אבדלה בוקראם
 |
יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך אינו מציין מקורות.
| |
| יש לשכתב ערך זה. הסיבה היא: הערך אינו מציין מקורות. |
.jpg) | |
| לידה |
20 בפברואר 1952 (גיל: 72) גואיאקיל |
|---|---|
| מדינה | אקוודור |
| מפלגה | PRE |
חַיְמֶה אַבְּדָלָה בּוּקָרָאם אוֹרְטִיס (בספרדית: Jaime Abdalá Bucaram Ortiz; נולד ב-20 בפברואר 1952[1]) הוא פוליטיקאי אקוודורי שכיהן כנשיא אקוודור במשך שישה חודשים בין 1996 ל-1997, בטרם הודח בידי הקונגרס בעילה של אי-כשירות נפשית.
חייו
בוקראם נולד בגואיאקיל למשפחה ממוצא לבנוני, שרבים מבניה היו מעורבים בפוליטיקה. דודו, אסאד בוקראם, היה ממייסדי מפלגת ה-CFP (Concentración de Fuerzas Populares; "ריכוז כוחות העם"), בן דודו, אוורואס בוקראם, כיהן כנשיא הקונגרס הלאומי, וגיסו, חיימה רולדוס, היה בעצמו נשיא אקוודור, בשנים 1979–1981.
בצעירותו עסק רבות בספורט. הוא התחרה בריצת 110 מטר משוכות באולימפיאדת מינכן, ואף צעד בראש המשלחת האקוודורית בטקס הפתיחה של המשחקים. בהמשך למד משפטים באוניברסיטת גואיאקיל.
קריירה פוליטית
ב-1985 נבחר בוקראם לראש עיריית גואיאקיל מטעם המפלגה הרולדוסיסטית האקוואדורית, שהיה בין מייסדיה ונקראה על שם חיימה רולדוס. בתקופה הקצרה שבה כיהן כראש העיר, היה מעורב ממשלו בפרשיות שוחד וגניבה, ובלחץ הצבא התפטר מתפקידו. הוא נמלט ממשפט ומצא מקלט מדיני בפנמה. בקרב העם האקוודורי נתפס בוקראם כמי שנרדף על ידי האליטות, ובעודו בגלות הפופולריות שלו גברה. ב-1987 הוענקה לבוקראם חנינה, והוא שב לארצו והתמודד בבחירות לנשיאות ב-1988. הוא הצליח להעפיל לסיבוב השני, אך הפסיד למועמד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, רודריגו בורחה. אחותו, אלסה בוקראם, נבחרה באותה שנה לראשת עיריית גואיאקיל.
לאחר הבחירות חודשו ההליכים הפליליים נגדו. הוא שוב נמלט מהמדינה, עד שב-1992 החליט הקונגרס לשוב ולחון אותו. הוא התמודד בשנית בבחירות שנערכו באותה שנה, אך הפעם כלל לא עבר לסיבוב השני, ולתפקיד נבחר סיקסטו דוראן באיין ממפלגת האיחוד הרפובליקני. עם זאת, הוא המשיך למלא תפקיד מפתח בפוליטיקה האקוודורית, באמצעות חברי הקונגרס מטעם מפלגתו, ותוך שיתוף פעולה הולך וגובר עם המפלגה הסוציאל-נוצרית (Partido Social Cristiano, PSC), והיושב ראש שלה, נשיא אקוודור לשעבר, לאון פברס-קורדרו. שיתוף הפעולה נפסק לקראת הבחירות של 1996, שבהן ראו שתי המפלגות הזדמנות לכבוש את השלטון.
בבחירות שנערכו ב-1996 ניצח בוקראם בסיבוב השני את מועמד ה-PSC, חיימה נבוט, בפער של 8%. קמפיין הבחירות שלו התמקד באזורים הכפריים, שתושביהם זכרו לרעה את תקופת שלטונה של ה-PSC בעבר, והוא ניצח בהם בהפרש ניכר. לעומת זאת, בערים הגדולות, קיטו וגואיאקיל, הייתה ידו של נבוט על העליונה. כסגניתו של בוקראם נבחרה רוסליה ארטאגה, שכיהנה כשרת החינוך בממשלתו של דוראן-באיין, והביעה לא פעם ביקורת על מדיניותו השמרנית.
כנשיא אקוודור
ב-10 באוגוסט 1996 הושבע בוקראם כנשיא. הוא הנהיג מדיניות כלכלית נאו-ליברלית וקידם יוזמות של הפרטה.[דרוש מקור] בתוך כך, נהג ממשלו בפזרנות רבה,[דרושה הבהרה] והוא אופיין בשחיתות שקוממה נגדו את הציבור הרחב. בין היתר, נהג לערוך קונצרטים פרטיים ומסיבות פאר בארמון הנשיאות, ואף תכנן לשלם לדייגו ארמנדו מרדונה מיליון דולר כדי שישחק משחק אחד במועדון הכדורגל ברצלונה ספורטינג קלוב, שבוקראם שימש נשיאו. ב-5 בפברואר 1997 נערכו בערי המדינה הפגנות ענק נגד ממשלו.
הקונגרס אף הוא לא היה שבע רצון מהתנהלותו של בוקראם, ולמחרת החליט להדיחו מכהונתו בעילה של אי-כשירות נפשית. ההחלטה יצרה משבר חוקתי, שכן היא התקבלה ברוב רגיל, ולא ברוב מיוחס של שני שלישים, וללא חוות דעת רפואית, כנדרש על פי החוקה. ארטאגה מילאה את מקומו במשך חמישה ימים, בטרם הוחלפה בנשיא הקונגרס, פביאן אלרקון.
לאחר ההדחה
עם הדחתו שב בוקראם לפנמה סיטי. ב-2005 הורה נשיא בית המשפט העליון של אקוודור, גיירמו קסטרו, על ביטול אישומי השחיתות נגד בוקראם, וזה שב לאקוודור. החלטתו של קסטרו, שהיה ממקורביו של בוקראם, עוררה מחאה ציבורית, והנשיא, לוסיו גוטיירס, שמעמדו הציבורי היה ירוד גם כך, החליט על חילופי גברי בהרכב בית המשפט העליון. ההרכב החדש החליט על חידוש ההליכים נגד בוקראם, והלה שב לפנמה.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ CIDOB - CIDOB, CIDOB
