אוניות המערכה מסדרת סנטוריון
 | |
| אה"מ בארפלור, 1895 | |
| תיאור כללי | |
|---|---|
| סוג אונייה | אוניית מערכה |
| צי |
 הצי המלכותי הבריטי |
| סדרה קודמת | אוניות המערכה מסדרת רויאל סובריין |
| סדרה עוקבת | אה"מ רינואון |
| ציוני דרך עיקריים | |
| תחילת הבנייה | 1890 |
| הושקה | 1892 |
| תקופת הפעילות | 1894–1909 (כ־15 שנים) |
| אחריתה | 2 נגרטו |
| נתונים כלליים | |
| הֶדְחֶק | 10,805 טון |
| אורך | 119.1 מטר |
| רוחב | 21.3 מטר |
| שוקע | 7.82 מטר |
| מהירות | 17 קשרים |
| גודל הצוות | 606–620 איש |
| טווח שיוט | 9,690 ק"מ במהירות 10 קשר |
| הנעה | 8 דוודים המזינים 2 מנועי קיטור בהספק 9,000 כוחות סוס |
| צורת הנעה | 2 מדחפים |
| שריון | שריון עיקרי – 229–305 מ"מ, שריון סיפון – 51–64 מ"מ, מחיצות – 203 מ"מ, ברבטות – 127–229 מ"מ, צריחי תותחים – 152 מ"מ, קזמטים – 51–102 מ"מ, מגדל הניווט – 305 מ"מ |
| חימוש | 4 תותחים 10 אינץ' (254 מ"מ), 10 תותחים 4.7 אינץ' (120 מ"מ), 8 תותחים 6 ליטראות (2.2 אינץ', 57 מ"מ), 12 תותחים 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)), 7 צינורות טורפדו 18 אינץ' (450 מ"מ) |
אוניות המערכה מסדרת סנטוריון היו זוג אוניות מערכה פרה-דרדנוט שנבנו עבור הצי המלכותי בשנות ה-90 של המאה ה-19. הן דורגו כאוניות מערכה מדרג ב' מכיוון שהן היו חמושות ומשוריינות פחות בכבדות מאשר אוניות המערכה מדרג א'. הן תוכננו לשירות בחו"ל וקיבלו מהירות גבוהה יותר וטווח ארוך יותר כדי להתמודד עם הסיירות המשוריינות שנבנו אז כפושטות סחר.
לאחר כניסתן לשירות ב-1894, סנטוריון ובארפלור בילו את רוב הקריירה שלהן בתחנת סין או בצי הים התיכון, כאשר סנטוריון שימשה בדרך כלל כאוניית הדגל של הראשונה. האוניות האחיות השתתפו בדיכוי מרד הבוקסרים באמצע שנת 1900. הן נבנו מחדש מ-1901 עד 1905 והוקצו לצי המילואים ב-1905, מכיוון שהעלייה במהירויות הסיירות הפכה אותן למיושנות. בארפלור שימשה כאוניית הדגל של פלגת פורטסמות' של צי המילואים במשך מספר שנים. הן הוצאו משימוש ב-1909 ונמכרו לגרוטאות בשנה שלאחר מכן.
רקע ותיאור
סדרת סנטוריון, שאושרה על ידי חוק ההגנה הימית משנת 1889, תוכננה על ידי ויליאם וייט, מנהל הבנייה הימית, כדי לעמוד בדרישת האדמירליות עבור אוניות המתאימות לשימוש כספינות דגל בתחנות סין והאוקיינוס השקט, המסוגלות להביס את האוניות הזרות החזקות ביותר שהן עלולות להיתקל בהן שם. אלה היו ככל הנראה סיירות משוריינות עם תותחי 8 אינץ' (203 מילימטרים) שנכנסו אז לשירות, שנועדו לתקוף את ספנות הסוחר הבריטית במקרה של מלחמה. האדמירליות דרשה מהירות של לא פחות מ-16.5 קשרים (30.6 קמ"ש), שוקע רדוד שלא יעלה על 26 רגל (7.9 מטרים) כדי לעבור דרך תעלת סואץ ולשייט בנהרות סיניים, טווח השווה לזה של הסיירת המשוריינת אימפריוז, והכי חשוב, עלות נמוכה ב-30% מזו של אוניית המערכה מדרג א' רויאל סובריין. העיצוב של וייט היה כמעט כמו אונייה מהסדרה רויאל סובריין מוקטנת עם תותחי 10 אינץ' (254 מילימטרים) ו-4.7 אינץ' (120 מילימטרים) שהחליפו את תותחי ה-13.5 אינץ' (343 מילימטרים) ותותחי ה-6 אינץ' (152 מילימטרים) של האוניות הגדולות יותר.
אוניות הסדרה היו באורך כולל של 390 רגל 9 אינץ' (119.1 מטרים) ואורך בין הניצבים של 360 רגל (109.7 מטרים), ורוחב של 70 רגל (21.3 מטרים). השוקע שלהן היה 25 רגל 8 אינץ' (7.82 מטרים) התפוסה סטנדרטית ו-26 רגל 9 אינץ' (8.2 מטרים) במעמס מלא. הדחק האוניות היה 10,634 טונות ארוכות (10,805 טונות) בתפוסה סטנדרטית ו-11,200 טונות ארוכות (11,400 טונות) במעמס מלא. לאוניות היה גובה מטאצנטרי של 4.1 רגל (1.2 מטרים) במעמס מלא. לאור מיעוט מתקני העגינה הגדולים מספיק כדי לטפל בהם באזורי ההפעלה המיועדים להם, גופי הפלדה שלהם נעטפו בעץ ובנחושת כדי להפחית את הזיהום הביולוגי ולהאריך את הזמן בין ניקוי התחתית. הצוותים שלהם מנו 620 קצינים ומלחים ב-1895 ו-600 לאחר שנבנו מחדש בשנים הראשונות של המאה ה-20. האוניות נחשבו לספינות הפלגה טובות וסירות ים טובות.
אוניות הסדרה הונעו על ידי זוג מנועי קיטור תלת דרגתיים עם 3 צילינדרים, שכל אחד מהם הניע מדחף בודד, תוך שימוש בקיטור שסופק על ידי שמונה דוודים גליליים בלחץ עבודה של 155 PSI (1,069 קילו-פסקל, 11 קילוגרם-כוח לסמ"ר). המנועים תוכננו להפיק סך של 9,000 כוחות סוס (6,700 קילוואט) שנועדו להעניק לאוניות מהירות של 17 קשרים (31 קמ"ש). המנועים התגלו כחזקים מעט מהצפוי והאוניות הגיעו למהירות של 17.1 קשרים (31.7 קמ"ש) בין 9,703–9,934 כוחות סוס (7,236–7,408 קילוואט) במהלך ניסויי הים שלהם. בעת הפלגה עם שוקע מאולץ, הן הגיעו למהירות של 18.5 קשרים (34.3 קמ"ש) מ-13,163–13,214 כוחות סוס (9,816–9,854 קילוואט) למרות שהדבר פגע לעיתים קרובות בדוודים ונאסר רשמית. אוניות הסדרה נשאו לכל היותר 1,420–1,440 טונות ארוכות (1,440–1,460 טונות) של פחם, שהספיק לטווח שיוט של 5,230 מיילים ימיים (9,690 ק"מ) במהירות של 10 קשרים (19 קמ"ש).
חימוש
אוניות הסדרה נשאו ארבעה תותחי 10 אינץ' (254 מ"מ)/32 קליבר Mk III של הסוללה הראשית שהורכבו בשני צריחים תאומים על גבי ברבטות עגולות, אחד מקדימה ואחד מאחור. הברבטות הללו היו הראשונות בצי המלכותי שהיה ניתן לטעון את התותחים בכל זוויות המעבר ולכן היו עגולות ולא בצורת אגס כמו אלו שהיו בסדרת רויאל סובריין ובאוניות מערכה קודמות, מה שחסך כמות ניכרת של משקל. מנוע קיטור הותקן כדי לאפשר לגלגלת התותח לעבור בסיבוב אחד לדקה, אך הוא התגלה כחלש מדי בשירות מכדי לעצור לחלוטין את הצריח במקום אחד ונטה לזחול. ניתן היה לסובב את הגלגלת באופן ידני על ידי מערכת של גלגלי שיניים, אך הוא לא התאים לחלוטין למשימה. ההגבהה המרבית הייתה +35°, אם כי היה צורך להסיר חתיכת שריון קטנה כדי למנוע מהתותחים הנרתעים לפגוע בו. התותחים הופעלו ביד למעלה ולמטה, אם כי בארפלור הייתה מצוידת במנועים חשמליים של סימנס כניסוי שיכלו להזיז את התותחים בכל טווח הגובה שלהם תוך 14 שניות. תותחי Mk III ירו פגזים ששקלו 500 ליברות (230 קילוגרם) במהירות לוע של 2,040 רגל לשנייה (620 מטר לשנייה) עם טווח מרבי של 10,100 יארד (9,200 מטרים) בעת ירי בגובה של +12°05'. כשהם מורמות לגובה המקסימלי שלהם, ניתן היה לירות את התותחים רק עם חצי עומס של מטען הודף, מה שהעניק להם מהירות לוע של 1,393 רגל לשנייה (425 מטר לשנייה) וטווח של 11,522 יארד (10,536 מטרים).
החימוש המשני שלהם כלל עשרה תותחים מהירים (QF) 4.7 אינץ' (120 מ"מ)/ 40 קליבר בצריחים בודדים. חצי תריסר מתותחים אלו היו מותקנים על הסיפון העליון, מוגנים במגני תותחים, ושאר התותחים הותקנו בקזמטים בצידי גוף האונייה. הם ירו פגזים במשקל 45 ליברות (20 קילוגרם) במהירות לוע של 2,125 רגל לשנייה (648 מטר לשנייה). הגנה מפני סירות טורפדו ניתנה על ידי שמונה תותחי QF 6 פאונד (57 מילימטרים (2.2 אינץ')) ותריסר תותחי הוצ'קיס QF 3 פאונד (1.9 אינץ' (47 מ"מ)). התותחים האחרונים הללו ירו פגזים במשקל 3 ליברות 3 ounces (1.4 קילוגרם) במהירות לוע של 1,867 רגל לשנייה (569 מטר לשנייה). האוניות היו חמושות גם בשבעה צינורות טורפדו בקוטר 18 אינץ' (450 מ"מ), שניים בכל צד רוחב ואחד בירכתיים מעל המים ואחד בכל צד רוחב מתחת למים.
שריון
אוניות הסדרה היו מצוידות ברובן בשריון מורכב, אם כי חלקים מסוימים יוצרו משריון משופר של הארווי. חגורת השריון הראשית בקו המים שלהן נעה בעובי בין 9–12 אינץ' (229–305 מילימטרים) למרות שהקצה התחתון היה בעובי של 8 אינץ'. היא הייתה באורך 200 רגל (61.0 מטרים) באמצע האונייה ובגובה 7 רגל 6 אינץ' (2.3 מטרים), מתוכם 5 רגל (1.5 מטרים) היו מתחת לקו המים בתפוסה סטנדרטית. מחיצות אלכסוניות קדמיות ואחוריות, בעובי 8 אינץ', חיברו את חגורת השריון לברבטות כדי ליצור את המצודה המשוריינת. הרצועה העליונה בעובי 4 אינץ' (102 מילימטרים) של שריון הארווי הייתה מעל חגורת קו המים וגובהה 7 רגל 6 אינץ'. היא חיפתה את צד האוניות בין החלק האחורי של הברבטות עד לגובה של 10 רגל (3.0 מטרים) מעל קו המים. מחיצות אלכסוניות של שריון הארווי בעובי 3 אינץ' (76 מילימטרים) חיברו את השריון העליון לברבטות.
הסיפון המשוריין היה פרוס מעל החלק העליון של חגורת השריון בקו המים והורכב מעובי 2 אינץ' (51 מילימטרים) של פלדה עדינה. מתחת לקו המים, הסיפון התחתון בעובי 2.5 אינץ' (64 מילימטרים) נמשך מבסיסי הברבטות בעובי 5 אינץ' (127 מילימטרים) לחרטום ולירכתיים. מעל הסיפון הראשי היו הברבטות בעובי 9 אינץ' ועובי 8 אינץ' בין הסיפון הראשי לתחתון. אוניות הסדרה היו אוניות המערכה הבריטיות הראשונות שהותקנו עם בית תותחים משוריין מעל הברבטות. זה נדרש כדי להגן על צוותי התותחים הגדולים הנדרשים להפעלה ידנית של התותחים והורכב מ-6 אינץ' של פלדת ניקל, אם כי היה צריך להשאיר חלק מהחלק האחורי פתוח כדי להפעיל את התותחים. זה היה הצעד הראשון באבולוציה של צריח התותחים המודרני. הקזמטים לתותחי 4.7 אינץ' היו מורכבים מחזיתות בעובי 4 אינץ' ודפנות בעובי 2 אינץ' של שריון הארווי. עובי הדפנות של מגדל הניווט הקדמי היה 12 אינץ' ואילו אלו של מגדל הניווט האחורי היו בעובי 3 אינץ' בלבד.
בנייה מחדש
אוניות הסדרה תמיד ספגו ביקורת על החימוש המשני החלש שלהם, ודו"ח של קפטן ג'ון ג'ליקו (קפטן סנטוריון) ביוני 1901 דגל בהחלפת תותחי ה-4.7 אינץ' בתותחי 6 אינץ' והסרת כל צינורות הטורפדו מעל המים שלהם. האדמירליות הסכימה להצעתו ותוכניות גובשו במהירות. תותחי BL 6 אינץ' Mk VII החליפו את התותחים הקטנים יותר על בסיס אחד לאחד. הם הורכבו בארבעה קזמטים כפולים ושני יחידים, שישה תותחים על הסיפון הראשי וארבעה על הסיפון העליון. הם היו מוגנים על ידי קזמטים בעובי 5 אינץ' של שריון מוצק של קרופ שדרש בנייה מחדש של החלק האמצעי של המבנה כדי להכיל אותם. כדי לפצות על המשקל הנוסף, הוסרו הגשר האחורי וצינורות הטורפדו מעל המים והתורן הקדמי הוחלף בתורן איתות קטן יותר. בנוסף הותקן רדיוטלגרף. הגידול נטו היה רק 78 טונות ארוכות (79 טונות), למרות שזה הספיק כדי להפחית מעט את מהירות האוניות לכ-16.8 קשרים (31.1 קמ"ש). עלות השיפוץ הייתה כ-125,000 ליש"ט.
אוניות הסדרה
| שם האונייה | המספנה | מחיר | הונחה | הושקה | כניסתה לשירות |
|---|---|---|---|---|---|
| סנטוריון | מספנת פורטסמות' | 540,090 ליש"ט | 30 במרץ 1890 | 3 באוגוסט 1892 | 14 בפברואר 1894 |
| בארפלור | מספנת צ'טם | 533,666 ליש"ט | 12 באוקטובר 1890 | 10 באוגוסט 1892 | 22 ביוני 1894 |
היסטוריית שירות
.jpg)
סנטוריון הייתה הראשונה מבין האחיות שהושלמה והיא הפכה לאוניית הדגל של תחנת סין ב-1894. בארפלור שובצה לצי הים התיכון ב-1895, ובפברואר 1897 היא הפכה לחלק מהשייטת הבינלאומית, כוח רב-לאומי המורכב מאוניות של הצי האוסטרו-הונגרי, הצי הצרפתי, הצי הקיסרי הגרמני, הצי המלכותי האיטלקי, הצי הרוסי הקיסרי והצי המלכותי שהתערבו במרד הנוצרי היווני בין השנים 1897–1898 נגד שלטון האימפריה העות'מאנית בכרתים. היא הצטרפה לאחותה בתחנת סין ב-1898 והפכה לאוניית הדגל של סגן מפקד התחנה. במהלך מרד הבוקסרים בשנת 1900, שתי הספינות תרמו פלוגות נחיתה כדי להשתתף בקרבות של מבצרי טאקו ושל טיינטסין.
האחיות חזרו הביתה ב-1901 וסנטוריון החלה בשיפוץ שלה שנמשך עד 1903. בארפלור הוצבה לזמן קצר במילואים ב-1902 לפני שהחלה בשיפוץ שלה מאוחר יותר באותה שנה. סנטוריון הצטרפה שוב לתחנת סין בשנת 1903 והפליגה בחזרה לבריטניה בשנת 1905 לאחר שחתימת הברית האנגלו-יפנית ביטלה כל צורך באוניות מערכה בריטיות במזרח הרחוק. בארפלור חזרה למילואים לאחר השלמת השיפוץ שלה ב-1904, למרות שהיא השתתפה בתמרונים של אותה שנה. בשנה שלאחר מכן, האונייה הופעלה מחדש לזמן קצר כדי לקחת צוות מחליף למזרח הרחוק ולאחר מכן הפכה לאוניית הדגל של פלגת פורטסמות' של צי המילואים עם שובה. סנטוריון הצטרפה ליחידה זו כשהגיעה ב-1905. האחיות נשארו במילואים עד שנרשמו למכירה ב-1909 ונמכרו לגרוטאות בשנה שלאחר מכן.
קישורים חיצוניים
