אישטוואן השני, מלך הונגריה
 | |
| לידה | בסביבת 1101 |
|---|---|
אישטוואן השני, מלך הונגריה (בהונגרית: II. István; בגרמנית : Stephan II; באנגלית: Stephen II; סקשפהרוואר, 1101 – סקשפהרוואר, 1 במרץ 1131) היה מלך הונגריה וקרואטיה בין 1116 לבין 1131. "המלך הצעיר" מ-1105 עד 1116, מלך דלמטיה מ-1105 עד 1119 ומ-1124 עד 1125. אביו היה קלמן, מלך הונגריה, אמו הייתה אשתו הראשונה של קלמן, המלכה פליסיה (אנ'), נסיכה נורמנית סיציליאנית.
שלטונו של אישטוואן היה רווי סכסוכים. הוא הפסיד את דלמטיה, וגם מלחמתו נגד הנסיכויות הרוסיות לא צלחה; מצד שני, במלחמת ממלכת הונגריה-האימפריה הביזנטית בשנים 1127–1129, הוא השיג הצלחה והביס את הניסיונות להפיל את שלטונו. בנוסף לסכסוכי המלחמה, חייו הוקשו גם בשל היעדר יורש עצר, ולאחר מותו ניתן היה להציב את הכתר על ראשו של בלה השני (העיוור), כך נעשה "הפסול לשלוט" על ידי המלך קלמן, למלך הונגריה. ההערכה המאוחרת לגבי שלטונו של אישטוואן הייתה שלילית מאוד בגלל זה, למרות שניתן לומר כי שלטונו היה מוצלח בסך הכל. את מה שהיה יכול להשיג כמלך הונגרי בעיצומם של תנאי התקופה, הוא השיג ברובו.
ביוגרפיה
אין מידע על חינוכו של אישטוואן. אין כל אינדיקציה לכך שהאב קלמן, שהיה ידוע בהשכלתו הענפה, העניק לבנו השכלה ברמה זהה לשלו. לאחר מסע הניצחון שלו בדלמטיה בשנת 1105, הכתיר קלמן את הילד כ"מלך צעיר", ובכך הבהיר כי הוא מחשיב את בנו כיורש החוקי שלו, בניגוד לנסיך אלמוש. לאחר מכן הגביר אלמוש את מאמציו להשיג את הכתר, שהוביל בסביבות 1115 שהוא ובנו (לימים בלה השני, מלך הונגריה). יעוורו בפקודת המלך קלמן. מעשהו האכזרי של קלמן הוכיח את עצמו כיעיל, משום שכמה ימים לאחר מותו ב-3 בפברואר 1116, הכתיר בעיר סקשפהרוואר הארכיבישוף לרינץ מאסטרגום את אישטוואן למלך.
קשיים במדיניות החוץ
אישטוואן השני קיבל את השלטון במצב של מדיניות חוץ לא נוחה. באימפריה הרומית ה"קדושה", (הגרמנית) היינריך החמישי, קיסר האימפריה הרומית ה"קדושה" עדיין היה בשלטון, ובשנת 1108 הוא תמך בדוכס אלמוש במערכה. יחסי הונגריה-גרמניה הוחמרו על ידי העובדה שמלחמת מאבק האינווסטיטורה כמו אביו, גם אישטווון עמד לצדו של האפיפיור. (הדבר מוכח גם על ידי העובדה שבתחילת שנות ה-20 של המאה ה-12, אישטוואן נישא לבתו של הדוכס הנורמני רוברט מקפואה. ברית הנישואים בהחלט נוצרה בתיווכו של האפיפיור קליקסטוס השני, משום שהנסיכות הנורמנית הייתה התומכת הנאמנה ביותר של האפיפיור במאבק נגד הקיסרות) יחסי הונגריה-בוהמיה הידרדרו גם כן ב-1108, משום שהנסיך הצ'כי דאז לקח חלק במסעו של היינריך החמישי. כיבוש הדרום של קלמן - בעיקר דלמטיה - העמיד את ממלכת הונגריה מול הרפובליקה של ונציה. כשאישטוואן עלה לכס המלכות, כבר היה סכסוך מזוין עם ונציה בדלמטיה ולכן מדיניות החוץ ההונגרית ביקשה לצאת מהבידוד על ידי שיפור יחסי הונגריה-בוהמיה.
הקרב על אולסאבה
הנסיך הצ'כי ולדיסלב, נסיך בוהמיה (אנ') ואישטוואן השני החלו במשא ומתן לשלום בנהר אולסאבה בגבול הונגריה-מוראביה, שאליו צעדו שני השליטים עם צבאותיהם. מקורות צ'כיים וגם הונגרים מדווחים על האירועים. שני הדיווחים לא בכל דבר חופפים, אבל מה שבטוח זה שהם לא הסכימו בגלל חוסר אמון גדול ביניהם. במקום זאת, התרחש קרב עקוב מדם ב-13 במאי 1116, שבו צבאו של אישטוואן השני הובס. הכרוניקאי של הכומר בן זמננו קוזמס מפראג (אנ'), בהתייחסו לקרב אוגסבורג משנת 955, ציין שכה הרבה הונגרים "מתו שם, כמו שלא ניספו אפילו לאורך נהר הלך". פעולת מדיניות החוץ הראשונה של אישטוואן הסתיימה אפוא בכישלון, יחסי הונגריה-בוהמיה נותרו עוינים. מאוחר יותר קיבל אישטוואן לארצו מהגרים ממלחמות הכס הצ'כיות שפרצו זמן לא רב לאחר מכן.
הקרב על דלמטיה
הדוג'ה אורדלאפו פאליירו מוונציה נקט פעולה עוד במהלך חייו של קלמן, באוגוסט 1115, על מנת לרכוש את השטחים הדלמטיים בשלטון הונגרי, והוא הצליח בכך באופן חלקי. להתקפה הבאה שלו, שהושקה במאי 1116, הוא כבר זכה לתמיכה הפוליטית של היינריך החמישי, הקיסר הגרמני-רומי, ושל אלקסיוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית. ב-29 ביוני 1116, הביסו הוונציאנים את הכוחות ההונגרים בראשות באן קלדין ליד זאדאר ומספליט אזרחי העיר גירשו את ההונגרים החוצה, כך שדלמטיה כולה נפלה לידי הדוג'ה.
מלחמה עם הנסיכויות הרוסיות
אישטוואן המשיך את מדיניות החוץ של אביו בכך שהתערב בעימות הפנימי של הנסיכים הרוסים ב-1123. נגד הדוכס הגדול ולדימיר מונומך, לימים ולדימיר השני, נסיך קייב ששאף לאיחוד - והיה חמו לשעבר של קלמן. המלך ההונגרי תמך בנסיך ירוסלב, שגורש מווליניה. צבאות הונגריה בפיקודו של אישטוואן כבר החלו במצור על ולדימיר כאשר ירוסלב מת באופן בלתי צפוי. אישטוואן רצה להמשיך במצור, אך חברי המועצה המלכותית החליטו שלא להילחם עוד. אם המלך לא ייסוג, הם יחזרו הביתה ויבחרו מלך חדש. אישטוואן נאלץ לסגת. האירוע כבר בישר כי לאישטוואן יהיו בקרוב קשיים פוליטיים פנימיים בשל כישלונותיו בענייני חוץ.
בעיות פוליטיות מקומיות
בשל שורת הכישלונות, חלק ניכר מהלורדים ההונגרים לא היו מרוצים משלטונו של המלך ובהיעדר מועמד אחר - צידדו בדוכס העיוור אלמוש. אישטוואן השני לא היה פופולרי גם בקרב מנהיגי הכנסייה, כי המשיך את מדיניות אביו גם בזה שהוא לא הקים קרנות משמעותיות. כתוצאה מכל זה, בסביבות 1125–1126, חש אלמוש שתומכיו חזקים מספיק כדי לנסות שוב להשיג את השלטון. יחד עם זאת, לאחר אירועים שאינם ידועים לפרטי פרטים, פעולתו של הנסיך לא לוותה במזל גם הפעם ואלמוש ברח לביזאנטיון, בנו בלה לפצ'וואראד. האירועים שכנעו את אישטוואן ותומכיו שכדי לשמור על שלטונם נדרש שינוי משמעותי, בעיקר במדיניות החוץ.
נקודת מפנה במדיניות החוץ ההונגרית
בספטמבר 1122 נחתם קונקורדט וורמס שסיים את המאבק בין האפיפיורות לבין הקיסרות הרומית ה"קדושה" (למעשה הגרמנית) למשך זמן רב. הדבר השפיע לטובה על האפשרויות של מדיניות החוץ ההונגרית, משום שהיא סיפקה דרך להונגריה לשמור על יחסים טובים באותה מידה עם שתי המעצמות. בסתיו 1126 נפגש אישטווא השני באופן אישי עם הנסיך הצ'כי סובסלאב הראשון, דוכס בוהמיה (אנ'), והיחסים בין שתי המדינות הוסדרו. יחסי הונגריה-בוהמיה היו טובים במשך כמה עשורים לאחר מכן. בסביבות שנת 1126 התבסס הפיוס ההונגרי-אוסטרי בתיווכו של הארכיבישוף של זלצבורג. לעומת זאת, במקביל לפיוס במערב, הניגודים ההונגריים-ביזנטיים התחדדו יותר ויותר.
מלחמה עם ביזנטיון
היחסים בין ביזנטיון לממלכת הונגריה הידרדרו ב-1116, כאשר אלקסיוס הראשון תמך בוונציה במלחמת הדלמטיה. מכאן ואילך, ביזנטיון הקשתה על עבודתם של סוחרים הונגרים. הסיבה הישירה שהובילה למלחמה הייתה הנסיך אלמוש שיוחנן השני קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית קיבל אותו בברכה לממלכתו. אישטוואן ציפה שאלמוש יתקוף את ממלכתו בראש הצבאות הביזנטים והוא בהחלט רצה להגיע לכך שיגרשו אותו משטח יוון. פירושקה, בתו של לאסלו הראשון, מלך הונגריה, ניסתה לתווך, ללא הצלחה, בין הקיסר לבין המלך. מטרת המלחמה ההונגרית-ביזנטית בין השנים 1127–1129 לא הייתה לזכות בשטח, אלא בפלישה של זה לשטחו של זה, ובדרך זו ניסו הצדדים לכפות את רצונם על האחר. אישטוואן תקף לראשונה בקיץ 1127. מאחר שילד עדיין לא נולד לו, הוא הפך את שאול, נסיך הונגרי, בנה של אחותו, ליורש הרשמי שלו. אישטוואן כבש את בלגרד ולאחר מכן הרס אותה, ואז חדר דרך סופיה לפיליפופוליס (פלובדיב). בינתיים, הנסיך אלמוש מת ב-1 בספטמבר 1927, אבל זה לא שם קץ ללחימה, כי בשנת 1128 הקיסר צעד נגד הונגריה עם כוח עצום. הכוחות ההונגרים ספגו תבוסה קשה ליד טירת הראם. הביזנטים בזזו את סירמיה (אנ'), בזזו אותה כליל ולאחר מכן נסוגו.
מותו
לאחר מחלה ממושכת, המלך מת מדיזנטריה בגיל שלושים בלבד. לפי רצונו, הוא נקבר בנאג'וואראד, במנזר פרמונטרה שהקים, שנהרס בסערות הזמן, מקום מנוחתו ושרידיו עדיין לא מזוהים.
לקריאה נוספת
- פרנץ מאק : הונגריה במאה ה-12, גונדולה - 1986, מסת"ב 963-281-660-9
- פרנץ מאק: אישטוואן השני (בתוך: Gyula Kristó - Ferenc Makk: The Árpáds - נסיכים ומלכים, Szukits Könyvkiadó - 2003, מסת"ב 963-9278-48-3 ) עמ' 161 - 173.
- דיולה קרישטו: מלחמות ומלחמה בעידן הבית ארפאד Szukits Könyvkiadó – 2003, מסת"ב 963-9441-87-2
- טמאש קאדאר: הנסיך שאול, הפלטין בורש ולורד איבאן. הערות. על ההיסטוריה של מאבקי הירושה סביב סוף שלטונו של המלך אישטוואן השני. מאות, כרך 151 מס' 4 (2017) עמ' 787 - 808.
ראו גם
- Grandpierre K. Endre (1991). Királygyilkosságok. Magyarok Titkos Története. p. 87. ISBN 963-7707-00-X.
קישורים חיצוניים
- אישטוואן השני, מלך הונגריה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
