בזכות יהושפט מלך יהודה[37].
השלכות המלחמה
לא ידוע באיזו מידה חזרה השליטה על ארץ המישור לידי ישראל, אך מהמסופר בהמשך ספר מלכים, על פלישת חזאל עד הארנון[42], ניתן ללמוד שבימי יהוא היה המישור כולו או בחלקו בידי ישראל.
ייתכן שהצטרפות יהושפט למלחמה על מואב, גרמה לתקיפה של ברית מואב ועמון על ממלכת יהודה המתוארת בספר דברי הימים ב', פרק כ'[6][13]. על פי הפרשנות שמלך אדום קצף על בני ישראל בגלל מותו של בנו, יש המשערים[32][43] שהיה זה אחד הגורמים למרד האדומים בממלכת יהודה בימי יהורם[44].
אזכורים פנים מקראיים
המלחמה של יהורם ויהושפט במואב לא מוזכרת במפורש בספרים אחרים במקרא. עם זאת, יהודה אליצור טען, ש"מלכי-צדק" המוזכר במזמור ק"י בתהילים[45], הוא יהושפט מלך ישראל, ונס התמלאות הנחל שחולל אלישע במסע המלחמה במואב, מוזכר גם הוא בסופו של המזמור: ”מִנַּחַל, בַּדֶּרֶךְ יִשְׁתֶּה; עַל-כֵּן, יָרִים רֹאשׁ”[46]. לפי פרשנותו, משורר המזמור בא לשבח את יהושפט ולתאר את צדקותו, ולכן הוא זוקף לזכותו את הנס שהציל את צבא ישראל[47].
בנוגע לעולת מישע, בספרות חז"ל המפרשת שמישע הקריב על החומה את בנו, נטען שלמעשה זה התכוון הנביא מיכה בתוכחתו ”הֲיִרְצֶה ה' בְּאַלְפֵי אֵילִים, בְּרִבְבוֹת נַחֲלֵי שָׁמֶן? הַאֶתֵּן בְּכוֹרִי פִּשְׁעִי, פְּרִי בִטְנִי חַטַּאת נַפְשִׁי?”[48][49][50], וכן ירמיה בתוכחתו: ”לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי”[51][24]. בפרשנות הפשט היהודית הסוברת שמלך אדום קצף על שריפת בנו כליל בידי מישע מלך מואב, מתפרשת תוכחתו של הנביא עמוס, ”עַל שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב, וְעַל אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ; עַל שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ אֱדוֹם לַשִּׂיד”[52], כתוכחה על מעשהו של מישע שגרם לקצף של מלך אדום על ישראל. הרווח בפרשנות זו הוא שהיא הופכת את שריפת עצמות מלך אדום לפשע כנגד ישראל, וכך משתווה תוכחה זו לשאר התוכחות של עמוס שכוונו לאומות העולם, והתמקדו בפשעיהם נגד ישראל[43][31].
לקריאה נוספת
- יעקב ליוור, מלחמותיו של מישע מלך מואב עם ישראל, באתר דעת, מתוך: היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב תשכ"ה, עמ' 221–240
- נדב נאמן, "בין כתובת מלכותית לסיפור נבואי: מרד מישע מלך מואב בהארה היסטורית", בתוך: ציון - רבעון לחקר תולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית, שנה ס"ו (תשס"א) (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)
- אבי דנטלסקי, מל"ב ג - קריאה היסטוריוגרפית, בתוך: בית מקרא נט, תשע"ד, עמודים 19–37
- הרב אלחנן סמט, "המלחמה במואב", בתוך: פרקי אלישע, מעליות, ירושלים תשס"ז, עמודים 57–156 (מהדורה מקוונת)
קישורים חיצוניים
מלכים ב', פרק ג', באתר ויקיטקסט- שיעורים בנושא ניצחון המלכים על מואב, באתר "בני ציון"
- הרב חיים בן סניור, יהודה וישראל נגד מואב, באתר "תנ"ך על הפרק"
הערות שוליים
- ^ ספר מלכים ב', פרק ג'
- ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 מלבי"ם, מלכים ב', פרק ג'
- ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 מצודת דוד, מלכים ב', פרק ג'
- ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 יהודה קיל, מלחמת שלשת המלכים במואב ונבואת אלישע, בתוך: תנ"ך עם פירוש דעת מקרא - ספר מלכים כרך שני, מוסד הרב קוק, ירושלים, תשמ"ט
- ^ סדר עולם רבה, פרק יז
- ^ 6.0 6.1 זאב יעבץ, תולדות ישראל - חלק שני, עמוד 95, הוצאת אחיעבר, ירושלים-תל אביב, תרצ"ג, באתר אוצר החכמה
- ^ 7.0 7.1 מרדכי כוגן, "יהורם בן אחאב מלך ישראל. המסע הצבאי נגד מישע מלך מואב", מקרא לישראל: פירוש מדעי למקרא: מלכים־ב ב–כה, עם עובד, תל אביב 2019, עמודים 412–427
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק ד'
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק נ'
- ^ 10.0 10.1 יעקב ליוור, מלחמותיו של מישע מלך מואב עם ישראל, באתר דעת, מתוך: היסטוריה צבאית של ארץ ישראל בימי המקרא, תל אביב תשכ"ה, עמ' 221–240
- ^ 11.0 11.1 11.2 11.3 בוסתנאי עודד ומיכאל קוכמן, מסע יהורם ויהושפט למואב, באתר כותר, בתוך: עולם התנ"ך - מלכים ב', הוצאת דברי הימים, תל אביב 1999
- ^ 12.0 12.1 12.2 רלב"ג, מלכים ב', פרק ג'
- ^ 13.0 13.1 נפתלי טור-סיני, שמואל ייבין, וחיים רבין (עורכים), אנציקלופדיה מקראית - ד, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ג, עמ' 923
- ^ ספר מלכים א', פרק כ"ב, פסוק מ"ח
- ^ ספר דברים, פרק כ', פסוק י"ט
- ^ ספר דברים, פרק כ"ג, פסוק ז'
- ^ במדבר רבה, פרשה כ"א, פסקה ו'
- ^ 18.0 18.1 רבי יוסף קרא, פירוש למלכים ב', פרק ג'
- ^ 19.0 19.1 מדרש תנחומא, פרשת כי תשא, פסקה ה'
- ^ 20.0 20.1 פסיקתא דרב כהנא, פסקה ב'
- ^ 21.0 21.1 מדרש תנחומא, פרשת ויקרא, פסקה ח'
- ^ תנא דבי אליהו רבא, פרק ט'
- ^ 23.0 23.1 תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ל"ט עמוד ב'
- ^ 24.0 24.1 תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף ד' עמוד א'
- ^ עדינה ומשה מסטבאום, עולת מישע, בתוך: שמעתין - בטאון המורים למקצועות הקודש, שנה מ"ב, גיליון 161, מורשת יעקב, מרכז שפירא, ה'תשס"ה, באתר אוצר החכמה
- ^ מרדכי טרופר, "ויהי קצף גדול על ישראל...", בתוך: בשבילי מקרא ורש"י, ישראל תשנ"א, באתר אוצר החכמה
- ^ רבי אברהם בן הרמב"ם, תשובות רבנו אברהם בן הרמב"ם, תשובה ל"ז, באתר היברובוקס
- ^ רש"י, מסכת סנהדרין, דף ל"ט עמוד ב', ד"ה לארץ
- ^ יד רמ"ה, מסכת סנהדרין, דף ל"ט, עמוד ב', ד"ה ויסעו
- ^ הואיל משה, מלכים ב', פרק ג'
- ^ 31.0 31.1 שמחה אסף (עורך), תשובות רב האיי גאון לבני קאבס, בתוך: מספרות הגאונים, ירושלים תרצ"ג, עמודים 153–154, באתר היברובוקס
- ^ 32.0 32.1 32.2 הרב אלחנן סמט, המלחמה במואב, באתר "דעת", מתוך: פרקי אלישע, מעליות, ירושלים תשס"ז
- ^ 33.0 33.1 מובא ברד"ק, מלכים ב', פרק ג'
- ^ אברבנאל, מלכים ב', פרק ג'
- ^ פירוש רבי יוסף אבן כספי, מלכים ב', פרק ג'
- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, חלק ט, פרק ג', בוויקיטקסט האנגלי
- ^ 37.0 37.1 יהודה אליצור, עולת מישע, באתר "דעת", מתוך: ישראל והמקרא: מחקרים גאוגרפיים, היסטוריים והגותיים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, ה'תש"ס, עמודים 157–163
- ^ 38.0 38.1 אבי דנטלסקי, מל"ב ג - קריאה היסטוריוגרפית, בתוך: בית מקרא נט, תשע"ד, עמודים 19–37
- ^ אבי ורשבסקי, קדושת הבכור, באתר מקראנט
- ^ נפתלי טור-סיני, שמואל ייבין, ובנימין מזר (עורכים), אנציקלופדיה מקראית - ג, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ה, עמ' 538
- ^ במדבר, י"ז, י"א: ”יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי ה' הֵחֵל הַנָּגֶף”, ובדברי הימים א', כ"ז, כ"ד ניתן השם "קצף" למגפת הדבר שמוזכרת בשמואל ב', כ"ד, ט"ו
- ^ ספר מלכים ב', פרק י', פסוקים ל"ב-ל"ג
- ^ 43.0 43.1 מלבי"ם על ספר עמוס, פרק ב', פסוק א'
- ^ ספר מלכים ב', פרק ח', פסוק כ'
- ^ ספר תהילים, פרק ק"י, פסוק ד'
- ^ ספר תהילים, פרק ק"י, פסוק ז'
- ^ יהודה אליצור, דרכו של מלכיצדק מספר בראשית לספר תהילים, באתר "דעת", מתוך: דברי הקונגרס למדעי היהדות 9, א', תשמ"ו
- ^ ספר מיכה, פרק ו', פסוק ז'
- ^ בראשית רבה, פרשה נ"ה, פסקה ה'
- ^ יהודה איזנברג, האתן בכורי פשעי?, באתר "דעת"
- ^ ספר ירמיה, פרק ז', פסוק ל"א
- ^ ספר עמוס, פרק ב', פסוק א'
