אחידו
_(5618095756).jpg)
אֶחִידוֹ (בספרדית: Ejido מלטינית: exitum) הוא אזור של קרקע קהילתית (אנ') המשמש לחקלאות בו לחברי הקהילה יש זיקת הנאה ולא זכויות בעלות על קרקע, שבמקסיקו היא בבעלות על ידי המדינה המקסיקנית. אנשים שהוענקו להם אחידו בעידן המודרני מעבדים אותו בנפרד בחלקות קרקע (אנ') ומקיימים יחד אחזקות קהילתיות עם פיקוח ממשלתי. אף על פי שמערכת האחידו התבססה על הבנת הקלפולי (אנ') האצטקי שלפני הכיבוש והאחידו הספרדי של ימי הביניים,[1] במאה העשרים, האחידו בשליטת הממשלה.
לאחר המהפכה המקסיקנית נוצרו אחידו על ידי המדינה המקסיקנית כדי להעניק אדמות לקהילות איכרים כאמצעי לבלימת אי שקט חברתי. כשמקסיקו התכוננה להיכנס להסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה ב-1991, הכריז נשיא מקסיקו קרלוס סלינס דה גורטרי על סיום הענקת האחידו ואיפשר השכרה או מכירה של אחידו קיימים, מה שסיים את רפורמת הקרקעות במקסיקו (אנ').[2]
בעלות על אדמות קהילה של ילידים מהתקופה הקולוניאלית
בעקבות הכיבוש הספרדי של האימפריה האצטקית (1519-1521), קהילות הילידים נותרו ללא פגע במרכז מקסיקו, כולל שיטת החזקה שלהן על הקרקע. הכתר הספרדי הבטיח שלקהילות הילידים תהיה קרקע בשליטתן, ה-fundo legal ("קרן משפטית"). הוא גם הקים את בית המשפט האינדיאני הכללי (אנ') כדי שילידים בודדים וקהילות ילידים יוכלו להגן על זכויותיהם מפני פלישה ספרדית. הספרדים יישמו את הטרמינולוגיה שלהם על אדמות הקהילות של הילידים, ובתחילת העידן הקולוניאלי החלו לקרוא להן אחידו.
המאה ה-19
מקסיקו השיגה את עצמאותה מספרד בשנת 1821, בעקבות מלחמת העצמאות של מקסיקו, האומה הריבונית החדשה ביטלה את הגנות הכתר על ילידים וקהילות ילידים, והפכה אותם לשווים בפני החוק ולא לווסאלים של הכתר הספרדי. היעלמותו של בית המשפט האינדיאני הכללי הייתה אחת התוצאות של העצמאות. עם חוסר יציבות פוליטית וקיפאון כלכלי בעקבות העצמאות, קהילות ילידים שמרו במידה רבה על בעלות הקרקע שלהן, מכיוון שאחוזות קרקע גדולות לא התרחבו כדי להגדיל את הייצור.
עבור הליברלים המקסיקניים של המאה התשע-עשרה, ההפרדה המתמשכת של ילידים וכפרים ילידים מהאומה המקסיקנית נחשבה "הבעיה האינדיאנית", וביטול הבעלות על הקרקעות הקהילתיות זוהה כמפתח לשילובם של אינדיאנים במדינה המקסיקנית. עם עלייתם של הליברלים לשלטון ב-1855, הם פתחו ברפורמה גדולה שכללה הפקעה ומכירה של אדמות תאגידים, כלומר, אלו המוחזקות על ידי קהילות ילידים ועל ידי הכנסייה הקתולית. הרפורמה הליברלית (אנ') קבעה תחילה את חוק לרדו (אנ'), שקרא להפסיק את הבעלות על הקרקע התאגידית ולאחר מכן שילבה את החוק הזה בחוקה של 1857. האחידו בוטלו לפיכך מבחינה חוקית, אם כי רבים המשיכו לשרוד. מקסיקו נקלעה לתסיסה אזרחית, מלחמת אזרחים ופלישה זרה של הצרפתים, כך שרק עם גירוש הצרפתים ב-1867 ושיקום הרפובליקה המקסיקנית בשליטה ליברלית החלה רפורמת הקרקעות להיכנס לתוקף. תחת הגנרל הליברלי פורפיריו דיאס, שעלה לשלטון בהפיכה ב-1876, מדיניות לקידום יציבות פוליטית ושגשוג כלכלי, "סדר וקידמה", הביאה לכך שהאסיינדות הגדולות החלו להתרחב וכפרים רבים איבדו את אדמותיהם והותירו את האיכרים חסרי קרקע.
המאה העשרים
איכרים רבים השתתפו במהפכה המקסיקנית, מתוך ציפייה שניתן יהיה להשיב אליהם את אדמות הכפר שלהם. בפרט, איכרים רבים במדינת מורלוס בהנהגתו של אמיליאנו ספאטה ניהלו מלחמה נגד נשיאותו של פרנסיסקו מדרו, בעל קרקעות עשיר שתנועתו הפוליטית הרפורמיסטית ביקשה להדיח את משטרו של פורפיריו דיאס; ויקטוריאנו ורטה, מנהיג הפיכה ריאקציונרית שהדיחה ורצחה את מדרו; וונוסטיאנו קאראנסה, בעל אדמות עשיר שהוביל את הפלג החוקתי, שהביס את כל האחרים. בשנת 1917, נוסחה חוקה חדשה, שכללה הסמכה של הממשלה להפקיע משאבים פרטיים. איכרים רבים ציפו שסעיף 27 לחוקה יביא לפירוקן של האסיינדות הגדולות ויחזיר אדמות לקהילות איכרים. קאראנסה שלל לחלוטין הפקעת האסיאנדות, ולמעשה החזיר שטחים רבים, שנתפסו על ידי מהפכנים, לבעליהם.
חלוקת שטחי אדמה גדולים לא החלה עד שלאסרו קארדנאס הפך לנשיא בשנת 1934. שיטת האחידו הונהגה כמרכיב חשוב ברפורמת הקרקעות במקסיקו (אנ'). תחת קארדנאס, הרפורמה בקרקעות הייתה "גורפת, מהירה, ובמובנים מסוימים, חדשנית מבחינה מבנית... הוא קידם את האחידו הקולקטיבי (עד אז מוסד נדיר) על מנת להצדיק הפקעת אחוזות מסחריות גדולות".[3]
ההליך הטיפוסי להקמת אחידו כלל את השלבים הבאים:
- קבוצה של 20 חקלאים חסרי קרקע בני 18 ומעלה שחכרו אדמות מבעלי בית עשירים יעתרו לממשלה הפדרלית ליצירת אחידו באזור הכללי שלהם;
- הממשלה הפדרלית תתייעץ עם בעל הבית;
- הקרקע תופקע מבעלי הבית אם הממשלה תאשר את האחידו; ו
- יוקם אחידו והעותרים המקוריים יסומנו כ"אֶחִידַטְריוֹס" (ejidatarios) עם זכויות טיפוח/שימוש מסוימות.
שטח האחידו לחקלאות שלחין הוא לכל הפחות 800 דונם או 1,600 דונם לחקלאות בעל. כל אֶחִידַטְריוֹ קיבל 40 דונם לחקלאות שלחין או 80 דונם לחקלאות בעל, כשהוא מתחייב לעבד את החלקה שקיבל בעצמו בלא עזרה חיצונית. לאחידטריוס אין למעשה בעלות על הקרקע, אך הם רשאים להשתמש בחלקות שהוקצו להם ללא הגבלת זמן, כל עוד הם לא נכשלים בשימוש בקרקע במשך יותר משנתיים. הם יכולים להעביר את זכויותיהם לילדיהם. בנוסף לאדמות החקלאיות קיבלה הקבוצה במסגרת האחידו קרקע לשימוש משותף: מרעה, ניסיונות חקלאיים ובניינים ציבוריים כדוגמת בתי ספר.[4]
ביקורת
מתנגדי שיטת האחידו הצביעו על שחיתות נרחבת בבנק הלאומי לאשראי כפרי (Banco Nacional de Crédito Rural (Banrural)) - המוסד העיקרי שאחראי על מתן הלוואות לאחידוטריוס - מכירות והעברות לא חוקיות של אדמות אחידו, פגיעה אקולוגית ותפוקה נמוכה כעדות לכשל של המערכת, אך התומכים העלו טענות נגד, והצביעו על כך שכל ממשל מאז זה של קארדנאס היה אדיש או עוין בגלוי לאחידו, שהאדמה שהוקצתה לאחידו הייתה לרוב באיכות נמוכה יותר ולכן מטבעה פחות יצרנית מאשר קרקע בבעלות פרטית, שרוב המחקר ותמיכה חקלאית היה מוטה כלפי יוזמות מסחריות בקנה מידה גדול, שהפוליטיקאים שהתלוננו על Banrural היו האנשים האחראים לשחיתות, וכי ללא קשר לפריון, ייצור למחיה הוא אסטרטגיית הישרדות חשובה עבור איכרים רבים.
שינויים
כחלק מתוכנית גדולה יותר של ארגון מחדש כלכלי נאו-ליברלי שכבר החלישה את התמיכה באחידו ובסוגים אחרים של חקלאות בקנה מידה קטן (אנ') ובמשא ומתן על הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (NAFTA), דחף הנשיא קרלוס סלינס דה גורטרי ב-1992 לחקיקה דרך הקונגרס (אנ') ששינתה את סעיף 27 של החוקה המקסיקנית כדי לאפשר הפרטה ומכירה של אדמות של האחידו. זה היה גורם ישיר למרד בצ'יאפס.
השינויים במערכת של האחידו לא הצליחו במידה רבה לשפר את הפריון של האחידו, והם הוערכו כגורמים תורמים משמעותיים להחמרת העוני הכפרי, הגירה כפויה והפיכת מקסיקו, המקום בו התחיל גידול התירס בעולם, ליבואנית נטו של תירס. ואוכל בכלל.[5]
רוב האיכרים היו חלק ממערכת האחידו, כאשר דמות גברית הייתה ראש משק הבית. הזדמנויות עבודה על אדמת האחידו היו מוגבלות ויצרו דחיפה לדמויות הגבריות להגר לארצות הברית כדי לתמוך במשקי הבית ובקרקעותיהם. הזדמנויות עבודה בארצות הברית למהגרים מקסיקנים כללו מגזרים חקלאיים שתרמו לפיתוח נוסף של אדמת האחידו ולצמיחה טכנולוגית חקלאית.[6] אלה שגרו על אדמת אחידו אך לא היו בעלי הקרקע נטו יותר לעזוב גם את האדמה הכפרית. לאחר שדמויות גבריות אלו עזבו את משק הבית, המשפחות שנותרו מאחור היו מורכבות מהאישה ומשפחת בעלה, מה שאפשר לנשים השתתפות מוגברת בקבלת החלטות במשק הבית בהיעדר דמויות גבריות.[7]
לקריאה נוספת
- Appendini, Kirsten. “Ejido” in The Encyclopedia of Mexico. Chicago: Fitzroy and Dearborn 1997.
- Markiewicz, Dana. The Mexican Revolution and the Limits of Agrarian Reform, 1915-1946. Boulder: Lynne Rienner Publishers 1993.
- McBride, George M. The Land Systems of Mexico. 1923, reprinted 1971
- Perramond, Eric P. "The rise, fall, and reconfiguration of the Mexican ejido." Geographical Review 98.3 (2008): 356–371.
- Simpson, Eyler N., The Ejido: Mexico's Way Out. Chapel Hill: University of North Carolina Press 1937.
- Yetman, David. "Ejidos, land sales, and free trade in northwest Mexico: Will globalization affect the commons?." American Studies 41.2/3 (2000): 211–234.
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ Gallup et al. (2003) Is Geography Destiny? Lessons from Latin America, Stanford University Press מסת"ב 978-0821354513
- ^ Laura Randall, Reforming Mexico's Agrarian Reform, Routledge, 2016, מסת"ב 9781315285993
- ^ Knight, Alan. "Cardenismo: Juggernaut or Jalopy?". Journal of Latin American Studies, vol. 26. No. 1 (Feb. 1994, p. 82.
- ^ האנציקלופדיה העברית, כרך ב, עמוד 417
- ^ Bello, Walden (2009). The Food Wars. New York, USA: Verso. pp. 39–53. ISBN 978-1844673315.
- ^ Radel, Claudia; Schmook, Birgit (2008). "Male Transnational Migration and its Linkages to Land-Use Change in a Southern Campeche Ejido". Journal of Latin American Geography (באנגלית). 7 (2): 59–84. doi:10.1353/lag.0.0001. ISSN 1548-5811.
- ^ Radel, Claudia; Schmook, Birgit (2009). "Migration and Gender: The Case of a Farming Ejido in Calakmul, Mexico". Yearbook of the Association of Pacific Coast Geographers (באנגלית). 71 (1): 144–163. doi:10.1353/pcg.0.0027. ISSN 1551-3211.
