אירים אמריקאים
       |קולאז' של אישים אירים אמריקאים. לחיצה על תמונה תוביל אותך לשם האדם המופיע בה]] | |
| קולאז' של אישים אירים אמריקאים. לחיצה על תמונה תוביל אותך לשם האדם המופיע בה | |
| אוכלוסייה | |
|---|---|
| 32,562,619 (2017) | |
| ריכוזי אוכלוסייה עיקריים | |
| בוסטון - ניו יורק סיטי - פילדלפיה -אטלנטה - ממפיס - שיקגו - ניו אינגלנד - עמק דלאוור - רוב ערי ארצות הברית | |
| שפות | |
| אנגלית אמריקנית | |
| דת | |
|
נצרות פרוטסטנטית (51%) נצרות רומית-קתולית (36%) דתות אחרות (3%) ללא דת (10%) | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
|
סקוטים-אירים אמריקאים סקוטים של אלסטר סקוטים אמריקאיים אירים קתוליים אנגלו - אירים פרוטסטנטים מאלסטר אירים קנדים אירים אוסטרלים ולשים אמריקאים קורניש אמריקאים ברטונים אמריקאים |
אירים אמריקאים (באירית: Gael-Mheiriceánaigh, באנגלית: Irish Americans) הם קבוצה אתנית הכוללת את אותם אמריקאים (אזרחי ארצות הברית) שבאופן מלא או חלקי הם צאצאים של אירים ילידי אירלנד, במיוחד אלו המזדהים עם זהות זו ובעלי צביונה התרבותי. ב"סקר הקהילתי האמריקאי" (American Community Survey) שערכה לשכת מפקד האוכלוסין של ארצות הברית בשנת 2013, כ-33 מיליון אמריקאים (10.5% מכלל האוכלוסייה) דיווחו על שורשים איריים.[1] זאת בהשוואה עם אוכלוסיית אירלנד שהייתה באותה שנה רק 6,700,000 תושבים. בנפרד, 3 מיליון זיהו את עצמם כ"סקוטים-אירים אמריקאים" שאבותיהם היו סקוטים של אלסטר ודיסידנטים פרוטסטנטים אנגלו-אירים שהיגרו מאירלנד לארצות הברית. שאלת החשבתם של הסקוטים-אירים הללו כחלק מן האירים שנוייה במחלוקת.
ההגירה האירית לאמריקה
במאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-19
מחצית המהגרים האירים בתקופה הקולוניאלית באו מפרובינציית אלסטר, שבאי אירלנד בעוד שהמחצית השנייה באו משלוש פרובינציות אחרות של אירלנד:לנסטר, מנסטר וקונכט. הערכות החוקרים הן שונות, אולם זו הרווחת היא שבשנים 1775-1717 היגרו לשטחי ארצות הברית של ימינו כ-250,000 ילידי אירלנד. בסביבות שנת 1790 חי בארצות הברית כ-400,000 תושבים ילידי אירלנד וצאצאיהם. מהגרים מוקדמים אלה היו באופן כמעט גורף בני המיעוט הפרוטסטנטי באירלנד שאבותיהם היו מתיישבים סקוטים ואנגלים ואנשי המנהל הקולוניאלי שהתיישבו באירלנד בתקופת היישוב - אדמות שהפקעו על ידי השלטון האנגלי באירלנד והועברה לשליטתם של מתיישבים אנגלים (יישוב אירלנד). כשהגדולה מהם הייתה זו של אלסטר. באירלנד הם נקראו "סקוטים של אלסטר" וה"אנגלו-אירים" (כשכולם זוהו באופן כוללני כ"פרוטסטנטים של אלסטר") שקיימו נישואים ביניהם עד מדיה מסוימת. כמעט אף פעם הם לא התערבבו בנישואים עם האוכלוסייה הילידית האירית הקתולית (בין היתר, מכיוון שנישואי-תערובת בין פרוטסטנטים וקתוליים היו אסורים בחוק הפלילי בימי השליטה הפרוטסטנטית) ובנוסף, בשנות הרפורמציה לא המירו האירים הקתוליים אף פעם את דתם לאמונות פרוטסטנטיות. (משום כך נישואי תערובת בין פרוטסטנטים לקתולים בצפון אירלנד נשארו נדירים עד המאה ה-21 ונשאו מידה גבוה של קלון על רקע הסכסוך בצפון אירלנד הידוע בשם "Troubles" והמאבק המזוין של פלגים רפובליקנים דיסידנטים שבא אחריו.
מתוך כ-250,000 מהגרים מאירלנד שהגיעו לשטחי ארצות הברית של ימינו בשנים 1775-1717 רק כ-10,000 היו קתוליים (כלומר כ-4%). עד 1800 מספר האירים הקתוליים שהגיעו עלה בכ-20,000 במספרים אבסולוטיים אך הם היוו פחות מ-3% מסך הכל המהגרים מאירלנד. שישית מהתושבים הלבנים בארצות הברית ב-1800 (שמספרם הגיע אז ל-4,3 מיליון לפי המפקד באותה השנה) היו ממוצא "סקוטי-אירי". (כ-718,000). כמו רוב הקתוליים בארצות הברית באותו זמן, האירים הקתוליים התיישבו כמעט כולם במרילנד ובפנסילבניה. במושבת מרילנד בשנת 1700 חיו 29,600 תושבים. מתוך אלו כעשירית (כ-3000) היו קתוליים. עד שנת 1756 מספר הקתוליים במרילנד עלה ל-7,000. הוא הגיע ב-1765 ל-20,000. במושבת פנסילבניהחיו ב-1756 3,000 קתוליים וב-1765 - 6,000. עד לסיום המלחמה המהפכנית האמריקאית ב-1783, חיו בארצות הברית כ-24,000-25,000 קתוליים מתוך אוכלוסייה בת כ-3 מיליו. אולם מרבית המתיישבים הקתוליים בארצות הברית בתקופה הקולוניאלית באו מאנגליה, גרמניה וצרפת ולא דווקא מאירלנד.
רוב צאצאי האירים הפרוטסטנטים בארצות הברית של ימינו מזהים את מוצאם כפשוט "אמריקאי" או "אירי". המהגרים הראשונים מאלסטר וצאצאיהם היו קוראים לעצמם "אירים" ללא התוספת "סקוטים" (סקוץ') רק כעבוד מאה שנה בעקבות ההגירה ההמונית האירית עקב רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד בשנות ה-1840, ביקשו הם להיבדל מהאחרונים שהיו ברובם קתוליים, ובמידה רבה עניים מרודים, והתחילו לקרוא לעצמם "אירים סקוטים אמריקאים".
המונחים "אירים סקוטיים"' - Scots-Irish או Scotch-Irish - היו בשימוש במאה ה-19 כדי להבחין בין אותם אירים פרוטסטנטים לאירים הקתוליים שהגיע מאוחר יותר. האירים הסקוטים היו כפי שצוין צאצאי המתיישבים שושבו באירלנד על ידי הממשל הבריטי בעת "ההתיישבות הפרוטסטנטית של אלסטר" (Plantation of Ulster) במאה ה-17. האירים הסקוטיים התיישבו בעיקר ב"חבלים האחוריים" של אזור הרי האפלצ'ים והיו לקהילה האתנית הבולטת ביותר בתרבות שהתפתחה שם. צאצאי אותם מתיישבים אירים סקוטיים הטביעו חותם על התרבות המאוחרת יותר של דרום ארצות הברית בפרט וארצות הברית בכלל על ידי תרומתם למוזיקה העממית, מוזיקת קאנטרי ו"וסטרן", למרוצי המכוניות, שהפכו פופולריים בכל המדינה בשלהי המאה ה-20.
המהגרים האירים לקחו חלק במספרים משמעותיים במהפכה האמריקאית, מה שהביא את אחד הגנרלים הבריטים להעיד בבית הנבחרים הבריטי ש"מחצית ממורדי הצבא היבשתי (האמריקאי) באו מאירלנד" ההיסטוריון מייקל ג'. או'בריין בדק את רשימות הצוותים הצבאיים במלחמה המהפכנית ומצא שמות משפחה רבים של אירים שורשיים ושמות משפחה שהיו חשודים כשמות משפחה איריים שעברו אנגליזציה. לפי הערכותיו כ-38% מלוחמי הצבא המהפכני האמריקאי היו אירים.
עם חותמי הכרזת העצמאות של ארצות הברית נמנו ילידי אירלנד כמו צ'ארלס קרול, בן לאצילים ממחוז טיפררי, מתיו תורנטון, ג'ורג' טיילור וג'יימס סמית'. אנדרו ג'קסון היה האירי הראשון ששימש כנשיא ארצות ברית.
במאה ה-19 בין שתי הקבוצות הגדולות של המהגרים האירים - האירים הסקוטים הפרוטסטנטים והאירים הקתוליים הייתה בהתחלה אינטראקציה מועטה. במאה ה-18 המהגרים, הפרוטסטנטים ברובם, שהגיעו מאלסטר, התיישבו בהמוניהם בחבלים ההרריים בפנים היבשה, בעוד שזרם המהגרים הענק של המהגרים הקתוליים שבאו במאה ה-19 התיישבו בראש ובראשונה בערי הנמל של הצפון-מזרח ו(המערב התיכון) כמו בוסטון, פילדלפיה, ניו יורק, באפלו או שיקגו. עם זאת החל מתחילת המאה ה-19 אירים רבים היגרו באופן אינדיבידואלי לפנים המדינה כדי לעבוד במיזמי הענק בתשתיות כמו בבניית התעלות ומאוחר יותר במהלך המאה ה-19, בסלילת פסי הרכבות.
האירים הסקוטים התיישבו בעיקר ב"ארץ האחורית" של הרי האפאלאצ'ים והפכו שם ליסוד האתני הדומיננטי בתרבות המקומית. צאצאי האירים הסוקטים השפיעו לימים מאוד על התרבות של הדרום, ועל התרבות האמריקאית בכלל על ידי תרומותיהם למוזיקת העם, מוזיקת פולק, קאנטרי ווסטרן והצטיינו גם במרוצי המכוניות, שהפכו לפופולריים ברחבי המדינה בשלהי המאה ה-20. צ'ארלס קרול, הקתולי היחיד שחתימתו ניתנת לראות על הכרזת העצמאות של ארצות הברית, היה צאצא למשפחת אצילים אירים ממחוז טיפררי. חותמים אירים אחרים היו מתיו תורנטון, גקורגק טיילור וג'יימס סמית', היו פרוטסטנטים.
המהגרים האירים של התקופה השתתפו במספרים משמעותיים במהפכה האמריקאית, עד כדי כך שאחד הגנרלים הבריטים העיד בפני בית הנבחרים ש"חצי מהמורדים בצבא היבשתי באו מאירלנד". אירים האמריקאים חתמו על תעודות יסוד של ארצות הברית כמו הכרזת העצמאות והחוקה, והחל מאנדרו ג'קסון שימשו כנשיאי ארצות הברית.
האירים הקתוליים בדרום ארצות הברית
בשנת 1820 ג'ון אינגלנד הפך לבישוף הקתולי הראשון בעיר, ברובה פרוטסטנטית צ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית. בשנים 1820–1830 הגן הבישוף אינגלנד על המיעוט הקתולי נגד הדעות הקדומות של הפרוטסטנטים. בשנים 1831 ו-1835 הוא הקים בתי ספר חינם עבור ילדים אפרו-אמריקאים. מוסתים על ידי תעמולת החברה האמריקאית נגד העבדות, המון פשט על משרדי הדואר בצ'רסלטון ולמחרת כל תשומות הלב הציבורית הופנתה אל בית הספר של אינגלנד. אינגלנד עמד בראש "המתנדבים האירים" של צ'ארלסטון בהגנה על בית הספר כעבור זמן קצר עם זאת כל בתי הספר ל"שחורים החופשיים" בצ'ארלסטון נסגרו ואינגלנד הסכים לכך.
האירים הקתוליים התרכזו לכמה ערים בגודל בינוני ובלטו מאוד בנוכחותם, במיוחד בצ'ארלסטון, בסוואנה, ג'ורג'יה ובניו אורלינס. הם הפכו תכופות למנהיגי מחוזות בארגוני המפלגה הדמוקרטית שהתנגדה בעוצמה לביטול העבדות ובדרך כלל תמכו ב-1860 באחדות ארצות הברית. והצביעו לסטיבן דאגלס. אחרי הפילוג ב-1861 הקהילה האירית הקתולית תמכה בקונפדרציה ו20,000 מחבריה שירתו בצבא הקונפדרציה.
ג'ון מיטשל, נציג הלאומיות האירית, שהוגלה מאירלנד, חי במדינות טנסי ווירג'יניה, והפך לאחד הדוברים החשובים של הדרום בימי מלחמת האזרחים, באמצעות עיתוניו The Southern Citizen ו-The Richmond Enquirer על אף התחלתם כפועלים פשוטים, עד שנת 1900 השיגו האירים הקתוליים בדרום מעמד כלכלי בינוני ומעל בינוני. דייוויד ט. גליסון הדגיש איך הפכו מקובלים על החברה סביבם.
הסובלנות מצד תושבי המקום, הייתה גם היא גורם חשוב בהשתלבות האירים [בחברה הדרומית]....בעלי המעמד הגבוה בקרב הדרומיים, לא הביעו איפוא התנגדות לאירים, מכיוון שההגירה האירית לא איימה מעולם להציף את עריהם או מדינותיהם... האירים היו מוכנים לקחת על עצמם עיסוקים בעלי סיכון תמותה גבוה , ועל ידי כך חסכו כוח אדם של עבדים בעלי ערך. מעבידים מסוימים באו בטענות לגבי מחיר שכרם של האירים, וגם לחספוסם של עובדיהם אלה שבאו מחו"ל. עם זאת הכירו בחשיבות הפועל האירי בשמירה על משטר העבדות. ..גם הדת הקתולית שהם השתייכו אליה לא הטרידה במיוחד את תושבי הדרום
אמצע המאה ה-19 ואחריה
| ההגירה האירית לארצות הברית (1820–1975)[2] | |||
|---|---|---|---|
| תקופה | מספר המהגרים |
תקופה | מספר המהגרים |
| 1820–1830 | 54,338 | 1911–1920 | 146,181 |
| 1831–1840 | 207,381 | 1921–1930 | 220,591 |
| 1841–1850 | 780,719 | 1931–1940 | 13,167 |
| 1851–1860 | 914,119 | 1941–1950 | 26,967 |
| 1861–1870 | 435,778 | 1951–1960 | 57,332 |
| 1871–1880 | 436,871 | 1961–1970 | 37,461 |
| 1881–1890 | 655,482 | 1971–1975 | 6,559 |
| 1891–1900 | 388,416 | ||
| 1901–1910 | 399,065 | ||
| Total : 4,720,427 | |||
בין השנים 1851 ו-1920 3.3 עד 3.7 מיליון אירים היגרו לארצות הברית[3] שכללו ביותר מ-90% אנשים מתוך למעלה ממיליון הפרוטסטנטים מאלסטר שהיגרו מאירלנד בין השנים 1851–1900. בעקבות הרעב הגדול, ההגירה מאירלנד באה בעיקר ממנסטר ומקונכט, בעוד ש 28% מכלל המהגרים מאירלנד לארצות הברית בין השנים 1851–1900 המשיכו לבוא מאלסטר. ההגירה מאלסטר המשיכה לייצג לא פחות מ-20% מכלל ההגירה מאירלנד לארצות הברית בשנות ה-1880 ובשנות ה-1890 ועדיין הייתה אחראית ל-19% מכלל ההגירה האירית לארצות הברית בשנים 1900–1909 ו- 25 % ממנה בשנים 1914-1910.[4] האוכלוסייה הקתולית של ארצות הברית עלתה עד שנת 1860 ל-3,1 מיליון (או בערך 10% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית שמנתה אז 31,4 מיליון), ב-1880 ל-6,3 מיליון (כלומר 13% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית של 50,2 מיליון), ואחר כך ב-1920 ל-19,8 מיליון (או בערך 19% מכלל אוכלוסיית ארצות הברית של 106 מיליון)
עם זאת, בגלל ההגירה המתמשכת מגרמניה והחל משנות ה-1880 גלי ההגירה מאיטליה, פולין וקנדה (קנדים צרפתים) וכן ממקסיקו בשנים 1900–1920, בשנות ה-1920 לא היוו האירים הקתוליים לא היוו באף רגע את מרבית הקתוליים בארצות הברית. בשנהות ה-1920 התווספו עוד 220,000 מהגרים מאירלנד, בעוד ההגירה מאלסטר ירדה בשנים 1925–1930 ל-10,000 מתוך 126,000 המהגרים מאירלנד (או פחות מ-10%) . אחרי חוק ההגירה של 1924 והשפל הגדול, בשנים 1930–1975 רק 141,000 מהגרים נוספים הגיעו לארצות הברית מ אירלנד. שיפור התנאים הכלכליים תוך כדי הצמיחה הכללית שלאחר מלחמת העולם השנייה ואישור חוק ההגירה והלאום משנת 1965 תרמו להפחתת ההגירה ההמונית מאירלנד. בעשבות המשבר הכלכלי בשנות ה-1980 המוקדמות 360,000 אירים עזבו את אירלנד, כשרובם הגיעו לאנגליה, ורבים לארצות הברית (כולל כ-40,000 עד 150,000 תוך כדי שימוש ממושך באשרות תיירים או מהגרים הבלתי חוקיים)
החל מ שנות ה-1970 סקרים לגבי אמריקאים אירים המזהים עצמם ככאלה גילו שרוב עקבי בקרבם הכריזו עצמם גם כפרוטסטנטים. אחרי שבאמצע עד שלהי שנות ה-1830 מספר גדול של מהגרים מאירלנד היו בעיקר קתוליים, במהלך השנים שיעורי הילודה בארצות הברית ירדו בשנים 1840–1970 לעומת הילודה בשנים 1700–1840 כשההגירה הייתה בעיקר פרוטסטנטית. כמו כן, בעוד שבתחילת המאה ה-20 למהגרים האירים לארצות הברית היה שיעור ילודה גבוה יותר מכלל האחכלוסייה, הייתה להם עם זאת ילודה קטנה יותר מהמהגרים הגרמנים וילודה קטנה יותר גם לעומת העם באירלנד. לדורות הבאים היו גם כן שיערוי ילודה קטנים יותר לעומת דור המהגרים. זאת מכיוון שעל אף היותם באים מאזורים כפריים של חברה חקלאית, המהגרים האירים שלאחר הרעב הגדול, היגרו לארצות הברית בדרך כלל אל אזוריה העירוניים כש עד 1850 מחיר המעבר לאזור כפרי והקמת חווה היו מעבר ליכולותיהם הכספיות של מרבית המהגרים האירים.
על אף נישואי התערובת קתוליים-פרוטסטנטים הפכו ליותר שכיחים במאה ה-20 בהשוואה למאה ה-19 ובשנות ה-1960 התחילו להתרבות גם המקרים של נישואים בין-דתיים, באותה תקופה לא נצפו שינויים בנישואיים הבין-נוצריים בקרב הנוצרים והאוכלוסייה הקתולית מנתה שיעורי החילוניות הגבוהים ביותר מכל דת נוצרית אחרת בארצות הברית. בשנות ה-1990 עם הבום המחודש של כלכלת אירלנד, ובצומת המאה ה-21 ההגירה מארצות הברית לאירלנד התחילה לעלות בהתמדה מעבר לממדי ההגירה מאירלנד לארצות הברית.
פיזור המהגרים ותרומתם
בשנות ה-1830 עלתה ההגירה האירית לאמריקה בגלל הצורך העבודה בלתי מוסמכת בבניית תעלות, חטיבת עצים, ועבודות בניין בצפון-מזרח [5] המיזם הגדול של תעלת אירי הייתה דוגמה לפרויקט שהעסיק הרבה פועלים אירים. קהילות קטנות אבל צפופות התפתחו בערים בצמיחה כמו פילדלפיה, בוסטון וניו יורק. בין 1860-1820 הגיעו 1,956,557 אירים, 75% מהם - אחרי הרעב הגדול מהשנים 1852-1845 [6]
לפי מחקר משנת 2019 "בני החוואים והגברים האנלפבתים נטו להגר יותר מהאירים המשכילים יותר והמוסמכים. שיעורי ההגירה היו הגבוהות ביותר בקרה קהילות האיכרים העניות עם רשתות הגירה חזקות יותר. [7] מתוך האירים שהיגרו לארצות הברית בשנים 1860-1820 רבים מתו בעת חציית האוקיאנוס, עקב מחלות ותנאים העגומים ב"אוניות -ארונות קבורה".{{הערה{שם=אחת}} רוב המהגרים האירים לארצות הברית העדיפו בתקופה ההיא את הערים הגדולות שבהן יכלו ליצור קהילות משל עצמם שתתמוכנה בהם ותשמורנה עליהם בסביבה החדשה. [8] הערים שקלטו מספרים גדולים של מהגרים אירים היו בוסטון , פילדלפיה , ו ניו יורק, וכן פיטסבורג, בולטימור, דטרויט, שיקגו, קליבלנד, סיינט לואיס, סיינט פול, סן פרנסיסקו ולוס אנג'לס.
בעוד שהרבה אירים התיישבו ליד ערים גדולות , אחרים הפכו במספרים גדולים לחלק מההתפשטות מערבה. הם ניזונו מהסיפורים על הזהב ועל הזדמנויות גדולות יותר להשגת עבודה ואדמות. בשנת 1854 פתח הממשל את מדינת קנזס בפני המהגרים. [9] . מכיוון שהאירים תפסו מקום משמעותי בקרב המאריקאים שנעו מערבה, הרבה מתרבותם נשארה שם עד היום. האירים היו חלק משמעותי בקרב הרבים שנעו כדי לנצל את האדמות הבלתי מיושבות. רבים מקרב הגברים האירים היו עובדי כפיים. כדי להניחיל את התרבות האמריקאית במערב , נדרשו גברים חסונים רבים לבניין הערים והעיירות. קנזס סיטי הייתה עיר שכולה נבנתה על ידי מהגרים אירים. רוב תושביה הם ממוצא אירי. מניע אחר לההגירה האירית מערבה הייתה התפשטות מסילות הברזל. העבודות בפסי הברזל הפכה לעיסוק שכיח ומבוקש אצל המהגרים. אירים רבים התיישבו לבסוף במקומות שבהם עסקו בבנייה. [10]
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
- Lelia Ruckenstein and James O'Malley - Everything Irish Gramercy Books, New York, 2003
הערות שוליים
- ^ [1]factfinder.census.gov
- ^ Blessing 1980, עמ' 528
- ^ Dolan 1985 עמ' 128
- ^ Jones 1980 עמ' 907
- ^ L Ruckenstein, J O'Malley 2003עמ' 195
- ^ Library of Congress Irish-Catholic Immigration to America
- ^ Dylan ConnorThe Cream of the Crop? Geography, Networks, and Irish Migrant Selection in the Age of Mass Migration The Journal of Economic History 2019 vol 79, nr.1, pp.139-175
- ^ Hasia R.Diner - Erin's Daughters pp.40-41Johns Hopkins University Press 1984
- ^ Pat O'Neil From the Bottom Up: the story of Irish in Kansas City Seat O' the Pants Publishing, Kansas City, 2000 pp.4,8,16,36
- ^ Michael O'Laughlin Missouri Irish: the original history of the Irish in Missouri Irish Genealogical Foundation, Kansas City, 2007 p.36
