אורטוריה

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

אורטוריה היא יצירה גדולה למקהלה, זמרים סולנים ותזמורת. פירוש המילה הוא "הרצאת דברים", דרשה (אורו = מדבר), וראשית התפתחותה הייתה באיטליה. העלילה מתבססת בדרך כלל על תוכן דרמטי, אך בניגוד לאופרה, היא מיועדת לביצוע קונצרטנטי. האורטוריה נוצרה כמעט במקביל לאופרה ולקנטטה והיא נמצאת ביניהן. המשותף לאופרה ולאורטוריה הם אריות סולו, רצ'יטטיבים, מקהלות והרכבים ווקאליים. העלילה היא דרמטית, אך בניגוד לאופרה, האורטוריה אינה מציגה את העלילה אלא "מספרת" עליה, כמרומז משמה. באורטוריה, בניגוד לאופרה, אין תפאורות ותלבושות, ובמקרים מסוימים ישנה תפאורה מינימלית ומרומזת ותלבושות, שתפקידן למקם את המבצעים ולהשרות את רוח התקופה על הצופים. המשחק גם הוא מינימלי ומרומז בלבד, בין הסולנים בלבד, והמקהלה ניצבת מאחור ואינה לוקחת חלק בעלילה פרט לשירה.

בניגוד לאופרות, שהיו מבוססות על עלילות גיבורים, מיתוסים שונים, תככים ומאבקי כוח, האורטוריות המוקדמות התבססו על סיפורים מהתנ"ך ולהבדיל מהברית החדשה עלילותיהן של האורטוריות נכתבו כך שיתאימו לביצוע כנסייתי בחגים הנוצריים.

המקור של הז'אנר נמצא ב"דרמה הליטורגית", שמטרתה הייתה להסביר לקהל את התוכן הדתי ואת הטקסט הלטיני (מכיוון שרוב הציבור לא הבינו את השפה ורבים מהם לא ידעו קרוא וכתוב).

ראשית תולדות האורטוריה

בשנת 1551 יסד פיליפו נרי (בעל תפקיד בכנסייה) אסיפות באולמות תפילה, במטרה לקדם את הפצת הדת הקתולית. קהילות דתיות החלו ליצור תוכניות מוזיקליות משוכללות יותר להתכנסויות ומפגשי תיפלה. האולמות שנועדו לכך נקראו "אורטוריות" והשם דבק בצורת האמנות. תקופת הזוהר של האורטוריות הייתה במאות ה-17 וה-18. במאה ה-17 היו ניסיונות לאין מספר של מלחינים ליצור אופרה דתית, שתענה הן על טעמו של הקהל והן על מגבלות הכנסייה. אמיליו דה קבליירי נודע במשימה הנועזת ביותר שלקח על עצמו ב- Rappresentatione di Anima, et di Corpo, יצירה אלגורית שדמויותיה ייצגו תכונות מושפטות של האדם, אבל היצירה לא זכתה להצלחה.

במחצית השנייה של המאה ה-17 הופיעו מגמות חילון באורטוריות הדתיות. ראיה לכך אפשר למצוא בביצועיהן הסדירים מחוץ לכנסיות, בחצרות אצולה ובתיאטראות ציבוריים. אם דתיות ואם חילוניות, נושאי האורטוריות אמורים להיות כבדי-משקל. בין נושאיהן יכולים להופיע בריאת העולם, חייו של גיבור קלאסי או נביא תנ"כי. עם הזמן חלו תמורות נוספות, אולי משום שרוב מחברי האורטוריות היו גם מלחיני אופרות פופולריים. הם החלו לפרסם את הליבריות של האורטוריות כמו את אלה של האופרות פרי עטם. עד מהרה הושם דגש על אריות ואילו השימוש במקהלה פחת והלך. זמרות הועסקו יותר ויותר והחליפו את המספר בשימוש ברצ'יטטיבים. בסופו של דבר חיבר מונטוורדי את "קומבטימו", הנחשבת לאורטוריה החילונית הראשונה.

ג'אקומו קריסימי היה בין מלחיני האורטוריה הראשונים, והוא זכור כיום בעיקר הודות ל"יפתח" שלו, אורטוריה לטינית המביאה את סיפורה התנכ"י של בת יפתח, שאביה נאלץ להקריבה משום שנדר להקריב את היצור החי הראשון שייצא לקראתו בשובו מנצח מן המערכה.

הנדל, המפורסם היום בעיקר ב"משיח" שלו, כתב אורטוריות חילוניות, המבוססות על נושאים מן המיתולוגיה היוונית והרומית. עוד נזקפת לזכותו האורטוריה הראשונה בשפה האנגלית.

באמצע המאה ה-17 התפתחו שני טיפוסי אורטוריה:

  • אורטוריה וולגרה (באיטלקית) - בין הדוגמאות המייצגות לצורה זו:
"דניאל" של קריסימי
"טומאזו" של מרקו מאראצולי
יצירות דומות שכתבו פרנצ'סקו פוג'ה ולואיג'י רוסי

אורטוריות וולגרה נמשכו בין 30 ל-60 דקות ובוצעו בשני חלקים וביניהם דרשה; המוזיקה שלהן דומה לזו של אופרות וקנטטות קאמריות מאותה תקופה.

  • אורטוריות לטינו (בלטינית) - שראשיתן ב- Oratorio del SS. Crocifisso, הקשור לכנסיית סאן מרצ'לו אל קורסו ברומא.

המלחין החשוב ביותר של אורטוריו לטינו הוא ג'אקומו קריסימי, ש"יפתח" שלו נחשבת ליצירת המופת הראשונה בסוגה זו. כמו רוב האורטוריות הלטיניות בתקופה זו, היא כתובה בפרק אחד בלבד.

מבנה

אורטוריות מכילות בדרך כלל:

  • פתיחה אינסטרומנטאלית.
  • אריות שונות, בביצוע סולנים ווקאליים.
  • רצ'יטטיב, שנועד על פי רוב לקדם את העלילה.
  • פרקי מקהלה, מונומנטליים על פי רוב, שתפקידם להשרות תחושת הוד והדר. במקרים רבים, הליווי הכלי למקהלות אורטוריה כוללים תופי טימפאני וחצוצרות.

אורטוריות מפורסמות

(בסדר כרונולוגי על פי שנת הבכורה)

מראי מקום וקריאה נוספת

  • בוקופזר, מנפרד פ., "מוזיקה בתקופת הבארוק", ניו יורק: ו. ו. נורטון ושות', 1947
  • מילון גרוב החדש למוזיקה ומוזיקאים, ממוחשב, הוצאת ל. מייסי
  • רנדל, דון "אורטוריה", "מילון הרווארד למוזיקה", קיימברידג', מאסצ'וסטס: הוצאת בלקנאפ, 1986

ראו גם



קישורים חיצוניים

סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0