ערבית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
ערבית
العربية
מדינות מדינות הליגה הערבית;
מיעוטים במדינות השכנות, ביניהן ישראל, דרום סודאן, ניגריה, מאלי, קניה ועוד.
אזורים צפון אפריקה, המזרח התיכון ומערב אסיה. אוכלוסיות ערביות בעולם כולו.
דוברים 420 מיליון
שפת אם 290 מיליון
כתב אלפבית ערבי
משפחה

אפרו-אסיאתית

שמית
תיכונה
דרומית
ערבית
לאום איחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות הערביותאיחוד האמירויות
אלג'יריהאלג'יריה אלג'יריה
אריתריאהאריתריאה אריתריאה
בחרייןבחריין בחריין
ג'יבוטיג'יבוטי ג'יבוטי
ירדןירדן ירדן
כוויתכווית כווית
לבנוןלבנון לבנון
לובלוב לוב
מאוריטניהמאוריטניה מאוריטניה
מצריםמצרים מצרים
מרוקומרוקו מרוקו
סהרה המערביתסהרה המערבית סהרה המערבית
סודאןסודאן סודאן
סומליהסומליה סומליה
סומלילנדסומלילנד סומלילנד
סוריהסוריה סוריה
עומאןעומאן עומאן
עיראקעיראק עיראק
ערב הסעודיתערב הסעודית ערב הסעודית
הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
צ'אדצ'אד צ'אד
קומורוקומורו קומורו
קטר (מדינה)קטר (מדינה) קטר
תוניסיהתוניסיה תוניסיה
תימןתימן תימן
ארגון האומות המאוחדות, הליגה הערבית, ארגון המדינות האסלאמיות
מוסד

مجمع اللغة العربية بالقاهرة – האקדמיה ללשון הערבית (מצרים)

ראו גם שפהכתברשימת שפות

ערבית (בערבית: اللغة العربية; תעתיק חופשי: א-לוּעַ'ה אל-עַרַבִּייַה; תעתיק מדויק: אללע'ה אלערביה; להאזנה (מידעעזרה)) היא שפה בענף הדרומי של השפות השמיות המערביות בתוך קבוצת השפות השמיות של משפחת השפות האפרו-אסיאתיות. ככזאת היא קרובה לעברית ולארמית, ששייכות לענף הצפוני של השפות השמיות המערביות. הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى, "אללע'ה אלערביה אלפֻצְחַא") משמשת בעיקר לכתיבה ולתקשורת בכל רחבי העולם הערבי, והיא בעלת תפקיד מפתח בחיי כל המוסלמים, שכן היא משמרת את שפת הקוראן, אשר נכתב בלהג הערבית של שבט קורייש. לצד הערבית הספרותית קיימת גם ערבית מדוברת (הנקראת בניבים המזרחיים: العامية, "אלְעַאמִّיַّה", ובניבים המערביים: الدارجة, "א-דַّארִגַ'ה"), ולה ניבים רבים, שמשמשים שפת אם לכ-180 מיליון בני אדם ברחבי אסיה ואפריקה (לדוגמה, ערבית לבנונית, מצרית, מרוקאית). הערבית היא שפה רשמית (לאו דווקא יחידה) כמעט בכל מדינות המזרח התיכון (להוציא את ישראל, איראן וטורקיה) ובכל מדינות צפון אפריקה. כמו כן היא אחת מהשפות הרשמיות של ארגון האומות המאוחדות.

אף שהיא אינה נחשבת כשפה רשמית, לשפה הערבית מעמד מיוחד בישראל, בהתאם לחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

לערבית יש ממד דתי: לטענתו של הנביא מוחמד, שפתו של האדם הראשון בגן-עדן הייתה ערבית, והיא נלקחה ממנו לאחר שחטא, אז הוא החל לדבר בסורית. רק כשהאדם חזר בתשובה, הא-ל החזיר לו את ידיעת השפה הערבית, להבדיל גם לפי היהדות יש דעה ששפתו של אדם הראשון היתה ארמית, ערבית ולשון הקודש יחד.[1][2] כשפת הקוראן נחשבת לשון הקודש של דת האסלאם. לפי דת זו, אלוקים נתן את הקוראן לידי הנביא מוחמד במפורש בשפה הערבית. כל גרסה מתורגמת של הקוראן נחשבת משום כך נחותה בערכה. הערבית משמשת כשפת פולחן בדת המוסלמית, שעל פיה - כל מוסלמי נדרש לדעת את השפה.

לערבית יש גם ממד לאומי: השפה הערבית הספרותית הייתה מיסודות הפאן-ערביות ומיסודות הלאומיות הערבית אשר ראתה בדוברי הערבית במזרח התיכון אומה אחת בעלת שפה, תרבות, ומורשת היסטורית משותפת. עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי[דרושה הבהרה].[2]

הנתונים בערך זה מתייחסים לשפה הערבית הספרותית (اللغة العربية الفصحى)

היסטוריה

השפה הערבית היא שפה שמית שמדוברת מהמאה ה-9 לפני הספירה. הבלשנים ההיסטוריים סוברים כי השפות השמיות התפתחו כולן משפה אחת, אותה הם מכנים השפה הפרוטו-שמית. הערבית היא השפה הדומה ביותר למודל השפה הפרוטו שמית, שפיתחו החוקרים. זאת למרות, שבידי החוקרים מתועדות שפות שמיות רבות (כגון כנענית ואכדית), שהן עתיקות מהערבית באופן משמעותי.

מקור השפה הערבית הוא בצפון חצי האי ערב ודרום הלבנט. שם הייתה עיקר תפוצתה (למעט חלקים מסוימים בדרום חצי האי) עד למאה ה-7 לספירה. רק בעקבות כיבושי האסלאם, התפשט השימוש בשפה לסהר הפורה ולשאר המזרח התיכון וצפון אפריקה.

בתקופת האימפריה המוסלמית, הייתה הערבית שפת הסחר, התרבות והמדע. במשך כמה מאות שנים דחקה הערבית את השפות שדוברו באזור הסהר הפורה, בעיקר יוונית, ארמית וקופטית. עד אמצע ימי הביניים דיברו רוב תושבי האזור ערבית כשפת אם.

לעומת זאת באיראן, בטורקיה, בכורדיסטן ובשאר החלקים המוסלמיים של מרכז אסיה, נותרו השפות המקומיות על כנן, אף שהושפעו מהערבית במידה רבה. גם בצפון-מערב אפריקה עדיין נפוצות שפות מקומיות (בעיקר שפות ברבריות) בצד הערבית.

הערבית התפצלה לניבים שונים כבר בחצי-האי ערב. אולם, עם התפשטותה על פני מרחב גאוגרפי גדול התפתחו בה ניבים רבים אחרים, ואלה נבדלים משמעותית זה מזה ומהערבית הספרותית, שמבוססת על שפת הקוראן והשירה הערבית הקלאסית.

כבר בתקופה קדומה, ייתכן שעוד לפני כיבושי האסלאם, ואולי זמן קצר לאחריהם, נוצר מצב של דיגלוסיה אצל דוברי הערבית, כיוון שהמשכילים הערביים, בעיקר המוסלמים שביניהם, הקפידו לכתוב בשפת הקוראן, וראו בניבים השונים עגה שאינה ראויה לעלות על הכתב. מצב זה קיים בעולם הערבי עד היום – אמצעי התקשורת הערביים משתמשים בצורה תקנית (סטנדרטית) של הערבית הספרותית, שפה הנלמדת במוסדות החינוך בכל רחבי העולם הערבי. שימוש בניבים מקומיים, בעיקר בערבית של קהיר (ערבית מצרית), לצורכי תקשורת בין-ערבית, נעשה נפוץ עם התפתחות התיאטרון והקולנוע, וכיום ערבית מצרית היא מעין שפה ספרותית שנייה בעולם הערבי.

השפה הערבית כסמל סטטוס

עבד אל-ע'ני א-נאבולסי טוען כי הגדרת "ערבי" היא בעבר, בהווה ובעתיד מי שיכול לדבר ערבית באופן טבעי וללא קשיים, כשהניב אינו פוגע בהיותו ערבי, כשלערבים יש עליונות על יתר המוסלמים. "הטבע הערבי נוטה יותר מזולתו למתינות, סלחנות, סובלנות, נדיבות, אומץ, נאמנות ולתכונות אציליות נוספות... כשאין עדיפות לערבי על כל ערבי (או עַגַ'מִי, במובן של "לא-ערבי" ובפרט פרסים) אלא ביראת שמים. אבל אם הם שווים ביראת שמים, אז לערבי עדיפות על זולתו". קביעה זו נתמכת בחדית' שלערבים יש מעמד רם באסלאם. וכן בטענה כי אלו השונאים את הערבים שונאים את הנביא, שכן הנביא מוחמד עצמו היה ערבי. כמו כן, הח'ליף עומר קבע את חלוקת הקצבאות כשהראשונים לקבל מהם הם קרובי משפחתו של הנביא, אז הערבים ורק לאחר מכן הפרסים. שיטת חלוקת קצבאות זו המשיכה דרך הח'ליפות השונות עד שהטורקים שמו לכך קץ החל מהמאה ה-11. אלנאבלסי טוען כי היו מספר של לא-ערבים שהצליחו בהצטיינות באסלאם אך הדבר "לא הושג הודות לגזעם הזר, אלא למרות עובדה זאת". ומצהיר כי אם הזר קרוב לערבים בתכונותיו הנפשיות, דרך ידיעת השפה הערבית, "הוא חכם יותר וסגולתו תהיה ברורה יותר".[3]

אלנאבלסי כמו כן טוען כי ערבים פשוטי עם שהתערבבו עם זרים שאינם בקיאים בכללי הדקדוק ושמדברים לא נכון ערבית, לשונם שובשה בעקבות התערבבות עם זרים. כשלא-ערבים שבקיאים בכללי הדקדוק הערבי אך מתקשים בדיבור, כמו העג'מים, אינם נחשבים לערבים ולכן אינם ראויים לשאת אישה ערבייה, אפילו אם הוא חכם דת (עאלם) והיא חסרת השכלה.[3] הוא ממשיך וטוען כי העג'מים (אלו שאינם דוברים ערבית מושלמת) הם מרושעים, בורים, יהירים, השונאים את הערבים כולם ולכן גם את הנביא.[3]

הערבית כשפה שמית

הקשר בין הערבית לבין העברית, כשתי שפות קרובות באותה משפחה, הוא רב. עד היום שימרה הערבית הספרותית מבנים וצורות שקיימים להם מקבילים בעברית מקראית וכדומה:

  • מבנה המשפט: נשוא – נושא – מושא (השווה לעברית מקראית: "ויקרא האדם שֵמות").
  • זמני ביניים: צורת זמן "עתיד" של ערבית מייצגת גם זמן הווה (השווה לעברית מקראית: "אֶשָּׂא עֵינַי אֶל הֶהָרִים", במשמעות של "אני נושא את עיניי אל ההרים").
  • יחסות: סיומות מוספיות של מילים, שמטרתן להעיד על תפקידה התחבירי של המילה במשפט (השווה לעברית: "הביתה" – כיחסת allative. במקרא נשתמרו יחסות נוספות – כולל שרידי יחסת הנומינאטיב הקיימת בערבית, כגון במונח המקראי "חַיְתוֹ-אֶרֶץ" – וכגון באזכור המקראי של שמו של העבד הערבי "גשם" שנקרא במקרא פעם נוספת בשם: "גשמוּ").
  • זוגי: הערבית שימרה מספר דקדוקי נפרד לחלוטין מן היחיד והרבים: הזוגי. מספר זה קיים (ואף מחייב) לא רק בשמות עצם (בעברית: שעתיים, או "זוגי מופשט": מחניים) אלא אף בפעלים (לא קיים בעברית).
  • אוצר מילים: חלק מן הדמיון באוצר המילים העברי והערבי אינו קדום: מדובר בחידושי לשון של אליעזר בן-יהודה וקודמיו, ששאלו מילים ערביות ושיוו להן צורה עברית ("אדיב", "מברק" ו"מרכז" הן מילים כאלו), אך מילים אחרות בערבית הן מילים כנעניות שלא נשתמרו בלהג העברי של הכנענית: המילים "הֻנַ" ו"הֻנַאכַּ" כמצייני מקום (בעברית משתמשים במקרים מעטים במילה דומה: הֵנָּה, אך גם שאלת המקום: 'אַנָּה' וציון המקום: כְּאַן.)
  • הגייה: הערבית הספרותית (פֻסְחַא) שמרה, בשינויים קלים שנוצרו במשך הזמן, על הגייה הקרובה להגייה העברית המקורית: חא, עין הן אותיות לועיות; טא, צאד וקאף הן אותיות נחציות. גם הגיית הא ואליף מורגשת יותר מאשר בעברית ישראלית. רא נהגית בקצה הלשון, בניגוד להגייה הישראלית הנפוצה של רי"ש, בגב הלשון. כאף ובא תמיד נהגות כדגושות (k ו-b), בדומה להגייתן בעברית המקורית. פא תמיד נהגית כרפה (f). קיימות צורות רפות של דאל ותא (ד'אל ות'א), המייצגות את הצלילים th קולי ו-th אטום (באנגלית), בהתאמה. קיימות צורות לא-לועיות של חא ועין (ח'א וע'ין), שהראשונה מייצגת את הצליל של כ"ף רפה, והשנייה מייצגת את העיצור /ɣ/, שדומה בצלילו להגייה הישראלית הנפוצה של רי"ש (או להגייה הקדומה של גימ"ל רפה בעברית הטברנית, הבבלית, התימנית והצפון-אפריקאית). הערבית מתגדרת מכל שפה אחרת, חיה או מתה, בצלילים צ'אד וט'א (דל"ת נחצית כבדה ו-th קולית נחצית, שכיום נהגית גם כזי"ן נחצית). עם זאת, אין בערבית הבחנה בין סמ"ך ושי"ן שמאלית.

למרות נקודות הדמיון הרבות בין העברית והערבית, הערבית דומה יותר לשפה הארמית, בייחוד בסגנון שבו דוברה על ידי הנבטים:

  • כתב: הכתב הארמי הסורי, המבוסס אף הוא לכתחילה על הכתב הכנעני, הוא כתב רהוט, מתחבר ומשורבט שיוצר פונמות שונות.
  • מילים: מילת השאלה "מי" היא בשתי השפות "מאן".
  • מורפולוגיה: הארמית והערבית נוטות להשמיט מילים אוגדות, מילות זיקה או ניכוס ("למוחמד יש התגלות" הוא "למוחמד התגלות")
  • מבנים: צורת הפנייה הישירה ("יא"). האותיות הערביות והארמיות אל"ף ונו"ן מתחלפות עם הצורות העבריות ה"א ומ"ם. ת"ו מתחלפת עם שׁ"ין. בניין "אפעל" בארמית וערבית הוא בניין הפעיל בעברית (בארמית, לדוגמה, הקדמה היא אקדמה), ואילו צורת הריבוי הזכרית מסתיימת בנו"ן תחת במ"ם. (ארמית: "מאימתי קורין את שמע בשחרית?")

הערבית היא שפה שמית, שמשמרת בדייקנות מבנים שמיים קדומים למדי שלא השתמרו בעברית (למשל במבנה הפועל וביחסות). אף-על-פי-כן, היא נחשבת על ידי הבלשנים לשפה צעירה בהשוואה לעברית ולמרבית השפות השמיות, ששימרו תכונות שמיות קדומות אחרות שלא שרדו בערבית. הבולטת שבתכונות הללו היא "ו' ההיפוך" (מעתיד לעבר), אשר כן השתמרה בשפות השמיות הקדומות יותר, כגון אכדית ועברית (למשל, באכדית: מַ-אַתַּשַׁבּ; בעברית: וָ-אתיישב). אולם, בערבית קיימת מילת השלילה لَمْ (לַם) ש"הופכת" עתיד לעבר בדומה ל-"ו' ההיפוך" (לַם אַכְּתֻבְּ => לא כתבתי).

הגיית השפה וכתיבתה

הדיאלקטים של השפה הערבית
התפוצה הגאוגרפית של הדיאלקטים של השפה הערבית

הערבית נכתבת באמצעות האלפבית הערבי הכולל 28 אותיות, וסימנים גרפיים נוספים המציינים תנועות, הכפלת עיצור (המקביל לדגש חזק בעברית), היעדר תנועה (שווא) ועוד. 28 האותיות מציינות עיצורים, אולם בשלוש מהן משתמשים גם לציון אמות קריאה.

הערבית נכתבת מצד ימין לשמאל, כמו שפות שמיות רבות, בכתב מחובר. משום כך, קיימות לאותיות מסוימות צורות שונות כאשר הן בתחילת המילה, אמצעה או סופה. אולם, קיימות בערבית שש אותיות שאינן מתחברות לאות העוקבת להן משמאל. שש האותיות אלו הן דאל, ד'אל, ואו, אליף, רא וזאי (או בראשי תיבות: דוד' ארז). אותיות מסוימות בערבית הן בעלות אותה צורה בסיסית, כשהמבדיל ביניהן הוא הניקוד המבחין (הניקוד הדיאקריטי).

השפה הערבית מפורסמת בריבוי הסגנונות לכתיבת האותיות, שהגיע לדרגת אומנות בפני עצמה: הקליגרפיה הערבית והערבסקות.

הניבים הערביים נחלקים לשתי קבוצות עיקריות: "אל-מַשְרִק" (المشرق – המזרח) ו"אל-מַעְ'רִב" (المغرب – המערב). קו הגבול ("איזוגלוסה") בין קבוצות הניבים האלה הוא העיר קהיר. הניבים של צפון-אפריקה, ממערב לקהיר, נחשבים כ"אל-מע'רב", וכל היתר נחשבים "אל-משרק". מטבע הדברים, הניבים השונים קרובים אחד לשני בהתאם לקרבה הגאוגרפית של המדינות; כך, הניב המרוקאי דומה מאוד לניב האלג'יראי והניב התוניסאי דומה לניב הלובי (אך מעט פחות). הניבים במדינות המפרץ הפרסי כדוגמת סעודיה, קטאר, בחריין וכווית דומים אחד לשני וכך גם הניב הפלסטיני והירדני. 3 ניבים ערביים עיקריים מובחנים משאר הניבים וניתן לזהותם באופן חד-חד ערכי – הניב המצרי, הניב העיראקי והניב התימני.

בנוסף, קיימות הבחנות בין ניבים של דוברי ערבית ממוצא כפרי ("פלאחים"), ממוצא עירוני, וממוצא בדואי. אפשר לראות בניבים הללו סוציולקטים או אתנולקטים, מכיוון שהשימוש בהם אינו תלוי באזור הגאוגרפי, אלא במוצאו החברתי או האתני של הדובר.

אותיות

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – אלפבית ערבי
עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – אותיות שמש וירח

הערבית הקלאסית (שנהוגה היום בעיקר בכתב) שימרה 28 מתוך 29 העיצורים בשפה הפרוטו-שמית. אופן ההגייה של חלק מהעיצורים השתנה במשך הזמן, אבל ההבחנה בין העיצורים נשמרה, למעט ההבחנה בין שׁ לבין ס (העיצור הערבי ش הוא גלגול של העיצור המיוצג בעברית ב-שׂ שמאלית). בערבית אפשר למצוא הבחנות פונטיות שכבר נעלמו בעברית (גם בעברית המקראית) או בשפות שמיות אחרות. לדוגמה: שמה של העיר עזה מבוטא "ע'זّה" (העיצור ע' נשמע דומה להגיית רי"ש בעברית ישראלית). בעברית העיצור הזה התלכד עם העיצור ע כבר בתקופות קדומות.

העיצורים
שם האות הסימון הגרפי תעתיק לעברית מקבילה
עברית
במילים
דומות
IPA הערך הפונטי
בודד תחילי אמצעי סופי מדויק חופשי
אליף ا ـا א ʔ משמשת כאם קריאה, או כ"כיסא" להמזה ואז נהגית כאל"ף
בּא ب بـ ـبـ ـب ב b נהגה כהגיית בי"ת דגושה/קשה
תא ت تـ ـتـ ـت ת t נהגה כהגיית ת"ו
ת'א ث ثـ ـثـ ـث ת' (תֿ) שׁ (ימנית) θ נהגה כהגיית th במילה האנגלית think (וכהגייה הקדומה של ת"ו רפה)
ג'ים ج ﺟـ ـﺠـ ـﺞ ג ג' ג ʤ (או ɡ או ʒ) נהגה כהגיית גימ"ל גרושה, אך בניב המצרי נהגה כגימ"ל רגילה
חא ح حـ ـحـ ـح ח ħ נהגה כהגיית חי"ת לועית בהגייה העברית המקורית
ח'א خ خـ ـخـ ـخ ח' (חֿ) ח, כ ח χ ~ x נהגה כהגיית כ"ף רפה בעברית
דאל د ـد ד d נהגה כהגיית דל"ת
ד'אל ذ ـذ ד' (דֿ) ז ð נהגה כהגיית th במילה האנגלית brother (וכהגייה הקדומה של דל"ת רפה)
רא ر ـر ר r נהגה כהגיית רי"ש מתגלגלת (כמו rr בספרדית)
זאי ز ـز ז z נהגה כהגיית זי"ן
סין س سـ ـسـ ـس ס ס או שׁ (ימנית!)[א] s נהגה כהגיית סמ"ך
שין ش شـ ـشـ ـش ש שׂ (שמאלית!)[א] ʃ נהגה כהגיית שי"ן ימנית
צאד ص صـ ـصـ ـص צ ס צ נהגה כהגיית צד"י במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של س
צ'אד ض ضـ ـضـ ـض צ' (צֿ) ד צ הגרסה הנחצית של د
טא ط طـ ـطـ ـط ט נהגה כהגיית טי"ת במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה). הגרסה הנחצית של ت
ט'א ظ ظـ ـظـ ـظ ט' ז, ד' צ ðˤ (או zˤ) הגרסה הנחצית של ذ או ز
עין ع عـ ـعـ ـع ע ʕ נהגה כהגיית עי"ן במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה)
ע'ין غ غـ ـغـ ـغ ע' ר, ג, גֿ ע ʁ ~ ɣ נהגה בדומה להגייה הנפוצה של רי"ש בעברית הישראלית (וכהגייה הקדומה של גימ"ל רפה)
פא ف فـ ـفـ ـف פ f נהגה כהגיית פ"א רפה
קאף ق قـ ـقـ ـق ק q נהגה כהגיית קו"ף במבטא מזרחי (ההגייה הנכונה הקדומה)
כאף ك كـ ـكـ ـك כ k נהגה כהגיית כ"ף דגושה/קשה
לאם ل لـ ـلـ ـل ל l ראו אותיות שמש וירח
מים م مـ ـمـ ـم מ m נהגה כהגיית מ"ם
נון ن نـ ـنـ ـن נ n נהגה כהגיית נו"ן
הא هـ ـهـ ـه ה h נהגה כהגיית ה"א עיצורית
ואו و ـو ו וו,[ב] ו[ג] ו w או u נהגה כהגיית w במילה האנגלית well (וכהגייה הקדומה של וי"ו עיצורית), או כאם קריאה (שורוק), או משמשת "כיסא" להמזה
יא ي يـ ـيـ ـي י j או i נהגה כהגיית יו"ד עיצורית, או כאם קריאה (חיריק מלא), או משמשת "כיסא" להמזה (בלי הנקודות)
תא מרבוטה[ד] ة ـة ה/ת (a, ‏at) נהגה כהגיית ה"א אם קריאה, או כת"ו. באה בסוף מילה ומסמנת בדרך כלל מין נקבה
המזה ء א ʔ נהגית כהגיית אל"ף, ויכולה להופיע על כל אחת מאמות הקריאה או לבדה, כתלות בניקוד שלפניה ועליה

בכתב יד קיימות צורות כתיב שונות מעט, בייחוד לאותיות האמצעיות הא, שין, סין, חא ו-ג'ים. בשתי צורות הכתב קיימים גם ניואנסים שנוצרים מחיבורים בין אותיות מסוימות, בייחוד האות לאם עם ג'ים, חא, אליף, או האות נון עם יא או תא, כאף עם אליף או לאם וכן הלאה. קיימים גם הבדלי כתב בין קאף לבין פא, או בין תא, לבין נון לבין יא, שבעזרתם היו מבדילים בין האותיות לפני שנוסף הניקוד הדיאקריטי. ניקוד זה מיוצג אף הוא בצורה שונה בכתב יד: שתי נקודות (כמו בקאף) מיוצגות על ידי קו, ואילו שלוש נקודות (ת'א, שין) על ידי "חוד" – בצורה כזו: "^" מעל האות.

לצורך כתיבת עיצורים שאינם קיימים בערבית בעת כתיבת שמות לועזיים, משתמשים דוברי הערבית באותיות ערביות קרובות או באותיות שאולות מן הפרסית. כך למשל, העיצורים בי"ת רפה, פ"א דגושה וגימ"ל, שאינם קיימים בשפה הערבית, ייכתבו כ-ﻑ, ﺏ ו-ﻍ / ق / ج / ك (בהתאמה) או כ-ڤ, پ ו-چ / گ (בהתאמה).

ניקוד

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תשכיל

בערבית הספרותית (הקלאסית – הכתובה) קיימות שלוש התנועות: u, a ו־i, וכל אחת מהן יכולה להיות קצרה או ארוכה (תנועה ארוכה מסומנת על ידי אם קריאה א', ו' או י' בהתאמה). קיים גם מצב של "אפס תנועה" (המקביל לשווא נח בעברית). בערבית הספרותית לא קיים שווא נע ולא תנועות "o" ו-"e", אם כי גם בהגיית הערבית הספרותית הכתובה קיימים צלילים שכאלו (לדוגמה, תנווין אלכסר [להלן] מקובל להגות "en" ולא "in").

בערבית המדוברת יש וריאנטים רבים (המשתנים מאזור לאזור), וזו הסיבה לקיומם של מילים ושמות רבים המוכרים לנו שקיימות בהם גם התנועות o (אבו ע'וש) ו־e (כפר קאסם).

בערבית אין דגש קל אלא רק דגש חזק, שנהגה כהארכה או הכפלה של העיצור. לעיתים הדגש החזק מתבטא גם בהגייה חזקה יותר. על מנת לציין דגש חזק מסמנים מעין w קטנה מעל האות, כך: _ّ. סימן זה מכונה שַׁדַّה (شَدَّة) או תַשְׁדִיד (تَشْدِيد = "חיזוק"), מאותו שורש כמו המילה שַׁדִיד شَدِيد = "חזק, עז".

התנועות בערבית
שם התנועה בערבית תעתוק שם התנועה הסימון הגרפי תעתיק מקובל בעברית הערך הפונטי
فَتْحَة פַתְחַה ـَ [ה] ַ נהגה כהגיית פתח
كَسْرَة כַּסְרַה ـِ [ו] ִ נהגה כהגיית חיריק
ضَمَّة דַ֗מַّה (בתעתיק מדויק: צַ'מַّה) ـُ ֻ נהגה כהגיית שורוק
سُكُون סֻכּוּן ـْ ְ נהגה כהגיית שווא נח
تَنْوِين ٱلْفَتْح (فَتْحَتَان) תַנְװִין אלְפַתְח (פַתְחַתַאן/תַיְן (=שתי פַתְחות)) ـً ا ַן נהגה כסיומת אַן למילה
تَنْوِين ٱلْكَسْر (كَسْرَتَان) תַנְװִין אלְכַּסְר (כַּסְרַתַאן/תַיְן (=שתי כַּסְרות)) ـٍ ִן נהגה כסיומת אֶן למילה
تَنْوِين ٱلضَّمّ (ضَمَّتَان) תַנְװִין א-דַّ֗'םّ (דַ֗מַّתַאן/תַיְן (=שתי דַ֗מّות)) ـٌ ֻן נהגה כסיומת אוּּן למילה

דקדוק ערבי

השורשים

הערבית, כמרבית השפות השמיות, משתמשת בשורשים עיצוריים ליצירת פעלים ושמות עצם. השורשים הם בדרך כלל תלת-עיצוריים, אם כי קיימים גם שורשים ארבע-עיצוריים. חלק מהשורשים התלת-עיצוריים נוצרו משורשים דו-עיצוריים קדומים שהורחבו (והשווה לעברית, שגם בה ניתן למצוא תופעה דומה בגזרת הכפולים: חמם, פרר; ובגזרת ע"ו/י: שיר, טוס, שוב).

לרבים מהשורשים הערביים אפשר למצוא מקבילות זהות או קרובות סמנטית בעברית. כך למשל השורשים עמ"ל, כת"ב, לב"ש, קר"א, שכ"ן ושמ"ע מצויים בשתי השפות במשמעויות כמעט זהות (אבל במקבילה הערבית יש ס ולא ש). כמו כן, קיימות מילים דומות או זהות רבות בשתי השפות. ישנם גם שורשים שהשתנו אך מעט בין השפות. לדוגמה קט"ל בעברית וקת"ל בערבית.

ישנם בעברית ובערבית גם שורשים, שאין ביניהם קשר, לדוגמה, השורש ספ"ר: בעברית הוא קשור לסיפורים, למספרים ולתספורות; בערבית הוא קשור לנסיעות.

הפועל הערבי

הבניינים

בשפה הערבית ישנם 15 בניינים; עשרת הראשונים הם השימושיים ביותר, ובאופן מעשי, בשפת ימינו, לא משתמשים ביתר הבניינים. את השימוש בחמשת הנותרים ניתן למצוא בספרות ובשירה הערבית מימי הביניים. חמשת הבניינים הללו שוליים ביותר ולכל אחד מהם בין 2–5 פעלים בלבד. לתשעה מתוך עשרת הבניינים השימושיים של הערבית יש צורת בינוני פעיל וגם צורת בינוני סביל (יוצא הדופן הוא הבניין אִפְעַלַّ, שאין לו צורת בינוני כלל).

בחמישה מקרים קיים גם דמיון צורה וגם משמעות בין בנייני השפה הערבית לבין בנייני השפה העברית המודרנית: בניין פָּעַל העברי הוא המקביל ל-פַעַלַ הערבי, בניין נפעל (בניין הסביל של פעל) העברי מקביל לבניין אִנְפַעַלַ הערבי, בניין הִפְעִיל העברי ל-אַפְעַלַ הערבי, בניין פִּעֵל מקביל ל-פַאעַלַ הערבי ומקבילות גם שתי צורות הפעולה החוזרת של פִּעֵל ו-פַאעַלַ, שהן הִתְפַּעֵל ו-תַפַאעַלַ, בהתאמה. בערבית קיימת צורת סביל פנימי ל-6 בניינים (1, 2, 3, 4, 8, 10), בדומה לבניינים פֻּעַל ו-הֻפְעַל בעברית, שהם הסביל הפנימי של פִּעֵל ו-הִפְעִיל, בהתאמה, אבל בערבית צורות הסביל הפנימי לא נחשבות כבניינים בפני עצמם. הבדל בולט בין מערכת הבניינים הערבית והעברית הוא שבעברית יש רק בניין אחד לצורת החוזר/הדדי/עצמי ואילו בערבית יש ארבעה (ראו את הטבלה השלישית, שם מודגמות גם חלק מצורות הסביל הפנימי).

בנייני הערבית:

עשרת הבניינים הנפוצים

מס' בניין בערבית תעתיק לעברית IPA משמעות/מקביל עברי/דוגמאות
1 فَعَلَ פַעַלַ faʕala בניין קל. דוגמה: كَتَبَ (kataba) = כתב
2 فَعَّلَ פַעַّלַ faʕʕala משמעות הבניין: משמעות הגרימה. עשה משהו למשהו או למישהו אחר (כמו לימד, סידר, סכסך). דומה לבניין 4 במשמעותו, כמו גם למשמעות המשנית של בניין פיעל העברי. מבחינת האבולוציה של השפה, מקובל לייחס אותו לבניין פיעל בעברית. דוגמה: كَتَّبَ (kattaba) = הכתיב.
3 فَاعَلَ פַאעַלַ faːʕala לרוב מתאר הגזמה או פעולה אינטנסיבית יותר מאשר הבניין הראשון. מבחינת משמעותו, הוא מקביל לשימוש בעברית, בחלק מפעלי הבניין פִּעֵל, כגון: שיבר = שבר בכוונה ובכוח. داخل (דַאחַלַ) = התערב בעניין לא לו – צורת ההגזמה של "נכנס".
4 أَفْعَلَ אַפְעַלַ afʕala בניין הִפְעִיל – הן מבחינת משמעות והן מבחינת צורה. מקביל במשמעות לבניין השני ולכן, בערבית מדוברת פלסטינית, הוא מוחלף כמעט תמיד בבניין השני. דוגמה: أَكْتَبَ (aktaba) = הכתיב (כמו בבניין 2)
5 تَفَعَّلَ תַפַעַّלַ tafaʕʕala צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 2. אין לו מקביל ברור בעברית מבחינת המשמעות. אולם, היסטורית, הוא המקביל של התפעל.
6 تَفَاعَلَ תַפַאעַלַ tafaːʕal צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 3 ולכן הוא הקרוב ביותר לבניין התפעל בעברית, מבחינת משמעותו. דוגמה: تَكاتَبَ (takaataba) = התכתב.
7 إِنْفَعَلَ אִנְפַעַלַ infaʕala צורת הסביל של בניין 1. מקביל לבניין נפעל בעברית. דוגמה: انْكَتَبَ (inkataba) = נכתב
8 إِفْتَعَلَ אִפְתַעַלַ iftaʕala קרוב לבניין התפעל העברי בכך שיש בו תופעות מיוחדות הקשורות בפה"פ. צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 1. אין לו מקביל ברור בעברית. דוגמה: اكْتَتَبَ (iktataba) = הוסיף את שמו לרשימה (כמו נרשם ביוזמתו לקורס).
9 إِفْعَلَّ אִפְעַלַّ ifʕalla שינה צבע או מצב. כמו בפעלים העבריים "החוויר", "הסמיק" או "השמין", דהיינו, משמעותו המשנית של בניין "הפעיל" בעברית. בערבית מדוברת פלסטינית לא משתמשים בבניין זה.
10 إِسْتَفْعَلَ אִסְתַפְעַלַ istafʕala צורת החוזר, העצמי או ההדדי של בניין 4. אין לו מקביל ברור בעברית.

חמשת הבניינים הנוספים

מס' בניין בערבית בתעתיק לעברית IPA משמעות
11 إِفْعَالَّ אִפְעַאלַّ ifʕaːlla וריאציה על המשמעות של בניין 9[4]
12 إِفْعَوْعَلَ אִפְעַוְעַלַ ifʕawʕala קשה להכליל את משמעות הבניין בשל נדירותו. אם כי ניתן להצביע על הקשר שלו לגזרת הכפולים. לדוגמה اِخْضَوْضَرَ = הפך ירקרק.
13 إِفْعَوَّلَ אִפְעַוַّלַ ifʕawwala
14 إِفْعَنْلَلَ אִפְעַנְלַלַ ifʕanlala
15 إِفْعَنْلَى אִפְעַנְלַא ifʕanlā

השוואת הבניינים העיקריים בערבית ובעברית

ההשוואה היא בעיקר מהבחינה ההיסטורית והמורפולוגית. פחות מבחינת המשמעות העכשווית של הבניינים. המשמעות העכשווית מופיעה בסוגריים. המספרים בטבלה מציינים את מספר הבניין הערבי.

בניין פעיל בניין סביל צורת סביל פנימי בניין חוזר
בניין פעולה פשוטה فَعَلَ 1 פָּעַל إِنْفَعَلَ 7 נפעל فُعِلَ 1 إِفْتَعَلَ 8
בניין גרימת פעולה לזולת فَعَّلَ 2 פִּעֵל (משמעות משנית של פִּעֵל כיום) فُعِّلَ 2 פֻּעַל تَفَعَّلَ 5 התפעל
בניין פעולה מאומצת ומכוונת فَاعَلَ 3 (המשמעות המרכזית של פִּעֵל כיום) فُوعِلَ 3 تَفَاعَلَ 6
בניין גרימת פעולה לזולת أَفْعَلَ 4 הפעיל (המשמעות המרכזית של הפעיל) أُفْعِلَ 4 הֻפְעַל إِسْتَفْعَلَ 10 *
בניין פעולת שינוי צבע או מצב إِفْعَلَّ 9 (המשמעות המשנית של הפעיל)
  • הבניין העשירי, إِسْتَفْعَلَ, דומה מבחינה מורפולוגית בלבד לבניין העברי הנדיר השתפעל (משפט לדוגמה: אתמול, הסיפור השתכתב מעצמו). אולם, מבחינה היסטורית ומבחינת המשמעות, אין קשר בין השניים.

הגופים

בשפה הערבית קיימים שנים עשר שמות לגופים (ראו בטבלה): מדבר, מדברים, נוכח, נוכחת, נוכחים, זוג-נוכחים, נוכחות, נסתר, נסתרת, נסתרים, זוג-נסתרים, נסתרות. בעת הטיית פועל, מוספת לפועל תחילית או סיומת, האופיינית לגוף אליו הוא מוטה. אולם, אף על פי שלגופים ישנם שנים עשר שמות לגופים, ניתן לטעון כי יש שלושה עשר (ואפילו ארבעה עשר) גופים. זאת משום, שלגוף השלישי הזוגי יש הטיות שונות לזכר ולנקבה, אף על פי ששם הגוף זהה.

מדבר (גוף I) נוכח (גוף II) נסתר (גוף III)
יחיד אני - أَنَا
אַנַא
אתה - أَنْتَ
אַנְתַ
הוא - هُوَ
הֻוַ
יחידה את - أَنْتِ
אַנְתִ
היא - هِيَ
הִיַ
זוג אנחנו - نَحْنُ
נַחְנֻ
"שניכם" - أَنْتُمَا
אַנְתֻמַא
"שניהם" - هُمَا
הֻמַא
רבים אתם - أَنْتُمْ
אַנְתֻמְ
הם - هُمْ
הֻמְ
רבות אתן - أَنْتُنَّ
אַנְתֻנַّ
הן - هُنَّ
הֻנַّ

לדוגמה, הפועל "לכתוב" בזמן עבר (שורש כ.ת.ב., בניין קל, במשמעות זהה לזו שבעברית).

מדבר (גוף I) נוכח (גוף II) נסתר (גוף III)
יחיד أَنَا كَتَبْتُ
אַנַא כַּתַבְּתֻ
أَنْتَ كَتَبْتَ
אַנְתַ כַּתַבְּתַ
هُوَ كَتَبَ
הֻוַ כַּתַבַּ
יחידה أَنْتِ كَتَبْتِ
אַנְתִ כַּתַבְּתִ
هِيَ كَتَبَتْ
הִיַ כַּתַבַּתְ
זוג نَحْنُ كَتَبْنَا
נַחְנֻ כַּתַבְּנַא
أَنْتُمَا كَتَبْتُمَا
אַנְתֻמַא כַּתַבְּתֻמַא
هُمَا كَتَبَا / كَتَبَتَا
הֻמַא כַּתַבַּא (ז) כַּתַבַּתַא (נ)
רבים أَنْتُمْ كَتَبْتُمْ
אַנְתֻמְ כַּתַבְּתֻם
هُمْ كَتَبُوا
הֻמְ כַּתַבּוּא (הא' שותקת)
רבות أنْتُنَّ كَتَبْتُنَّ
אַנְתֻנַّ כַּתַבְּתֻנָّ
هُنَّ كَتَبْنَ
הֻנַّ כַּתַבְּנַ

בערבית המדוברת צורות הזוגי נטמעו בצורות הרבים וצורות הנוכחות והנסתרות נטמעו בצורת הנוכחים והנסתרים (בהתאמה).

הזמנים

בערבית יש 7 זמנים: עבר (اَلْمَاضِي), עתיד (اَلْمُضَارِع اَلْمَرْفُوع), עתיד מנצוב (اَلْمُضَارِع اَلْمَنْصُوب), עתיד מג'זום (اَلْمُضَارِع اَلْمَجْزُوم), ציווי (اَلْأَمْر), בינוני פועל (إِسْم اَلْفَاعِل) ובינוני פעול (إِسْم اَلْمَفْعُول). צורות הבינוני משמשות בדרך כלל כשמות עצם, אך ניתן להשתמש בהן כדי לבטא את ההווה. צורה מקובלת יותר לביטוי ההווה הוא השימוש ב"זמן ביניים". כלומר: שימוש בלשון עתיד לתיאור פעולה בהווה (כמו שימוש בלשון עתיד בעברית לתיאור העבר וההווה (לדוגמה: וילך משה), או העבר לתיאור העתיד). על מנת להבחין בין צורת העתיד להווה, ניתן להוסיף את המילית سَوْفَ (סַוְףַ, sawfa) או את התחילית سَ (סַ) לפני הפועל המדגישות כי מדובר בעתיד.

צורת העבר הבסיסית היא צורתו של הנסתר. לצורך יצירת הגופים מוסיפים לצורה זו את הסיומת המתאימה לגוף. גם בעתיד הצורה הבסיסית היא צורת הנסתר, ויצירת הגופים מתבצעת על ידי החלפת התחילית והוספה, במקרה הצורך, של סיומת.

השימוש בעתיד המנצוב נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו أَنْ (אַן), המופיעה לאחר פעלים שבהם יש רצון, בקשה, תקווה וכדומה, ו-لَنْ (לַן), השוללת פעלים באופן מוחלט. צורת העתיד המנצוב היא החלפת הדמה שעל למ"ד הפועל בפתחה (למשל: תַכְּתֻבֻּ => תַכְּתֻבַּ) או שימוש בסיומת מקוצרת בגופים בעלי סיומת ארוכה (למשל: תַכְּתֻבִּינַ => תַכְּתֻבִּי).

השימוש בעתיד המג'זום נעשה לאחר מיליות מסוימות כמו لَمْ (לַם), השוללת פעלים בצורת עתיד במשמעות עבר. צורת העתיד המג'זום היא החלפת הדמה של למ"ד הפועל בסכון (למשל: תַכְּתֻבֻּ => לַם תַכְּתֻבְּ) או שימוש בסיומת מקוצרת בגופים בעלי סיומת ארוכה (למשל: תַכְּתֻבִּינַ => לַם תַכְּתֻבִּי). בנוסף, בגופים חסרי סיומת, יש גם השמטה של אם קריאה בשורשים שבהם עי"ן או למ"ד הפועל היא ي או و (דוגמאות: תַקוּלֻ => לַם תַקֻלְ, תַמְשִׁי => לַם תַמְשִׁ).

צורת הציווי נוצרת על ידי השמטת התחילית מצורת העתיד המג'זום בגופים המתאימים. כאשר כתוצאה מההשמטה נוצר מצב שבו ישנו סכון על האות הראשונה, מתווספת אליף לפני הסכון.

מכיוון שצורות הבינוני הן למעשה שמות, נטייתם היא על דרך נטיית השמות.

השם הערבי

כמו הפעלים, גם מרבית השמות בערבית נגזרים מן השורשים תלת העיצוריים, המובאים למעלה.

היחסות בערבית

בערבית קיימות שלוש יחסות, המסומנות באמצעות ניקוד סופי של שמות העצם: יחסת הנושא והנשוא השמני (בערבית: رَفْع, רַפְע), המסומנת באמצעות תנועת דמה; יחסת המושא הישיר והתיאורים (نَصْب, נַצְבּ), המסומנת באמצעות תנועת פתחה; ויחסת המושא העקיף והסומך בצירוף סמיכות (جَرّ, גַ'רّ), המסומנת באמצעות תנועת כסרה. שמות לא מיודעים, למעט מחוסרי תנווין, ינוקדו בתנועות תנווין בהתאמה לתנועה הרגילה של היחסה; למשל, נושא לא-מיודע ינוקד בתנווין דמה.

לדוגמה, שם העצם המיודע الملك /al-malik/, "המלך" יופיע כ-

  • الملكُ /al-maliku/ בבואו כנושא או כנשוא שמני, ("המלך אמר" - قال الملكُ, "שלמה הוא המלך" - سلمان هو الملكُ)
  • الملكَ /al-malika/ בבואו כמושא ישיר ("ראיתי את המלך" - رأيت الملكَ)
  • الملكِ /al-maliki/ בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס ("באתי אל המלך" - جئت إلى الملكِ), או כסומך ("בית המלך" - بيت الملكِ).

המין הדקדוקי בערבית

שמות העצם בערבית מתפלגים לשני מינים דקדוקיים: זכר ונקבה, ועל שם התואר להתאים במינו לשם העצם המתואר. לרוב מין הנקבה מאופיין באמצעות סיומת תא או תא מרבוטה, אך לכלל זה עשויים להיות יוצאי דופן. בערבית צורת היחיד של הנקבה משמשת גם לציון הרבים של עצמים משני המינים שלא מציינים בני-אדם (ראו הסעיף הבא).

הריבוי בערבית

שמות מסוימים בערבית, רבים מהם בצורות הבינוני, מקבלים ריבוי שלם הקבוע בצורתו. הריבוי השלם לזכר מתבטא בתוספת הסיומת ـُونَ (או ـِينَ ביחסות הנצב והג'ר), והריבוי השלם לנקבה מתבטא בתוספת הסיומת ـَات לשם (כאשר יש בצורת היחיד תא מרבוטה, היא נשמטת בצורת הריבוי). שמות לועזיים רבים מקבלים ריבוי שלם נקבה.

מאידך, ריבוים של שמות מסוימים הוא שבור, כלומר, צורת הרבים אינה מורכבת מצורת היחיד בתוספת סיומת. לדוגמה, הריבוי של המילה بَيْت הוא بُيُوت. קיימים משקלים רבים לריבוי השבור, אך ברוב המשקלים צורת הריבוי היא בעלת הברה אחת יותר מצורת היחיד.

כשמופיעה מילה בצורת ריבוי שאינה מתייחסת לבני אדם יותאם לה פועל, תואר, כינוי רמז או כינוי גוף בצורת נקבה יחידה. למשל: هٰذِهِ ٱلْبُيُوت كَبِيرَة ("הַאדִ'הִ אלְבֻּיוּת כַּבִּירַה"), תרגום מילולי: "זאת הבתים גדולה" (= הבתים האלה גדולים). לצורך העניין, גם צורות כגון شُعُوب ("שֻעוּבּ" = עמים), طَوَائِف ("טַוַואאִ'ף" = עדות) וכיוצא באלה, נחשבות כריבוי שאינו מציין בני אדם, כיוון שצורת היחיד שלהן אינה מציינת אדם אחד, אלא קבוצה. גם מילים כגון مَلَائِكَة ("מַלַאאִ'כַּה" = מלאכים) ייחשבו לריבוי שאינו מציין בני אדם, אף על פי שמייחסים להם תכונות אנושיות. בדקדוק הערבי מכונה התופעה "جَمْع غَيْر الْعَاقِل" ("גַ'מְע עַ'יְר אלְעַאקִל" ="ריבוי דברים שאינם בעלי שכל"). מורים לערבית נוהגים לכנות את התופעה בראשי התיבות: רשמב"א (ריבוי שאינו מציין בני אדם).

הזוגי

בשפה הערבית קיימת צורת זוגי (اَلْمُثَنَّى, אלמֻתַ'נַّא) הבאה לתאר שני פרטים. לעומת העברית, ששימרה חלקית את צורת הזוגי בשמות עצם מסוימים (למשל, "שעתיים" או זוגי מופשט: "שמַיִם"), אך לא בפעלים, הערבית הספרותית שימרה לחלוטין את צורת הזוגי בשם ובפועל. צורת הזוגי בשם נוצרת על ידי הוספת הסיומת ـَانِ (ـَيْنِ ביחסות הנצב והג'ר) לצורת היחיד של השם. הצורה הזוגית בערבית גזורה מצורת היחיד, והיא איננה נחשבת לסוג של רבים אלא לצורה נפרדת בפני עצמה. השימוש בצורת זוגי גורר הטיה של כל המילים במשפט, שמתייחסות לעצם הזוגי, בצורת זוגי (שווה ערך למשפט כגון: "יַלְדָּתַיִם הָלְכָָתַיִם" או "ילדתיים הלכתינה", במובן של "שתי ילדות הלכו"). צורת הזוגי מאפשרת קצרנות רבה בכתב. כך למשל "שני הילדים של שניהם": وَلَدَاهُمَا (וַלַדַאהֻמַא).

תחביר

עקב קיומן של היחסות בערבית, התחביר הערבי עשוי להיות חופשי יחסית, אך בערבית הספרותית הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפועלי הוא נשוא-נושא-מושא, ואילו בערבית המדוברת הדפוס הנפוץ ביותר בתחביר המשפט הפועלי הוא נושא-נשוא-מושא. כאשר הפועל בא לפני מבצע הפעולה הוא בא בצורת יחיד או יחידה (בהתאם למין מבצע הפעולה), גם כאשר מבצעי הפעולה הם רבים או רבות. הפועל מותאם למבצע הפעולה במספר רק כאשר הוא בא אחרי מבצע הפעולה, דבר שקורה כאשר מבצע הפעולה מבצע יותר מפעולה אחת או בפסוקיות. המשפט השמני, לרבות השימוש באוגד, קיים אף הוא בערבית.

בערבית כמו בעברית שם התואר (להוציא שמות מספר מעל 1) עוקב אחר העצם שהוא מתאר ומתאים לו במין ובמספר. בצורת הסמיכות הנסמך קודם לסומך, בדומה לעברית.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ניר צורף, חידושי מילים ולשון בעיתוני ארצות ערב - מגמות וחידושים, הוצאת צבעונים, 2021

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ 1.0 1.1 בערבית התהפכה הגייתן של הפונמות המיוצגות בעברית בשי"ן ימנית ושמאלית
  2. ^ כעיצור
  3. ^ כתנועה
  4. ^ תא קשורה
  5. ^ כאשר פתחה ושַׁדַّה מופיעות שתיהן באותה אות, הפתחה מופיעה תמיד מעל השַׁדַّה.
  6. ^ כאשר כסרה ושַׁדַّה מופיעות שתיהן באותה אות, הכסרה יכולה להופיע מתחת לאות, או מתחת לשַׁדַّה.

הערות שוליים

  1. ^ שו"ת הרמ"א סי' ק"ל בשם ספר המתורגמן
  2. ^ 2.0 2.1 מיכאל וינטר, כתב פולמוס מאת עבד אלגני אלנאבלסי נגד מלומד טורקי על מעמדם הדתי של 'אהל אלד'מה'. בתוך: חוה לצרוס-יפה. 1996. סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות; היהודים בקרב שכניהם המוסלמים. מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל: ירושלים. עמ' 183-194.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 מיכאל וינטר, עמ' 187.
  4. ^ ראו Arabic: A Linguistic Introduction By Karin C. Ryding, עמוד 73
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0