אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה
אל נעמאן בן ת'אבת אבו חניפה (בערבית: نعمان بن ثابت بن زوطا بن مرزبان) – או בשמו הנפוץ יותר – אבו חניפה, (בערבית - أبو حنيفة) היה ה'אמאם הגדול' ומייסד האסכולה החנפית באסלאם. משפטן, תאולוג ופורץ דרך שהנהיג רפורמה בדוקטרינת המשפט המוסלמי – פיקה[1], רפורמה שברבות הימים הפכה לאסכולה הגדולה והנפוצה ביותר מבין ארבע אסכולות הפרשנות באסלאם הסוני[2].
מוצאו ומשפחתו
אבו חניפה נולד בשנת 699 לספירה הנוצרית לערך, (שנת שמונים להיג'רה) בכופה שבעיראק[3], ומת בשנת 767 בבגדאד[4]. מוצאו פרסי, משפחתו השתייכה למואלי - קבוצת מוסלמים לא ערבים שהפריחה את הפעילות האינטלקטואלית בארצות האסלאם[5]. המסורת על ייחוסו מתחילה בסבו – זותא, שהוגלה כעבד מקאבול (אפגניסטן) לכופה שבעיראק, ושם נפדה על ידי בני שבט ערבי מקומי בשם תים. בתמורה, הוא וצאצאיו הפכו לחלק מהשבט ועל כן אבו חניפה נקרא לא פעם בטעות 'אלתימי'[6]. אביו, ת'אבת אבן זותא אל פאריזי, היה סוחר בדים ואבו חניפה המשיך את דרכו בעסק זה והצליח בו למדי, תוך שהוא צובר מוניטין של סוחר הגון אשר חלק נכבד מהכנסותיו נתרמו לצדקה[7].
השכלתו ומעמדו כמלומד
המסורת מספרת, כי כבר מגיל צעיר מאוד נמשך אבו חניפה לדיונים תאולוגים בהם נחל הצלחה מזהירה בזכות החשיבה המהירה והתפיסה המבריקה בה התברך. כופה בה גדל, היוותה כבר בעת הולדתו מרכז אינטלקטואלי, אשר ניצני חקירת תורת החוק והמשפט המוסלמי כבר החלו לפרוח בה[8]. ואולם, למרות הצלחתו הרבה בדיונים אלה, בצעירותו נמנע אבו חניפה ממלומדים, והשקיע את כל כולו במסחר. יום אחד נתקל בו מלומד אחד בשם 'אש שעבי', שהבחין בחוכמתו יוצאת הדופן, והמליץ לו להתרכז יותר בלימוד. עצתו של שעבי נגעה בליבו של אבו חניפה, והוא החל ללמוד. סביב נושא המשפטנות הדתית צצו בכופה הוגים רבים אשר סביבם התגבשו קבוצות חסידים, ואבו חניפה הצטרף עד מהרה לאחד מהם – חמאד אבן אבי סלימאן, המשפטן הגדול ביותר של כופה ועיראק כולה בזמנו. במשך כ 18 שנה למד אבו חניפה מחמאד, ובשנת 738 לספירה עם מותו, הפך ליורשו הרשמי[7]. רבים דחקו בו להפוך למורה בעצמו עוד קודם, אך הוא נענה בשלילה לבקשות אלו בטענה כי הוא אינו בשל לכך[7].
באותה עת התגבש מעמדו של אבו חניפה כמנהיג עצמאי בעל מעגל תלמידים וחסידים אותם הוא לימד את תורתו שבעתיד תהפוך לאסכולת הפרשנות החשובה. בתקופה זו, אסכולות משפט מוסלמיות רבות התפתחו, כתגובה לניסיון להחיל את החוק הדתי על כל תחומי המשפט וחיי היום יום. ייחודו והצלחתו של אבו חניפה נבעו בין היתר מעובדת הצלחתו הכלכלית, שאפשרה לו להתנהל ללא כל צורך בפטרון כל שהוא שיעזור לו להתקיים בעת שהוא עוסק בהגות ולימוד. דבר זה אפשר לו ולתפיסתו להתפתח בצורה משוחררת כמעט לחלוטין מרשויות שלטוניות והשפעות פוליטיות. בניגוד להוגים מקבילים שהיו נוטים לעסוק, בפסיקות המוכרעות בעיקר כתגובה ישירה לבעיות שדרשו פתרון מידי, אבו חניפה ניסה לעסוק בפתרון בעיות שאולי יצוצו בעתיד[9]. בנוסף לעיסוקו זה, היה אבו חניפה איש דת ירא שמים ובקיא בכל כתבי הקודש ונחשב לסמכות הגבוהה ביותר בכופה בכל הקשור לשריעה[10].
אבו חניפה היה בעל השכלה רחבה מאוד. מלבד חמאד מורו, הוא התעקש ללמוד מכל רוחב הקשת התפיסתית. בין היתר הוא עסק בלימוד אסכולות פרשנות נוספות ובלימוד עם אישים שונים כגון אתה איבן אבי ראבה וג'עפר א-צאדק – שהיו שניהם בני אסכולת חוק שיעית. בנוסף הושפע אבו חניפה מהדמויות הרבות שפגש ומההטרוגניות שהייתה קיימת בעיראק אליה נחשף במהלך המסעות הרבים שערך במסגרת עסקיו[10].
תפקיד הקאדי והמאסר
בשנת 750 לערך, זומן אבו חניפה על ידי שליט כופה האומיי יזיד, וזה הציע לו לשמש כקאדי של העיר. אבו חניפה סירב, ויזיד הורה להלקות אותו כדי לשכנעו – ללא הצלחה. בעקבות המקרה ברח אבו חניפה למכה. שש שנים לערך לאחר בריחתו עברה כופה לשליטת העבאסים ואבו חניפה שב לביתו[11]. זמן מה לאחר חזרתו הוא זומן שוב, הפעם לבגדאד על ידי החליף העבאסי החדש עבדאללה אבן מחמד אל מנצור שהציע לו את אותה ההצעה, ושוב הוא סירב לה. בעקבות סירוב זה הוכנס אבו חניפה לבית האסורים[7].
הסיבות לסירובו התקף של אבו חניפה לתפקיד הנכסף אינן ברורות. יחסו לשלטונות היה ככל הנראה אמביוולנטי. הוא היה איש ירא שמים וייתכן שסירב להתמנות לשופט מטעם הרשות הן האומיית והן העבאסית מחשש גזל וחמס הדבק בכספיה. (הרשות הייתה פסולה בעייני חסידים ויראי שמים רבים)[12]. אפשרות נוספת נגזרת מעדויות למחלוקות רבות בינו לבין הקאדי של כופה איבן אבו לילה, על כך שפסיקותיו לעיתים משוחדות ומושפעות ממעמדו הפוליטי. ייתכן שהתנגדותו לאי צדק זה היא זו העומדת בבסיס הסירוב. כך או כך השליטים, הן מבית אומייה והן העבאסים קיבלו את פרסמו ומעמדו של אבו חניפה בחשדנות, וסירובו לקבל את התפקיד העלה את חשדותיהם כי הוא חותר תחת השלטון; ככל הנראה זוהי הייתה הסיבה לרדיפתו[13]. ברם, סיפורים אלה הפכו לסמל ועל בסיסם התפתחה המסורת לפיה אין זה תפקידו של המנהיג הדתי לשמש כקאדי מטעם השלטונות, ולהסבר המקובל לישיבתו של אבו חניפה בכלא. ואולם, קיימת גרסה נוספת של הסיפור לפיה לסירובו של אב חניפה לשמש כקאדי אין כל קשר לכליאתו ולרדיפתו הן בכופה והן בבגדאד לאחר מכן, והיא נבעה מהתבטאויותיו הפומביות של אבו חניפה נגד השלטון וצורת התייחסותו לאסלאם[14].
יצירתו
תורתו של אבו חניפה התגבשה ברבות הימים לאסכולת פרשנות מובחנת ועצמאית, אך אין בידנו אף יצירה המסכמת את השקפת עולמו בנוגע לנושא מסוים, או כל יצירה אחרת כתובה, מלבד מכתב. מכתב זה הוא המסמך האותנטי היחיד ששרד והוא מכתב שאבו חניפה כתב לאדם בשם עות'מן אל בעתתי, בו הוא מגן על הדוגמה החוקתית באסלם[15]. מלבד זה, עיקר המידע הכתוב שקיים בידנו כיום הוא הערות שכתבו תלמידיו וחסידיו בעת שלמדו ממנו. כיוון שאין בידנו כתבים של אבו חניפה עצמו, כל שבידנו לעשות הוא להשוות בין יצירותיהם של קודמיו וכתביהם של תלמידיו. מהשוואה בין השניים ניתן להסיק על ההתקדמות העצומה שהתקדם אבו חניפה בכל הנוגע לפיתוח הרעיונות הראשוניים עמם התמודד ופיתוח תפיסת החוק המוסלמי הן בהשוואה לתפיסות שהיו רווחת אז בכלל והן בהשוואה למי שמילא את התפקיד שיועד לו מלכתחילה – הקאדי של כופה, איבן אבי לילה[9].
מותו
ישנן שלוש גרסאות לסיפור מותו: האחת, גורסת כי הוא מצא את מותו בבית האסורים לאחר שהולקה מאה ועשר מלקות ועבר עינויים רבים שמטרתם הייתה לשכנע אותו לקבל את תפקיד הקאדי. על פי הגרסה השנייה אל מנצור סירב להלקות את השייח אך הרעיל אותו כדי לגרום למותו בעת שהותו במאסר. הגרסה האחרונה היא, כי אבו חניפה שוחרר ממאסרו, לאחר שחררו הוא הסתגר בביתו וסירב ללמד, לפגוש אנשים או לפסוק הלכה ולאחר זמן קצר הוא הלך לעולמו. כך או כך לפי כל הגרסאות לאחר התקרית אבו חניפה לא שב ללמד או לפסוק הלכה[16]. לפני מותו השאיר אבו חניפה הוראות שלא לקבור אותו באדמה שהושגה במרמה. הוא נפטר בבגדאד ונקבר בה[17].
לקריאה נוספת
- כאהן, קלוד, האסלאם מתחילתו ועד האימפריה העות'מאנית. מצרפתית: עמנואל קופלביץ, עריכה מדעית: יהושוע פרנקל (תל אביב: דביר הוצאה לאור 1995).
- לצרוס, יפה חוה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (ירושלים: הוצאת מודן, 1968).
- Abu Zahra, Muhammad, The Four Imams: Their Lives, Works and their Schools of Thought (Edinburgh: Edinburgh University Press, 2001).
- Cook Michael, The Early Muslim Dogma (New York: Cambridge university press 1981).
- Jackson, Roy, Fifty key figures in Islam (New York: Routledge, 2006).
- Powers, David, Spectorsky, Susan, Arabi, Oussama, Islamic Legal Thought: A Compendium of Muslim Jurists (Leiden: BRILL, 2013).
- "Abu Hanifa", Encyclopedia Britannica, 1998 Edition.
- "Abū Ḥanīfa al-Nuʿmān", Encyclopaedia of Islam, 2006 Second Edition.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Roy Jackson, Fifty key figures in Islam (New York: Routledge, 2006), p.26.
- ^ Roy Jackson, Fifty key figures in Islam (New York: Routledge, 2006), p.25.
- ^ Muhammad Abu Zahra, The Four Imams: Their Lives, Works and their Schools of Thought, (Edinburgh: Edinburgh University Press, 2001), p.6.
- ^ David Powers, Susan Spectorsky, Oussama Arabi, Islamic Legal Thought: A Compendium of Muslim Jurists, (Leiden: BRILL, 2013), P.11.
- ^ קלוד כאהן, האסלאם מתחילתו ועד האימפריה העות'מאנית. מצרפתית: עמנואל קופלביץ, עריכה מדעית: יהושוע פרנקל (תל אביב: דביר הוצאה לאור 1995), עמ' 110.
- ^ The entry "Abū Ḥanīfa al-Nuʿmān", Encyclopaedia of Islam, Vol 1, pp. 124 – 123, 2006 Second Edition.
- ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Powers, Spectorsky & Arabi, Islamic Legal Thought, p.11.
- ^ Abu Zahra, The Four Imams, p.8.
- ^ 9.0 9.1 The entry "Abu Hanifa", Encyclopedia Britannica, Vol. 1, pp. 45 - 46, 1998 Edition.
- ^ 10.0 10.1 Jackson, Fifty key figures in Islam, p.27.
- ^ Abu Zahra, The Four Imams, p.14.
- ^ חוה לצרוס יפה, פרקים בתולדות הערבים והאסלאם (ירושלים: הוצאת מודן, 1968), עמ' 169.
- ^ Abu Zahra, The Four Imams, p.18.
- ^ Jackson, Fifty key figures in Islam, p.29.
- ^ Michael Cook, The Early Muslim Dogma, (New York: Cambridge university press 1981), p. 30
- ^ קיימת מחלוקת במחקר מהי הגרסה הנכונה, אולם רוב המקורות לא מציגים הכרעה אלא מציגים את שלוש האופציות בלבד. ראו לדוגמה: Abu Zahra, The Four Imams, p. 29.
- ^ Abu Zahra, The Four Imams, p.20.
